הוספות
שסו
והט״ז כתב שם "ולא ידענא למה לא פירש דבריו מהו ערות דבר" דהיינו למה לא פירש דבריו כבית הלל, והנה לא תירצו כלום, ואין ספק כלל שהרמב"ם דבריו מפורשים כבית שמאי, ואי אפשר להעמיס על רבינו הגדול דברים רחוקים מלשונו וסגנון דבריו.
אבל הדברים פשוטים שבאמת כתב רק דברי בית שמאי לפי שאחרי שאין כאן איסור גמור של תורה, כי אם דבר ועשית הישר והטוב, אין זה ענין להכלל דהלכה כבית הלל ולא שבקינן פשטיה דקרא "כי מצא בה ערות דבר״ והן דברי הרמב"ם הברורים והמפורשים.
ובמקום הזה אי אפשר לנו לברר שיטת כל אחד מהראשונים, עיקר דברינו הם בירור דברי המשנה והגמרא, וכבר נתבאר שכל דברי הירושלמי מתבררים רק על פי זה, והנה הדבר ברור שגם הרמב״ם ז״ל פירש כן דברי הבבלי והירושלמי ועל כן גם כתב מפורש כבית שמאי. והרי״ף ז"ל אחרי אשר הביא שאלת רב פפא ותשובת רבא יסיים על זה "שמע מינה דהיכא דלא מצא בה לא דבר ולא ערוה לכתחילה לא יגרש".
והנה דבר לבית הלל וערוה לבית שמאי חד דינא אית להו, וכל זה הוא שלכתחלה לא יגרש בלא זה וזה הוא כל ענין דבריהם, ולא פסק הלכתא כדברי מי (ועי׳ בית יוסף שנדחק בזה) אבל אין כאן מקום לפסק הלכה כמבואר בדברי הרמב״ם.
וסוף דבר שנכונים בזה דברי האחרונים אשר הביא המשנה למלך שם וכדברי הכנסת הגדולה אבל לא כלשונו עצה טובה קמ״ל, כי אם שלבית שמאי יש כאן ועשית הישר והטוב מדין הקפדת התורה על זה וככל אשר נתבאר כבר.
לעמוד 280בנוגע לדברי הרמ׳ב״ם וכו׳ וחשב יעקב בסימן כ״א יצא לדון בדבר החדש מאד דאם קדשה בכסף בעדים מקרובי האם ממה נפשך אין לחוש לקדושין והגאון רבינו עקיבא איגר זצ״ל בתשובותיו סי׳ צ״ד האריך לדחות דבריו מדברי מפרשי הרמב״ם אבל בכל זה לא ביאר טעם לכל זה ולפי דברינו בפנים אין מקום כלל לדברי חשב יעקב והדברים מבוארים, ועי׳ ברמב״ם הלכות אישות פ"ד ה"ו ובהה״מ והלח״מ שם וע׳ בריב"ש סי׳ י"ד ולפי דברינו הכל ניחא.
עמוד 320סוף העמוד תחת "החק תורה״ צ״ל "חק התורה״. עמוד 347בהערה "על האדם עצמו שהנוגע בקדש״ צ"ל "שהנוגע בקדש אפי׳ בכלים״. שם בעמוד 348כל דברינו הוא ככל דברי סוגית הגמ׳ דטומאת משקין דרבנן ובמשקה דבי מטבחיא לא גזור או לטומאת עצמן או לטמא אחרים, ודברי רב פפא בפסחים שם בד׳ י"ז אפי׳ למאן דאמר טומאת משקין דאורייתא משקי בית מטבחיא הלכתא גמירי לה נדחו שם בגמ'. והצ"לח בסי׳ ק"ה והתוספת חדשים בגליון המשניות לתרץ דברי הרמב״ם כתבו שם דקושיא אינה תיובתא, ועל כן יכול להיות שהלכה כרב פפא, ודבריהם תמוהים שזה אפשר לאמר רק במקום שנמצא מימרא של אמורא לעצמה והקשו עליו בגמ׳ ונשאר בקושיא, אפשר לאמר שבכל זה לא נדחו דבריו לגמרי.
אבל מה ענין זה במקום שסוגית הגמ׳ היא נגד זה שגם אלו לא נדחו דבדיו מפורש בקושי׳ הי׳ לנו לאמר שאין הלכה כן.