עין איה על ברכות ה טו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · עין איה על ברכות · ה · טו · >>

(ברכות לא א): "א"ל רבנן לר"ה זוטי כו' לישרי לן מר, א"ל וי לן רמתנן וי לן דמתנן, ואנן מה נענה בתרך, א"ל הי תורה והי מצוה דמגנא עלן".

יש שני אופנים לשמח את האדם: האופן האחד הוא לשכח ממנו את עמלו ולהסיח דעת מכל הדברים המעציבים. אמנם שמחה זו אינה שלמה ומתמדת, כי הלא הדברים שהאדם מתעצב עבורם הם קיימים ונמצאים ומערבבים את שמחתו. ע"כ הדרך המובחר הוא הדרך השני, שהאדם יצייר לעצמו באמת הדברים שמעציבים את רוחו, ויעמיק וישכיל בשכלו שאפילו בשביל הדברים שהם הסיבוח היותר גדולות להתעצב אין בהם דרך עוצב באמת. כי כל מה שברא הקב"ה הכל הוא לטובה, וגם הרע הגדול של המות אינו רע וראוי להתעצב עבורו כ"א להשתדל להשלים תכלית החיים כראוי. ע"כ באמרם, לישרי לן, אמר להו וי לן דמתנן, כלומר נצייר תחילה הדברים שאפשר להתעצב עבורם ונשכיל כי באמת אין לאדם כלל על מה להתעצב רק להתחזק ללכת בדרך השלימות לעסוק בתורה ומצות, ואז הוא מביא עצמו אל תכלית החיים, ואין לו להתירא מן המות כשהשלים חוקו. וכיון שהתורה והמצוה מגינים גם על מר המות, ק"ו שהם מגינים על יתר הדברים שהאדם מתעצב עבורם שכולם הם פחותים בעוצב מן מר המות. ע"כ בזה ההשתכלות סרו כל דרכי העוצב, והאדם מתעורר בשמחה אמתית ושלמה והוא בטוח מכל הרעיונות העלולות לערבב את שמחתו, ע"כ ענו על הצעת העוצב, הי תורה והי מצוה דמגני עלן, וראוי להיות אך שמח וחדות ד' יהי' מעוז ליראיו וחושבי שמו.


<< · עין איה על ברכות · ה · טו · >>