עין איה על שבת א כא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

האדם מפנימיותו נוטה לטוב ומצד חומרו נוטה לרע.

(שבת י ב): "ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, לעולם יחזור אדם וישב בעיר שישיבתה קרובה, שמתוך שישיבתה קרובה עונותיה מועטים כו'."

האלהים עשה את האדם ישר, ופנימיותו של האדם נוטה לטוב תמיד מצד נפשו האלהית. אמנם חיצוניותו, מצד חמרו, נוטה לרע, ויצר מחשבות לבו פונות לרעה יותר מצד החברה שהיא מקלקלת דרכיה כל זמן שמסתכלת רק בחיצוניותו של האדם. ובאשר על פי רוב כל אדם מכיר מחבירו רק את חיצוניותו, לא את פנימיותו, על כן החברה עלולה להשריש בקרבה חטאים של הרגל ושל מנהג, מה שאם ינוח‏[1] לאדם להתנהג כפי אורחו הטבעי לא היה בא כלל לידי אותם החטאים, על כן בכל מקום שהקיבוץ הוא עתיק נתקבצו חטאים רבים של מנהג, ובקיבוץ חדש כל [] פרטי הוא מתנהל עדיין לפי טבעו ונטייתו. ולמדנו שהיחיד הפרטי מתוך שהוא יכול לרדת לסוף דעת אנושיותו פנימה הוא עלול יותר לדרוך בדרך טובים, אמנם שטף החברה ישטפהו בקנאה תאוה וכבוד, ועל פיהם יולדו חוקים לא טובים. על כן טוב לדור במקום שעוד לא נמחקו עקבות התרבות הפרטית, שהיא בנויה על יסוד טבע האדם בצירוף ללימודיו בתורה ומוסר, מפני השאון של תרבות החברה, שמתוך שהיא תמיד מציגה למופת רק את חיצוניות החיים, שרק זה יכול אדם להשיג מזולתו, על כן היא מתקלקלת על ידי ריבוי החסרונות של חיצוניותו של האדם שהוא מצד חומריותו, שהמה נטבעים במשך הזמן במטבע של מנהג והרגל. מובן הדבר שדבר זה נוהג ובא עד הזמן שישפך דעת רוחו על כל בשר, וחיי החברה כמו כן חיי היחיד יתנשאו למעלתם הנועדה להם, שאז דוקא בתגבורת כח הקיבוץ יהיה מקום להדר את החיים ולקדשם. והמופת החותך שחיי החברה גרועים הם מחיי היחיד כל זה שהחסרונות המוסריים והחומריים שולטים בעולם, הוא מעצם תכונת ההנהגה הכללית ביחש שבין גוי לגוי, שאף שכבר רכש לו האדם ידיעה ברורה וקנין טבעי ברובו לתעב את שפיכת דמים בחיי היחיד, עוד לא התנשא למדרגה זו, שיוכל לחיות גם כן חיי הציבור בלא מלחמות של שפך דם רב, עד העת המאושרה שלא ישא גוי אל גוי חרב, על ידי אור דעת ד' שיאיר מציון מכלל יופי. על כם ראוי לחזור לישב בעיר שישיבתה קרובה, שלא התעתקה כל כך בהרגלי החברה הנוטים מדרכי צדק וארחות חיים טובים.

  1. ^ עיין איוב ג, יג.

<< · עין איה על שבת · א · כא · >>