עין יוסף/כד
הציווי שנצטוו הכהנים (בלבד) לרחוץ ידיהם ורגליהם כל פעם שיצטרכו להיכנס להיכל או לקרב לעבודה - וזו היא מצוות קידוש ידיים ורגלים. והוא אמרו יתעלה: "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם בבאם אל אהל מועד" (שמות ל, יט-כ) וכו'.
הנה לא הזכיר כאן דמצות רחיצת ידים הוא מן הכיור, ולכאורה יש לומר דס"ל דהכיור אינו מעכב לא לכשרות הידים וגם לא למצוה, אפילו לכתחלה יש לקדש הידים מכל כלי הקודש, וכן מפורש ברמב"ן פ' כי תשא וז"ל, והרחיצה היא המצוה, אבל הכיור צוה בו להזמנה, ואיננו מעכב ולא מצוה, כי ביום הכפורים כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב שהיו עושין לכבודו, אבל למדנו מן הכיור כי צריכה כלי עכ"ל.
אמנם הרמב"ם בהל' ביהמ"ק (פ"ה הל' י') ס"ל דלכתחלה מצוה לקדש הידים מהכיור, וז"ל, מצוה לקדש ממי הכיור, ואם קידש מאחד מכלי שרת ה"ז כשר, אבל כלי החול אינם מקדשין עכ"ל דמשמע מלשונו דמשאר כלי שרת אינו אלא בדיעבד, אבל לכתחלה המצוה מן הכיור, וכן מפורש בחינוך מצוה ק"ו, וז"ל, מדיני המצוה לקדש במי הכיור, ואם קידש מאחד מכלי שרת כשר בדיעבד עכ"ל.
והנראה לע"ד דהאי לכתחלה ובדיעבד הוא מן התורה, דמדאורייתא יש לכתחלה לרחוץ הידים מן הכיור, והטעם נראה דבגמרא זבחים (כב.) למדים דשאר כלי שרת מקדשין הידים, מרבוי דכתיב ירחצו עי"ש וברש"י וכידוע שיטת הרמב"ם בסה"מ בשורש השני, דכל דבר הנלמד מרבוי דקרא, נקרא להרמב"ם דברי סופרים, אע"פ שדינם כדין התורה עי"ש וברמב"ן בהשגתו הגדולה על זה, ואמטו להכי ס"ל להרמב"ם דלכתחלה מצוה לקדש מן הכיור, דמפורש בקרא, והרמב"ן לשיטתו דלכל דבר שוין הן ס"ל דאין להקדים למצוה מן הכיור.
ואמנם מתניתין דיומא (מ"ג) שהביא הרמב"ן הנ"ל, משמע דגם לכתחלה מקיימים המצוה בשאר כלי שרת דהכי תנן התם בכל יום כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הכיור, והיום מן הקיתון של זהב, ר"י אומר לעולם כה"ג מקדש ידיו ורגליו מן הקיתון של זהב עכ"ל המשנה. ואי נימא דלכתחלה המצוה מה"ת מן הכיור איך מבטלין המצוה בכה"ג, אלא ע"כ דאינו מעכב גם לכתחלה למצוה כדברי הרמב"ן.
וראיתי בירושלמי יומא (פ"ד הל' ה') דקמיפלגי אם הקידוש הראשון של כה"ג ביהכ"פ אם מן הכיור הוא או מהקיתון של זהב, וז"ל הירושלמי אמר ר' יונה חוץ מקידוש הראשון, אמר ר' יוסה ואפילו מקידוש ראשון עכ"ל, ויש לומר דהרמב"ם מפרש מתניתין כר' יונה חוץ מקידוש הראשון, וכן איתא שם בשירי קרבן, וז"ל אמר ר' יונה חוץ מקידוש ראשון, והרב בתויו"ט כתב בפ"ג דמכילתין משנה ד' בד"ה וקידש ידיו ורגליו פי' הרע"ב מן הכיור, וכן פרש"י, ולא דייקא, דהא תנן לקמן בפ"ד, והיום בקיתון של זהב, ורש"י לשיטתי' אזיל דמתניתין איכא לאוקמי חוץ מקידוש ראשון, וסיים שם וגדולה מזו נ"ל דלכ"ע צריך להיות קידוש ראשון מן הכיור, שכ"כ הרמב"ם פ"ה מהל' ביהמ"ק, מצוה לקדש ממי הכיור, ואם קידש מאחד מכלי שרת כשר, הרי דכל הקידושין מצותן לכתחלה מן הכיור, ולמה יגרע קידוש ראשון של יהכ"פ, בשלמא שאר הקידושין חילק הכתוב שאינן מעכבין העבודה וכמפורש במס' זבחים י"ט עכ"ל.
אמנם קשה לומר בדעת הרמב"ם כן, דבהל' עביהכ"פ (פ"ב הל' ה') לא חילק מקידוש ראשון לשאר הקידושין דז"ל בכל יום כה"ג מקדש ידיו ורגליו מן הכיור כשאר כהנים והיום מקדש מקיתון של זהב, משום כבודו עכ"ל, דש"מ דלא ס"ל כר' יונה, וכן מצאתי בהגהות מים חיים בהל' עיהכ"פ מהגאון בעל פרי חדש דהרמב"ם לא ס"ל כר' יונה, וז"ל אחרי דהביא דברי התיו"ט הנ"ל על דברי רש"י והרע"ב, כתב דהך מילתא הויא פלוגתא בירושלמי, דאמר ר' יונה חוץ מקידוש הראשון, ורבינו הרמב"ם שסתם משמע דס"ל כהרא"ש לפסוק כר' יוסה דאפילו קידוש הראשון הי' מהקיתון של זהב, והטעם לפי שבש"ס דילן פ"ב דזבחים אמרינן סתמא דכל כלי שרת ראוין לקידוש ידים ורגלים עכ"ל. ואין להקשות על דברי מים חיים, דהא בגמרא שם בזבחים מוקמינן דכל הכלים מקדשין, בקודח בתוכו, עי"ש, דזה מוקמינן רק על דתנינא שם בין שיש בהן רביעית בין שאין בהן רביעית, אבל באופן דהכלי שרת מחזיק כהכיור לא אמרינן בקודח בתוכו, ועי"ש בתוס' ד"ה והא ממנו אמר רחמנא, דהקשו על פירש"י דמפרש דהקושי' היא על זה דאמרינן כל כלי שרת מקדשין, תקשי' לי' ממתניתין יומא (מ"ג) דכהן גדול מקדש בקיתון של זהב, לכן מפרשים דהקושי' היא על הא דמוקמינן בקודח בתוכו, והא ממנו אמר רחמנא דאין לקדש אפי' קודח אלא אם כן יהא כמוהו שיהא בו כשיעור עכ"ל, וניחא לפי זה דאין להקשות מקיתון של זהב דמיירי שיש בו כשיעור. וכן צ"ל לדעת הרמב"ן הנ"ל, דס"ל אפילו לכתחלה יש לקדש ידים מכל כלי שרת ומוכיח זה ממתניתין דיומא.
ואמנם עדיין לא נתיישב לשיטת הרמב"ם הנ"ל דהמצוה לכתחלה היא מן הכיור, ולמה יגרע ביהכ"פ כהוכחת השירי קרבן הנ"ל, וכ"ש דקשה לפי הנ"ל דהאי לכתחלה הוא מן התורה, וירחץ ביהכ"פ כבכל יום מן הכיור, דאין חכמה ואין עצה ותבונה נגד ד' (שבועות ל:, ובסנהדרין י"ח בתוס' ד"ה מעיד).
והנראה דהנה מובא לעיל דברי רש"י ותוס' בפירושם על קושית הגמרא שם, והא ממנו אמר רחמנא דרש"י מפרש דהקושי' היא מנ"ל דכלי שרת מקדש את הידים, והתוס' מפרשים מנ"ל דבקודח מתוכו מקדש אפילו באין בו שיעור ד' כהנים, ולכאורה לרש"י קשי' ולתוס' קשי', דלרש"י קשי' כיון דהקרא ירחצו בא לרבות כלי שרת, מנ"ל לומר דמקדש באין בו שיעור, ולתוס' קשי' מנ"ל דכלי שרת בכלל מקדש אפילו אם יש בו כשיעור, דלדברי התוס' הקושי' לא הוה אלא בקודח מתוכו דמקדש אפילו באין בו כשיעור, וצ"ל דלרש"י ז"ל, ולפי מה שמפרש בקודח מתוכו שמדבקין שם כלי אחר קטן שמקלח מים מהכיור, ידעינן זה מסברא, משום דהוה כמו הכיור גופי' ואמטו להכי מפרש רש"י דקושי' היא רק מנא ידעינן דגם כלי שרת מקדש, ולהתוס' צ"ל דכלי שרת דמקדש לא בעינן קרא דמקרא ועשית כיור לא ידעינן רק דבעינן כלי שרת המחזיק כדי לקדש ארבעה כהנים, כדברי הרמב"ן המובא לעיל, ומקרא דירחצו ידעינן באם קודח מתוכו שנטל מן הכיור בכלי קטן כשר לקדש אפילו באין בו כשיעור.
והנה ברמב"ם שם בהל' י"א איתא ובכל כלי הקדש מקדשין בין שיש בהן רביעית ובין שאין בהן רביעית, ובהשגות שם א"א ובקודח מן הכיור שיש בו לקדש ממנו ד' כהנים, ובכ"מ שם אחרי דהביא הגמרא הנ"ל כתב וז"ל ולפ"ז יש קצור בדברי רבינו שהו"ל לפרש דהא דמכשירין באין בו רביעית היינו דוקא בקודח מתוכו, והתוס' פירשו בקודח מתוכו היינו שנוטל מימיו בכלי קטן וכו' ורבינו אפשר שהי' מפרש כפי' התוספות, ולפיכך לא חש לפרש מאחר שכתב בסמוך שצריך להיות בכיור מים כדי לקדש ד' כהנים, ממילא משמע שכשכתב שמקדשין בכלי שרת אפי' אין בהם רביעית בנוטל בכלי שרת מהכיור הוא דאל"כ הוה עדיף שאר כלי שרת מהכיור ע"כ.
אולם יש לעיין אם אפשר לומר דהרמב"ם מפרש הגמרא כדברי התוס', דלדברי התוס' צ"ל דכיור, וכלי שרת שיש בו לקדש ד' כהנים אין הבדל ביניהם דלמדים מכיור רק דבעינן כלי שרת, ולהרמב"ם ליכא למימר הכי, דא"כ מנ"ל להרמב"ם דהמצוה לכתחלה מן הכיור, וע"כ צ"ל דלמדים כלי שרת מרבוי' דקרא, א"כ מנ"ל אם נוטל בכלי שרת מהכיור לא בעינן שיעור, ולכאורה איפכא מסתברא דהרמב"ם יפרש כרש"י, ובקידח מתוכו לא בעינן לרבות דידעינן זה מסברא דהוה ככיור גופי' כנ"ל, אבל קשה דכל כהאי גונא כפירוש רש"י בקודח מתוכו, הו"ל להרמב"ם לפרש דבריו ולא לסתום.
ואולי י"ל דבעצם הפירוש בקודח בתוכו יפרש הרמב"ם כפירוש התוס', אמנם קושית הגמרא, והא ממנו אמר רחמנא יפרש כפירוש רש"י דהקושי' הוא על כלי שרת בכלל אפילו אם יש בו כשיעור, ומתרצינן מרבוי וירחצו, אבל בקודח בתוכו דנטל בכלי שרת ממי הכיור לא בעינן לרבוי, דאין הפרש בין מן הכיור הי' הרחיצה או מכלי שרת כיון דהיתה ממי הכיור. ועיין בלשון הרמב"ם בהלכה י' דכתב מצוה לקדש ממי הכיור, ולא כתב מצוה לקדש מן הכיור, אלא ממי הכיור, ואין נפ"מ בין אם רחץ מן הכיור או מכלי שרת ממי הכיור, ומקיים מצותה כמו מן הכיור, ולפ"ז מה שכתב מצוה לקדש ממי הכיור, ואם קידש מאחד מכלי השרת ה"ז כשר, כוונתו היכא דלא נטל ממי הכיור אלא הכל ע"י הכלי, ובהכלי כדי ד' כהנים, וזה דוקא בדיעבד כנ"ל, והכי מסתברא מלשונו הטהור, דבהלכה י' כתב מצוה לקדש ממי הכיור, ואם קידש מכלי שרת ה"ז כשר, בלשון דיעבד, ובהלכה י"א כתב ובכל כלי הקדש מקדשין בין שיש בהן רביעית בין שאין בהן רביעית, דמשמעות הלשון משמע דלכתחלה יש לעשות כן, וזה סותר את דבריו הנ"ל, אלא צ"ל דבהלכה י' כוונתו בכלי שרת בלי מי הכיור, ובהלכה י"א מיירי ממי הכיור, כדברי הכ"מ.
והשתא לפ"ז הא דכתב הרמב"ם בהל' עיהכ"פ בכל יום מקדש כה"ג מן הכיור והיום מקדש מקיתון של זהב, אבל מקבל המים בהכלי של זהב ממי הכיור, וזה כשר גם לכתחלה.
והירושלמי הנ"ל דפליגי אם הקידוש הראשון מהכיור או מהקיתון של זהב, צ"ל דמוקי מתניתין בלי נטילה ממי הכיור, ויש לפרש דקמיפלגי בהמצוה לכתחלה אם דוקא מכיור, אי לא, דר' יונה ס"ל דלכתחלה מצוה דוקא מן הכיור, ור' יוסה ס"ל דשווין הן לכל דבר, ולהלכה פוסק הרמב"ן כר' יוסה, והרמב"ם כר' יונה ומש"ה כתב דמצוה לקדש ממי הכיור, ומתניתין יש לאוקמי בנטל ממי הכיור.