עין יוסף/כה
הציווי שנצטוו הכהנים להדליק הנרות תמיד לפני ה'. והוא אמרו יתעלה: "באהל מועד מחוץ לפרכת אשר על העדות יערך אתו אהרן ובניו" (שמות כז, כא) - וזוהי מצוות הטבת הנרות וכו'.
הנה מלשון הכתוב כאן משמע שמצות הדלקת הנרות מצוה בכהנים ונכללת במצות הטבת הנרות, וכתוב יערוך אותו אהרן ובניו. וכן נראה מלשונו ברמב"ם הל' תו"מ פ"ג וז"ל בהלכה ו' דישון המנורה והטבת הנרות בבוקר ובין הערבים מצות עשה שנאמר יערוך אותו אהרן ובניו והדלקת נרות דוחה את השבת ואת הטומאה כקרבנות שקבוע להן זמן שנאמר להעלות נר תמיד, ובהלכה י"ב שם מהו דישון המנורה, כל נר שכבה מסיר הפתילה וכל השמן שבנר ומקנחו ונותן פתילה אחרת ושמן אחר, וכו' ומדליק נר שכבה, והדלקת הנרות היא הטבתם ע"כ.
אולם בהלכות בה"מ פ"ט כתב דהדלקת הנרות כשרה בזרים, וז"ל, וכן הדלקת הנרות כשירה בזרים, לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות, והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן ע"כ, ומה שכתב והוציאן לחוץ דבהיכל אסור לזר ליכנס, והראב"ד השיגו וז"ל א"א הפליג כשאמר מותר לזר להדליקן אלא שאם הדליקן כשירות, ובכ"מ שם וטעמו של רבינו דכיון דלאו עבודה היא כדאמרינן ביומא (כד:) הדליק ליחייב הדלקה לאו עבודה היא משרי שרי נמי כמו שחיטה שהיא כשרה בזרים עכ"ל. וכבר הקשו דהרמב"ם סותר משנתו שכתב בהל' תו"מ הנ"ל שכתב והדלקת הנרות היא הטבתם, ונכלל בפסוק יערוך אותו אהרן ובניו. וכן מה שכתוב כאן בסה"מ שנצטוו הכהנים להדליק.
ויש לפרש דזה כוונת הראב"ד בהשגתו, דזה שאמרו לאו עבודה היא, הוא רק לענין דלא יתחייב זר עלה, אבל המצוה מוטלת על הכהנים, וכן נראה מהריטב"א בסוגיא שם המובא בכ"מ הנ"ל, וז"ל הדלקה לאו עבודה היא תמיהה מילתא דהא כתיב בה אהרן ובניו, דבר אל אהרן ואל בניו לאמר בהעלותך את הנרות וכתוב ובהעלות אהרן את הנרות, וי"ל דלהכי לא אפקי' בלשון חיוב ואמר בהעלות או בהעלותך לומר דלאו עבודה היא לחייב עלי' מיתה בזר כשם שאין חיוב מיתה בעבודה שאינה תמה עכ"ל דנראה מדבריו דלא נתמעט אלא ממיתה אבל באזהרה איתא, כשם שמוזהר בעבודה שאינה תמה, וצ"ל לפי דברי הריטב"א דהדלקת הנרות מוטלת על הכהן דוקא, אלא שאינה כשאר עבודות הכהן דמחוייב זר מיתה, דהנה הגמרא מיירי היכי דזר הדליק בפנים ההיכל, ואיתא באזהרה מקרא אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו, ובגמרא יומא (מ"ה.) וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח וברש"י שם, והלא נאמר אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו, ובספורנו במדבר (י"ח) אך אל כלי הקדש שהם בתוך המשכן שהם המנורה והשלחן ומזבח הזהב ע"כ. אמנם זה דוקא אם הדליק בפנים, אבל אם הוציאן לחוץ והדליק הזר, בודאי אינו באזהרה, אלא דמחוסר הדלקת הכהן, ועל זה השיג הראב"ד וכתב הפליג כשאמר מותר לזר להדליקן, אלא שאם הדליקן כשירות, ולא נפסל.
אמנם דברי הריטב"א צ"ע כיון דהדלקה לא מחוייבים הכהנים ולא בעיא כהונה, מהיכי תיתי למימר דזר מוזהר על הדלקה, דהריטב"א לא קאמר מדין אסור זר בהיכל, אלא דמדמה זה לעבודה שאינה תמה, והא מנ"ל, כיון דלא מקרי עבודה דבעי כהונה, הדלקה לא מוסיף בזר כלום, ומדקאמר שהזר מוזהר שמע מינה נמי דהדלקה מוטלת על הכהנים, ולכאורה סותר את דבריו מני' ובי' דמתחלת דבריו משמע דלא בעיא כהונה כלל, ומסוף דבריו נראה דבעיא כהונה. (ועיין במל"מ סוף הלכות בה"מ).
והנה ראיתי בקונטרס נר מצוה להגאון הגרא"ד שפירא אב"ד קובנה ז"ל, הנדפס בחוברת גבעת שאול שיקאגא תרצ"ו, דמביא דברי הריטב"א הנ"ל וכתב וז"ל ולכאורה נראה פשוט דמה שהזכיר חיוב מיתה אשגירת לישנא הוא, ולאו דוקא הוא אלא שאינה עבודה כלל ואינו אפילו באזהרה דאל"ה מאי מקשה מהצתת אליתא, ואף דיש לדחוק מ"מ פשטות הדברים הכי משמע. ולשון הריטב"א צ"ע. וכתב עוד שם דמדברי הריטב"א משמע מדכתיב בהעלות ולא בלשון אזהרה לגלויי אתי דלאו עבודה היא, והוא כמיעוט מכהונה. ע"כ. ונראה דמש"ה מוציא מידי פשוטו של הריטב"א שכתב חיוב מיתה, משום דקשי' לי' כנ"ל כיון דמיעט הקרא מכהונה מה"ת ליחייב זר באזהרה.
ואמנם אחרי בקשת מחילה מכת"ר פשטות דברי הריטב"א אינם מורים כן, למעיין בדבריו, דהרי מדמה זה לעבודה שאינה תמה, ומה שייטא לעבודה שאינה תמה דמצווה הכהן לעשותה ואין לזר לעשותה ומוזהר עלה. ותו דקשה לפי דבריו, מאי מקשה הגמרא שם ע"ז דאמרו הדלקה לאו עבודה ומקשינן ולא והתניא ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח וערכו עצים על האש לימד על הצתת אליתא שלא תהא אלא בכהן כשר ובכלי שרת, ומשני הצתת אליתא עבודה היא הדלקה לאו עבודה, ולפי דבריו לא קשי' כלל, דהכי בהדלקת נרות מיעט הכתוב דלא בעיא כהן, וקושי' זו הקשה לעצמו, ותירוצו דחוק, דכתב כיון דמצינו דהצתת אליתא הוא בכהן הכי נמי נימא דבעיא כהונה ולא נימא דהקרא ובהעלות בא למעט. ומובן דזה דחוק.
והנראה לע"ד בכוונת הריטב"א, דודאי בעיא כהונה מן התורה, ככתוב אהרן ובניו, כקושית הריטב"א, אלא קמתרץ אף דבעיא כהונה מה"ת, אמנם כיון דלא אפקי' בלשון אזהרת חיוב מוחלט אינה באזהרת מיתה כשאר עבודה תמה, דהתם אזהרת התורה באזהרה מוחלטת בלשון חיוב, וכשם דממעטינן עבודה שאינה תמה ממיתה, מקרא ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם, עבודת סילוק ועבודה שאינה תמה שיש אחרי' עבודה (יומא כ"ד) אלא שהן באזהרה. ה"נ הדלקת נרות ממעטינן ממיתה אף שהיא עבודה תמה, משום דהתם כתיב בלשון חיוב ובהדלקה שאינה כתובה בלשון חיוב ה"נ אינה אלא באזהרה ולא במיתה, ובאזהרה איתא דהא בעיא כהונה.
ולפ"ז נ"ל לפרש כוונת הראב"ד בהשגתו, דזה פשוט דאפילו לפי הריטב"א הנ"ל דזר שהדליק איתא באזהרה, זה דוקא אם הדליק המנורה במקומה בהיכל, דקעבר על אזהרת וזר לא יקרב אליהם, אבל אם הוציאן לחוץ בודאי אינה באזהרה, אלא דחסרה כהונה, דהא בעיא כהונה, ומש"ה השיג הראב"ד וכתב בלשון הפליג כלומר דנהי דהדלקה לאו עבודה מטעם דלא כתיב בהדלקה לשון חיוב, אמנם מ"מ בעיא כהונה ואינו מן הדין שמותר לזר להדליק אלא שיש לומר שאם הדליק אינו נפסל מטעם הנ"ל כיון שלא כתיב בלשון חיוב מוחלט על הכהנים, ואינו דומה לכל עבודות דנפסלו בזרים היכי דכתיב כהונה, דהתם כתיב בלשון חיוב המוטל על הכהנים ומש"ה נפסלו בעבודות זר, אבל בהדלקה כשם שאינו במיתה בעבודת זר אע"פ שהיא עבודה תמה משום דלא כתיב לשון חיוב. ה"נ י"ל דאינה נפסלת בעבודת זר. והרמב"ם י"ל דס"ל כיון דאמרינן הדלקת נרות לאו עבודה, לא בעיא כהונה בכלל, כדברי המאירי שם ביומא, וז"ל, ואף בהדלקה אינו חייב שהדלקה אינו עבודה שאינו דבר ממש, ולא עוד אלא שהטיב הכהן והוציאן לחוץ מותר לזר. ואע"פ שנאמר ובהעלות אהרן את הנרות בין ערבים יקטירנה, לא נאמרה אלא משום יקטירנה ע"כ. דס"ל להמאירי דאין בהדלקה ההלכה על הכהנים. ומותר לזר לכתחלה להדליק, דליכא קרא דהדלקה מצוה בכהנים, ומסברא ידעינן דמותר בזר דלאו עבודה היא, וכדעת המאירי הי' נראה לומר שזה היא שיטת הרמב"ם.
אלא שקשה טובא דבהלכות תו"מ כתב הרמב"ם הנ"ל שהטבת הנרות מ"ע מקרא יערוך אותו אהרן ובניו וכתב שם והדלקת הנרות היא הטבתם, ולפי זה נכלל ההדלקה בקרא דיערוך אותו, שנאמר בלשון חיוב, ודין הדלקה כהלכה דהטבה דצריכה להיות בפנים, ורק בכהן, ואם זר הדליקה פסלה, כמו בהטבה שכתב הרמב"ם שם בהל' ה' שנפסל אם עשה זר, ודברי הרמב"ם סותרים זה את זה.
ואולי י"ל דהנה זה פשוט דתכלית המטרה של הטבה היא היא ההדלקה, דבלעדי ההדלקה לא חשיבא הטבה כלום, ובהדלקה נשלמה ותמה מצות עבודת הטבה, ומזה הטעם הקשה הגמרא ביומא שם הדליק ליחייב, שע"י הדלקה נשלמה ותמה עבודת הטבה, ומתרץ הגמרא אין ה"נ שע"י הדלקה תמה עבודה, אמנם ההדלקה בפני עצמה אינה עבודה שהחסרון בעצם חפצא של הדלקה ולא חשיבא עבודה, שאינו דבר ממש כדברי המאירי, או כדברי התו"י שם שהשלהבת עולה מאלי', אף שעל ידי הדלקה נשלמה עבודת הטבה, וי"ל שזה כוונת הרמב"ם בדבריו והדלקת הנרות היא הטבתם, כלומר שאינה חשובה עבודה בפני עצמה אלא שהיא הטבתם, ומש"ה דאין בה ממש ליחשב עבודה, מותר לזר להדליקה, ואין דין כהונה בהדלקה. זה הי' נראה לי אלא שראיתי בספר חדושי רבינו חיים הלוי בפ"ט מהלכות ביאת המקדש, שהאריך בזה ומסיק דהדלקת הנרות אין המצוה בעצם מעשה הדלקה, כי אם דעיקר מצותה שיהיו הנרות דולקים תמיד, שזה יסוד קיום המצוה ועלה הוא דקאמר הרמב"ם דהדלקת הנרות היא הטבתם ר"ל בזה שהנרות דולקים כהלכתן בהכי הוא דמיקיימא מצוה זו דהטבה, עי"ש היטב שמוכיח זה מדברי הרמב"ם.