עין איה על ברכות ה טז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

<< · עין איה על ברכות · ה · טז · >>

(ברכות לא א): "אריו"ח משום רשב"י אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעוה"ז, שנאמר אז ימלא שחוק פינו כו' אז יאמרו בגוים הגדיל ד' לעשות וגו'".

השחוק מורה, כשהוא במילואו, שכבר הושגה התכלית כולה. והאדם ראוי שישכיל כי אין שלימותו נגמרת כ"א כאשר תשתלם האנושיות כולה ע"י ישראל בגדולתן, כשתמלא הארץ דעת את ד'. וצריך שתהי' המטרה הגדולה הזאת מושרשת עמוק עמוק בלב כ"א מישראל עד שירגיש שכ"ז שלא השתלמה האנושית כולה אין שמחתו שלימה, ובזה יהי' אדם המעלה שכל מעשיו יהיו לכונה האמתית שהיא דעת ד'.

(שם): "אמרו על ר"ל, שמימיו לא מלא שחוק פיו מכי שמעה מריו"ח רבו."

לעצור השחוק אין בכל אדם היכולת לשעתה, אמנם החינוך בזה הוא שיהיו דיעותיו ומדותיו מוכנות לזה השלימות שלא ימלא שחוק פיו, מפני שירגיש תמיד חסרונו ע"י חסרון האנושי הכללי שעוד לא השתלם, וממילא יעבוד בכל כחו להשיג זאת התכלית. ע"כ הוא שבח גדול על ר"ל איך הי' מהיר שתפעול הדיעה האמתית על תכונותו, שתיכף מכי שמעה מריו"ח רבי, נתן דעתו לזה ופעל על טבעו שלא ימלא שחוק, מצד השרשת התכלית הגדולה בדעת ושלימות היוצא מזה.


<< · עין איה על ברכות · ה · טז · >>