עין יוסף/כו
הציווי שנצטוו הכהנים לברך את ישראל בכל יום. והוא אמרו יתעלה: "כה תברכו את בני ישראל" (במדבר ו, כג) וכו'.
הנה כאן בסה"מ, לא ברר מתי חלה המצוה, אם פעם אחת ביום, או פעמים הרבה ביום, אמנם ברמב"ם ריש הלכות תפלה בהפתיחה במנין כמה מצות בהלכה כתב וז"ל הלכות תפלה יש בכללן שתי מצות עשה, אחת לעבוד את ד' בכל יום בתפלה, שני' לברך כהנים את ישראל בכל יום. וכן הוא בחינוך מ' (שע"ח) ז"ל שנצטוו הכהנים שיברכו את ישראל בכל יום ע"כ.
וראיתי במ"ח שם שכתב לדבר פשוט, דבכל פעם שמברכים הכהנים מקיימים מ"ע מה"ת, רק אינו עובר על מ"ע אלא אם עבר היום ולא ברך כלל, ומדמה מ"ע זו למצות תפלין, דאם עבר יום אחד ולא הניח תפילין עובר על מ"ע, ואם הניח תפילין פעמים הרבה ביום מקיים בכל פעם ופעם מצות עשה מה"ת, וה"נ במצות ברכת כהנים, וסיים שם דמה שכתב החינוך דכהנים חייבים לברך שחרית מוסף ונעילה, צ"ל דחייבים הם מדרבנן דחז"ל תקנו בכל תפלות.
ובלבוש סי' קכ"ח סי"ג ראיתי להיפך מדברי המ"ח, דלא דמי למצות תפילין, אלא למצות לולב, וכתב בסוף דבריו, ואם ירצה הכהן לעלות לדוכן פעם שנית ביום בצבור אחר צ"ע אם צריך לברך אקב"ו לברך שיש פנים לכאן ויש פנים לכאן ע"כ.
והנה בח"ס או"ח ס' כ"ב, בשאלה דשאיל מקמי', כהן שכבר נשא כפיו ובא לבהכ"נ ומצא צבור מתפללים, אם יש לברך, דמ"א בסי' קכ"ח, ג' בשם מהר"ם מינץ דמברך, אמנם בלבוש מפקפק אם לברך, וכתב הח"ס תשובה, נחזי אנן דברי הלבוש, טעם פעם אחד ביום דמדמה ללולב, ומשנה שלמה שנינו במס' תענית כ"ו בשלשה פרקים בשנה כהנים נושאין את כפיהם, ומסתמא אותן שברכו שחרית הן הן אותם שברכו בשאר תפלות, ובמס' סוטה ילפינן מוישא ידיו אהרן ויברכם, וכתיב וירד מעשות החטאת, ומזה ילפינן זמן נשיאת כפים, בכל פעם שמקריבין קרבן צבור תמיד ומוסף, ומזה ילפינן בפ"ב דמגילה דזמן ברכת כהנים בשעת תפלה אחר ברכת עבודה, נמצא בכל תפלת הצבור שהם במקום קרבן צבור, הוא מצות עשה דאורייתא לישא כפיו ולברך, ומברכים ככל ברכת המצות בלי שום פקפוק, גם דברי מהר"ם מינץ תמוהין שכתב שהכהנים מברכים בשחרית מוסף ונעילה, ודבריו תמוהין, פשיטא שמברכים דהוא דאורייתא, אבל אותה תפלה בצבורא אחרינא שהכהן בא להוציאן י"ח שמוטל על הישראלים להתברך כמ"ש הרא"ם בס' יראים, ע"ז קאמר הש"ס במס' רה"ש אי בעי מברך אי בעי לא מברך, וע"ז קאמר הגהות מיימוני והתוס' דכיון שברך פעם אחד ביום היינו בכל ימי השבוע דליכא אלא תפלת שחרית, וא"כ אינו מחוייב כ"א פעם אחד ביום אפילו לצבורא אחרינא, באותה תפלה שכבר נשא כפיו, והדברים ברורים ע"כ ובסוף התשובה כתב, ולדינא ב' תפלות שחרית ומוסף פשוט שמברכים, ובאותו צבור בתפלה אחת אין לישא כפים ב' פעמים בשום אופן, אך בצבורא אחרינא, אם אין שם כהנים בלא הם ישא ידיו ויברך כדי להוציא הצבור ולברך אותם, ואם יש שם כהנים בלא הם נ"ל דלא ישא כפיו ע"כ.
הנה לפי דברי הח"ס ז"ל עיקר חיוב המצוה דברכת כהנים תלוי' בתפלה, ובמנין התפלות, דביום שיש תפלת מוסף חייבים מה"ת לברך פעמים, וביום שאין בו אלא תפלת שחרית, והכהנים כבר ברכו, אינם חייבים אפילו בצבורא אחרינא, דלא מתלי תלי בצבור זה או בצבורא אחרינא, אלא אך ורק בתפלות.
והנה דברי הגאון הח"ס זצ"ל מופלאים ממני, חדא דתלי כתיבא בדלא כתיבא. דמ"ע דברכת כהנים כתיבא מפורש בתורה, ותפלה להרבה ראשונים ואחרונים לא כתיבא בתורה וכל עיקרה אינה אלא מדברי סופרים, ואפילו להרמב"ם דס"ל דתפלה מה"ת, אינה אלא תפלה אחת ביום, וגם הנוסח אינו אלא מדרבנן, וע"כ הא דתנן בשלשה פרקים בשנה כהנים נושאין את כפיהן וכו' בשחרית במוסף ובמנחה, תקנתא דרבנן היא, ומה"ת לאו בתפלה תליא אלא רק בעשרה מישראל דהכי תנן במס' מגילה (כג:) ואין נושאין את כפיהן בפחות מעשרה, (ועיין בס' קכ"ח במשנה ברורה ובביאור הלכה ד"ה דזר עובר בעשה) ותו דכל עיקר יסודו הוא דבמס' סוטה ל"ח ילפינן מוישא אהרן את ידיו ויברכם, וכתיב וירד מעשות החטאת, משמע דבכל פעם שמקריבין קרבן צבור תמיד ומוסף, וה"נ בתפלה, איברא דכן הוא בתוס' שם ד"ה וכתיב, דכתבו והוא הדין במוספים ובתמיד של בין הערבים, אמנם ברמב"ם בהלכות נשיאת כפים פי"ד הל' י"ד, מבואר דבמקדש מברכים הכהנים רק פעם אחת, וז"ל במקדש מברכים ברכת כהנים פעם אחת ביום אחר תמיד של שחר וכו' אבל במדינה מברכין אותה אחר כל תפלה וע"כ צ"ל דזה מתקנת רבנן ואדרבה מדברי הרמב"ם הוה סיעתא לבעל הלבוש דאין המצוה של ברכת כהנים אלא פעם אחת ביום, דבמקדש לא היו מברכים אלא פעם אחת.
והח"ס בתשובה הנ"ל הביא קושית הגרע"א ז"ל על תוס' רה"ש ט"ז: ד"ה ותוקעים, דהקשו איך תוקעין ומריעין כמה פעמים הא קעבר משום בל תוסיף, וכי תימא כיון דכבר יצא הוה לי' שלא בזמנו דלא עבר הא אמרינן גבי ברכת כהנים, דאי מוסיף ברכה אחת משלו עובר על בל תוסיף, משום דלא עבר זמני', כיון דאילו מתרמי צבורא אחרינא הדר מברך להו, ה"נ אי מתרמי לי צבורא אחרינא הדר תקע להו. והקשה הגרע"א, מה דמיון זה לזה, דהתוקע גם אי מתרמי לי' צבורא אחרינא, אינו עושה המצוה כלל שכבר יצא, אלא דמוציא אותם, והציבור העושים המצוה, ולגבי' לא מקרי עוד משך זמן המצוה, משא"כ גבי כהן בצבורא אחרינא ונושא כפיו להם. הוא עושה המצוה לברך אותם, מש"ה מקרי זמני'.
ותירץ שם הח"ס כשיטתי' הנ"ל וכתב דלא קשה דבאותה תפלה שכבר נשא כפיו אין מצוה כלל, כי לא מצינו ב' תמידים בפעם אחד, אלא בצבורא אחרינא, הוא מוציא לצבור שלא הקריבו התמיד שעדיין לא התפללו, כדעת החרדים (פ"ד עשה י"ח) דישראל הם גם כן בכלל המצוה, ודומה לתוקע לצבורא אחרינא דהוא מוציא לצבור שלא שמעו התקיעות, וה"נ מוציא את הצבור שחייבים לשמוע ברכת כהנים, ע"כ, וזה כשיטתי' דבאותה תפלה שכבר בירך, אפילו בצבורא אחרינא אין הכהן מחוייב בדבר אלא שמוציא אחרים, והכהן אינו עושה מצוה גם בצבורא אחרינא.
ודבריו תמוהין דהנה בסוגיא שם, הקשה רב שמן בר אבא, על הא דאמרינן מצות אינו עובר על בל תוסיף אלא בזמנן, ומתיב רב שמן מברייתא דתניא מנין לכהן שעולה לדוכן שלא יאמר אוסיף ברכה משלי ת"ל לא תוסיפו, והא הכא כיון דבריך לי' עברה לי' זמני' וקתני דעבר, ומתרצינן כיון דאלו מתרמי לי' צבורא אחרינא הדר מברך כולי' יומא זמני' הוא, ואמרינן שם ומנא תימרא, דתנן הניתנין במתנה אחת וכו', מתן ד' במתן אחת, ר"י אומר ונתנו במתן אחת דאם ינתנו במתן ד' עובר על בל תוסיף, והא הכא כיון דיהיב לי' במתנה מבכור עברה לי' לזמני' וקתני דעבר משום בל תוסיף, לאו משום דאמרינן כיון דאילו מתרמי' לי' בוכרא אחרינא הדר מזה מיני' כולה יומא זמני', ואמרינן שם רב שמן בר אבא מ"ט שביק מתני' ומותיב מברייתא, ומתניתין מ"ט לא מותיב כיון דאלו מתרמי בוכרא אחרינא בעי מזה כוליה יומא זמני' ברייתא נמי כיון דאי מתרמי צבורא אחרינא הדר מברך כולי' יומא זמני', ומשני ורב שמן בר אבא התם לא סגי דלא יהיב הכא אי בעי מברך אי בעי לא מברך, ע"כ, ולדברי הח"ס הנ"ל הו"ל לתרץ בפשטות דאינו דומה זה לזה, דגבי בוכרא אחרינא מקרי בודאי זמני', דהכהן המזה מקיים בעצמו המצוה בבוכרא השני כמו בראשון מש"ה חשוב זמני' אבל גבי כהן בצבורא אחרינא באותה תפלה שכבר בירך הכהן, המברך אינו עושה מצוה כלל כמו לתקוע בצבורא אחרינא, כקושית הגרע"א, דלגבי' הכהן המברך לא מקרי זמן המצוה, אלא ע"כ צ"ל דהכהן מקיים המצוה מה"ת ומש"ה מתרץ דאי בעי לא מברך, וקושית הגרע"א במקומה עומדת.
וכן נראה מדברי התוס' הנ"ל ותוקעין ומריעין, ומהתוס' בסוגיא הנ"ל ד"ה ומנא תימרא דהוכיחו מהא דתוקעין ומריעין כמה פעמים דלא שייך בל תוסיף בעשיית המצוה שתי פעמים, ולמה לא הוכיחו מסוגיא דקאי בה, דאמרינן דאי מתרמי צבורא אחרינא הדר מברך, דש"מ דלא שייך בל תוסיף בעשיית המצוה כמה פעמים, אלא ע"כ צ"ל דבצבורא אחרינא לא שייך למימר קעבר על בל תוסיף דאדרבה מקיים המצוה מה"ת דכך מצווה. ועיין בדבריהם שכתבו דלא עובר בעשיית המצוה שתי פעמים כגון כהן אם מברך וחוזר ומברך אותו צבור עצמו, דהדגישו ודייקי אותו צבור עצמו, דמשמע בצבורא אחרינא בלאו האי טעמא שפיר והיינו משום דמקיים המצוה מה"ת, אלא דאינו עובר בעשה כפי המסקנא כדברי התוס', שם בד"ה הכא אי בעי.
והנראה לע"ד, דסבת חיובא דמצוה וסבת קיומא של המצוה כדברי המ"ח הנ"ל, לא בתפלה מתלי תלי, אלא בצבורא, דבחד צבורא אפילו בתפלה שני' מוסף או נעילה לא מחוייב לברך וגם לא מקיים מצוה מה"ת בתפלה שני', ואשר לזה כיון מהר"ם מינץ הנ"ל שכתב שהכהנים מברכים בשחרית מוסף ונעילה והח"ס הנ"ל תמה עליו דמאי קמ"ל. ולפ"ז טובא קמ"ל דאף שמה"ת הכהנים פטורים לגמרי, ולא מקיימים המצוה, אעפ"כ מברכים, ולא תדחוק לומר דהמתניתין בתענית בשלשה פעמים בשנה, מיירי בכהנים אחרים אלא אפילו כהנים שכבר ברכו בשחרית מברכים דכך תקנו רבנן ועל מצוות דרבנן נמי מברכים, ובעשיית המצוה שתי פעמים אינם עוברים על בל תוסיף כדברי התוס' הנ"ל. אמנם בצבורא אמרינא, אף דשוב אינו עובר בעשה כדברי התוס' ברה"ש (כח:) ד"ה הכא. אבל מקיים המצוה מה"ת, דמהאי טעמא קאמרה הגמרא דלא חשיב עברה לי' זמני' דאלו מתרמי לי' צבורא אחרינא הדר מברך שכן הבין הגרע"א דהכהן בעצמו בצבורא אחרינא מקיים המצוה, כדמוכח מקושיתו הנ"ל.
איברא דקשה לפ"ז דברי המ"א בסי' קכ"ח ס' כ"ח, דכתב המחבר, כהן שנשא כפיו ואח"כ הלך לבה"כ אחר ומצא צבור שלא הגיעו לברכת כהנים יכול לישא כפיו, וכתב שם במ"א דליכא בל תוסיף בעשיית המצוה ב' פעמים, וקשה דאין זה עשיית המצוה ב' פעמים אלא מקיים שוב המצוה כדברי המ"ח הנ"ל. וצ"ע.
אחרי כתבי זאת שבתי וראיתי שמה שתמהתי על הח"ס זצ"ל בקושיתי הראשונה, איך תלי כתיבא בדלא כתיבא, שכל ענין תפלה היא מדרבנן, לא עמדתי על דעתו הגדולה דאין ה"נ דעצם תפלה היא מדרבנן, ומה"ת ברכת כהנים אלא בעשרה מישראל כמתניתין בתענית. אמנם דכהנים מחוייבים מה"ת שלשה פעמים ביום ילפינן מוירד מעשות החטאת וכתבו התוס' בסוטה (לח.) ד"ה וכתיב, וברכת כהנים דהוא הדין במוספין ובתמיד של בין הערבים, ורבנן תקנו דהשלשה פעמים שהכהנים מחוייבים מה"ת לברך בצבור קבעוהו שתהא דוקא בתפלה, אבל שלשה פעמים ביום הוא מה"ת. אמנם כתבתי לעיל דברמב"ם (פי"ד הל' י"ד) מבואר דבמקדש לא היו מברכים רק פעם אחת.
ולענ"ד נראה כמו שכתבתי, דבצבור אחד שכבר בירך אותם, כשם שתיכף שסיים הברכה, יחזור עוד הפעם ושוב מתחיל לברך, אף דאינו עובר על בל תוסיף כדברי התוס' בעשיית המצוה שתי פעמים אבל בודאי אסור לו לברך אקב"מ, ה"נ כשיפסיקו בתפלת מוסף מה"ת לא מקיים שום מצוה, דמן התורה אין תפלת מוסף בכלל לכ"ע, ומה לי אם לא הפסיק בכלל או שהפסיקו בשעה, וע"כ צ"ל דאין זה אלא תקנתא דרבנן, ועל תקנתא דרבנן מברכים. אמנם בצבורא אחרינא דעדיין לא שמעו ולא נתברכו בברכת כהנים, וגם לא מיבעיא לשיטת החרדים הנ"ל דישראל הם גם כן בכלל המצוה לשמע ברכת כהנים. י"ל דהתורה לא פטרם אלא מחיוב המצוה דהטילה התורה עליהם כסברת הלבוש הנ"ל וז"ל שדבר זה סברא הוא דלא הטילה התורה עליהם כל פעם שיאמרו עליהם אלף פעמים ביום, אלא ודאי אלא פעם אחת ביום, מ"מ אם ירצו לברך צבורא אחרינא מקיימי מצוה מה"ת, דלא הטילה התורה תנאי בהמצוה דלא מקיימי אלא פעם אחד היכי דעדיין לא ברכו ברכת כהנים. וכן צ"ל דאלת"ה מנא לי' להגמרא דבצבורא אחרינא אי בעי מברך, ובודאי צ"ל מברך בתחלה אקב"מ, מנ"ל זה, האם יש תקנת רבנן בזה, אלא ע"כ צ"ל דדין תורה זה ועל קיום המצוה מברכים.
ובעיקר קושית הגרע"א הנ"ל על התוס', איך מדמין תוקע לצבורא אחרינא, לכהן המברך בצבורא אחרינא, דכהן המברך הוא הוא העושה המצוה לכן מקרי זמני', אבל בתוקע אין התוקע עושה המצוה, ולא חשיב זמני', אולי י"ל דלענין זמני' לא בעינן שהעושה בעצמו יקיים המצוה, אלא אם ע"י מתקיים המצוה ע"י מעשה שלו, והוא מחוייב בדבר לעשות משום ערבות חשיבא זמני'.