עין איה על שבת א כב
כשמתמלאת סאתה של אומה היא יורדת מבמת ההסטוריה.
(שבת י:): "מאי קרובה, אילימא דמקרבא וזוטא והא קא חזו לה, אלא מתוך שישיבתה קרובה עונותיה מוצערים".
יראת ד' ודרכי היושר והצדק המה יסוד החיים לכל קיבוץ ואומה וכל זמן שכח הצדק והמשרים ניכר באומה אז כחה חזק עמה. וכל זה שעל ידי הרעות המוסריות ההולכות ומתקבצות במשך הזמן כח הצדק הולך ורפה כן ירפה לעומתו כח הקיבוץ. ומצד ההשגחה האלהית, כיון שהאומה או הקיבוץ מתרופף בקיומו עד שאינו יכול מצד רפיון כחו להשפיע בעולם מאומה לטוב, וממילא יושפעו על ידו ענינים מושחתים ופרעות מוסריות, על כן הגיע זמנו להמחות מן העולם. וזוהי הזקנה הנמצאת באומות, שאין הקדוש ברוך הוא נפרע מן האומה עד שתתמלא סאתה[1], וכיון שנתמלאה סאתה, ועל ידי ריבוי ההשחתות המתגברות על ידי הקיבוץ שאינו מוכשר לחיים טובים וישרים, מתבטל האגד הפנימי של האומה והיא מסתלקת מעל במת התולדה, לפעמים בסבות טבעיות נהוגות ע"י מלחמות והתגברות כחות של אומות יותר מתוקנות. ולפעמים על פי אורח ההשגחה בסיבות ההשחתות המזדמנות כהפיכת סדום, והוא הדין הכליונות המזדמנים מהררי געש ורעידת הארץ, שהכל עולה בחשבון לפי ערך השימוש הכללי, שכל זה שיושפע מאיזה קיבוץ לטובת הצדק, עין ד' על יראיו. אמנם כאשר הכח הכללי אפס, אז הוא דומה לאדם שכבר מלא ימיו ונזדקן שאין לו עוד מה לעשות עם החיים, על כן הוא חולף והולך לו, ובני האדם דומין כעשבי השדה הללו נוצצין והללו נובלין[2]. על כן אמר שמפני שהיא קרובה בישיכתה עונותיה מוצערים, עוד היא עומדת ביחש עונותיה במדרגות הצעירות שיכולה עוד להמשיך כח חיים חדשים ומועילים, ולא בלתה מזוקן, שלא הספיקו עוד הפרעות המוסריות שלה מצד קיבוצה לאבד את כל לח הצדק והיושר הטבעי, על כן ראוי להניחה.
<< · עין איה על שבת · א · כב · >>