נציבי רומא בארץ
לחמץ, יועזר איש הבירה הי׳ מתלמידי בית שמאי ואמר שאלתי את רבן גמליאל הזקן עומד בשער המזרח ואמר לעולם אינו אוסר עד שיהא בו כדי לחמץ.״ וענין דברי המשנה הם כי מתחלה הי׳ דעת בית שמאי נוטה בזה מדעת בית הלל, ואשר באמת נשאר הדבר כן אצל יחידים מבית שמאי אשר מזה בא כי ר׳ אליעזר אשר קכלותיו במקומות הרבה הנם בשיטת בית שמאי (ר׳ אליעזר שמותי) קבל מרבו כן (ס"ד).
אבל באמת לא עמדו גם בית שמאי עצמן בדבריהם, ויועזר איש הבירה מתלמידי בית שמאי הציע ספיקם לפני רבן גמליאל הזקן, והוא השיב לו "לעולם אינו אוסר עד שיהא בו כדי לחמץ". ועל כן גם לא בא זה במשנה למחלוקת בית שמאי ובית הלל, כי אם "וחכמים אומרים", לפי שרק ר׳ אליעזר שמע כן מרבו אבל בעצמו של דבר סברי גם בית שמאי כן וכדברי יועזר איש הבירה על פי הכרעת רבן גמליאל. והנה היתה השעה ראויה והעת מוכשרת לרפא כל שבר בין חכמי הדור בפרט, ובנוגע לכל העם כלו בכלל, להביא סדרים בארץ, וכי ישוב כל העם לראות באור החיים לצאת לפעלם ולעבודתם בלב שקט, ולקצור במנוחה את פרי עמלם לעצמם, ולשאוף רוח ככל עם ארצו אשר בידו טובו.
אבל אך ראה העם אור וכאשר אך השיגו חפצם מהקיסר אגוסטוס לגרש את ארכעלאוס מהארץ ולהשיב את הממשלה לידי העם, והנה התעוררו מחדש כל אבירי הצדוקים. ואחרי אשר לא יכלו לעשות עתה מעשיהם לא על ידי ממשלת הארץ בפנים אשר היתה עתה בידי העם עצמו אשר היו לגמרי נגדם, ולא על ידי כח הסנהדרין במדינה אשר לא הכיר העם לזה כי אם את ראשי חכמי התורה.
כי על כן פשטו ידם בגדוד על ידי משרת הכהונה הגדולה אשר יוכלו לקנות על ידי אוצרות כסף אשר בידם מאת הנציב הרומי אשר יהי' בארץ.
ובידעם כי כהן גדול אחד לא יכול להניח את ידו על כל הארץ נגד רצון כל העם, ונגד דבר הסנהדרין על פי כל העם.
עשו להם לחוק כי כחלק הכהן המשמש כחלק כהן שעבר, ומצבם אחד להיות יחד לחבורת כהנים גדולים, חבורת אבירים הנותנים חתיתם בארץ החיים לרד לפניהם את כל העם, על ידי אשר יחלקו שלל המדינה עם נציבי רומא אשר יסיתו אותם בעם וישתדלו לעשות את כל מעשיהם לאכול את חיל העם עמהם יחד. ועל כן נראה עתה חדשה גדולה מאד בתוך כל מעשי הימים ההם, שם "כהנים גדולים" בכלל בא שם לפנינו תחת שם כהן גדול אחד.
ובכל אשר נשמר יאזעפוס מלספר לפנינו דבר כל מעשי הצדוקים והחיצונים למיניהם, בכל זה נמצאו ונשארו גם בתוך דבריו דברים הבולטים ביותר אשר יביעו ויאמרו לנו גם דברים כמו שהם.
ובאלטטי׳ XX, 8, 8יאמר:
"בעת ההיא נתן אגריפס (השני) את הכהונה הגדולה לישמעאל בן פאבי,
הערה (ס"ד) כבר נתבאר לנו מעמוד 282ולהלן כי הלשון דברי ר' אליעזר ודברי ר׳ יהושע ודברי ר' עקיבא ושאר התנאים בכל כיוצא בזה הכונה שזה דבר קבלתו מרבו.
