עולם אחד/ו
פרק ו[עריכה]
[ספר העקרים וספר עקדת יצחק][עריכה]
ידוע תדע מה שכתב החכם האלהי ר' יוסף אלבו בזה בספר העקרים בפרק שמונה ועשרים מן המאמר הרביעי. וזה לשונו:
- "והחוטא אי אפשר לו שלא יכשל במחשבה להרהר כנגד אחד מעקרי הדת, לפי שכל עובר עבירה במזיד לא יתיר עצמו לעשותה אם לא מצד הרהור רעה שנכנס בלבו כו' אם שיכחיש במחשבתו מציאת האלו[ה] ויחשוב שאין לעולם מנהיג וכו', או שיחשוב וכו' שאינו משגיח בפרטי בני אדם וכו' או שיחשוב וכו' שלא אסר החלב והדם או הנדה וכו' ובעבור זה הוא שאמרו רז"ל הרהורי עבירה קשין מעבירה, וזה לפי שעונש העבירה היא זמניות כמו שיבא, ועונש כפירת העיקר הוא נצחי", עכ"ל.
ודומה לזה קצת כתב בעל עקידה בריש שער הארבעים (עקדת יצחק, מ) וזה לשונו:
- "והוא טעם שאמרו רבותינו ז"ל 'הרהורי עבירה קשין מעבירה', כי העבירה בהרהורים והטענות המחזיקים אותה היא קשה מזולתם, וזה מבואר". עכ"ל שם באמצע הענין. ועיין שם הענין ההוא באורך.
ושם בעקידה בשער אחד ועשרים (עקדת יצחק, כא) בהצעה שנית אחר שמפרש מאמר דמחשבה טובה ומחשבה רעה הנ"ל כתב בזה הלשון:
- "ולא אמרו 'הרהורי עבירה קשין מעבירה' אלא כשהיו שם שניהם - הרהור ומעשה, כי הנה אז נתלה החטא יותר בנפש המחשביית כי הוא החלק היותר נכבד כמו שכתב הרב המורה פרק ח' חלק ג'", עכ"ל.
והנה אומרו "כמו שכתב הרב המורה" - אין הכוונה על אומרו כשהיו שם שניהם - הרהור ומעשה, כי לא נזכר מזה דבר שם במורה, ואדרבה משמעות לשונו שם הוא בהרהור בלבד בלא מעשה. רק שזה קאי על הא דאמר שנתלה החטא יותר בנפש המחשביית, כי הוא החלק היותר נכבד, שהדבר הזה מבואר באמת שם היטב, וכמו שכתבנו למעלה בפרק הרביעי.
אך אשר הביא לבעל עקידה לפרש המאמר דהרהורי עבירה אחר שעשה מעשה - היינו מפני המאמר דמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה שמפרש שם דבריו הקודמים, וכמו שמפורש שם בדבריו עיין שם.
[ר"מ אלמושנינו][עריכה]
והר"מ אלמושנינו בריש ספרו תפלה למשה, אחר שכתב שהחומר הוא קל התיקון והחזרה כשיתקלקל, והשכל הוא קשה התיקון, כתב וזה לשונו:
- "והוא הנראה אצלם ז"ל באמרם הרהורי עבירה קשים מעבירה וכו'. והכונה כי הרהורי עבירה הוא משפט השכל והקש שכלי, אמנם העבירה היא פעולת החומר מצד עצמו, ועל כן גזרו שהרהורים בעבירה, שהם מצד הפסד המחשבה השכלית - הם קשים מהעבירה. ולא אמרו 'הרהור עבירה', ולא 'הרהורי עבירות' - לרמוז לשני מיני הרהורי עבירה. אחד קודם עשייתה והאחד אחר עשייתה שהוא היותר רע וכו' כי ההרהור אחר העבירה יורה על הקנין בה והעדר החרטה - אזי הם קשים להרפא יותר מהעבירה עצמה שהיא קלת התיקון כשלא יהיה שם משפט והקש שכלי כמדובר. והטעם בזה הוא מבואר והוא כי החומר מצד טבעו יתאוה תמיד אל הרע וכו' והשכל הוא להשתוקק אל הטוב וכו' ועל כן כשיחטא החומר מצד טבעו יש תקוה לאחריתו כשיהיה השכל קיים ולא ישתתף עמו ברע. אך כאשר יפסיד השכל והוא יסכים עם החומר - אין עוד תקוה לאחריתם כי אין חול' מהם על מחלתם", עכ"ל.
הנה גם הוא הסכים לפרש המאמר ד"הרהורי עבירה" - אחר שעשה מעשה העבירה, אך לא מפני המאמר ד"המחשבה רעה וכו'", רק ממה שמדקדק באומר "הרהורי עבירה". ובאמת דקדוק חלש הוא ולא קשיא מידי, כי הרי באמת יש הרבה מיני הרהורים אל עבירה אחת, ובפרט שלש' אלו האמורים בספר העקרים כנ"ל.
[ספר יפה מראה][עריכה]
עוד ראה זה מצאתי בספר יפה מראה בפרק קמא דפאה (והוא בדף מ"ג ע"ב בדפוס ברלין) ד"ה מחשבה רעה וכו' וזה לשונו:
- "יש מקשים מדאמר בפרק הממונה "הרהורי עבירה קשים מעבירה", ואומרים שהטעם לפי שהעבירה נעשית באבר גופני וההרהור הוא בשכל, והיכי קאמר הכא מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה וכו'. יש לומר דהתם היכי דעבר עבירה מיירי, שמאחר שהוציאה לפועל ונענש עליה - נענש יותר על ההרהור שהיא סבה לעשותה והיה בשכל", עכ"ל.
הרי לפניך מפורש מאמר דהרהורי עבירה אחר שעשה מעשה בכדי שלא יקשה המאמר ד"מחשבה". ומה שכתב עוד שם שהקושיא מעיקרא ליתא דהתם לאו לענין עונש מיירי, דהא אמר התם "וסימנך ריחא דבשרא" ופירש"י הרהורי עבירה תאות נשים קשים להכחיש את בשרו יותר מגופו של מעשה וכו' -- אל תשגיח עליו בזה מאחר שראינו כל המפרשים קדמונים ואחרונים לא רצו בזה, כי לא נאמר בשום מקום שמעשה העבירה יכחיש בשר העושה המעשה עד שיהא שייך לומר שההרהור מכחיש יותר. ואדרבה מצינו בכמה מקומות בתנ"ך שגוף המעשה משמן בשרו. ואם שזה אמת - שהתאוה מכחיש כמפורסם אצל אמנון - מכל מקום אינו שייך לומר יותר זה ומזה בשני הפכים. וגם אם תאמר כן בזנות - מה תאמר בשאר עבירות? וחז"ל אמרו סתמא - משמע בכל העבירות. (ולמאי אמרו זה אם לא לענין העונש? ומה שאמרו "וסימנך וכו'" - מפורש יפה באפודי על פי דרך הרב המורה כמובא למעלה בפרק הרביעי).
ואני אומר באמת שנלע"ד שגם רש"י ז"ל לא היה כתוב[1] הדוחק הגדול הזה אם לא שהיה קשה לו גם כן המאמר דמחשבה המפורסם במקומות הרבה. לכן בעל כרחו נכנס בדוחק הזה. גם אפשר שיש בדברי רש"י ז"ל איזה כוונה עמוקה אשר אנחנו לא נוכל לרדת לסוף דעתו, וכנודע שדברי רש"י ז"ל ברוח הקודש נאמרו ואין כאן מקום להאריך בזה.
[דעת השל"ה][עריכה]
עוד מצאתי בשל"ה דף נ"ז ע"א וב', שהאריך לתת טעמים אל הא דאמרינן "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ומחשבה רעה אין וכו'", ובה"ס מוחלפת שטה עי"ש באורך. והטעמים שכתב הוא ז"ל הם בעצמם כתב גם כן ביפה מראה (שם דף הנ"ל עי"ש) ואח"כ רוצה לפרש מאמר דהרהורי עבירה ועיין שם איך שנכנס בדוחקים עצומים במאמר זה, והיינו מפני שהוא מפרש ונותן טעם אל המאמר ד"מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה", ואיך אם כן יפורש המאמר דהרהורי עבירה אם לא בלחץ זה הדחק. ועשה הפרש בין מחשבות גדולות וקטנות. כי הוא לא רצה בכך לפרש הרהורי עבירה - אחר שעושה מעשה העבירה, שאין הלשון סובלו. ולכן נכנס בדוחקים אחרים. ואין להאריך יותר.
עוד מצאתי בי' שבילי אמונה[2] תחלת נתיב השלישי, שכתב גם כן כמו שכתב הרב המורה ובלשונו ממש.
הכלל העולה שרוב המפרשים אשר פירשו מאמר דהרהורי עבירה אחר שעשה מעשה העבירה -- היינו מפני שהיה קשה להם המאמר ד"מחשבה". וקצת מהם דחקו בדוחקים אחרים. ואמנם במאמר ד"מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה" - כולם הסכימו שאין נענש על המחשבה דשאר עבירות כלל קודם שעושה מעשה, רק בעבודת אלילים פליגי קצת. הכל כנזכר לעיל.
וקשיא לי על זה קושיא עצומה. שהרי מפורש במסכת נזיר (פ"ד דף כ"ג ע"א) מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה וסליחה, עיין שם באורך. וכן הוא במסכת קידושין (פ"ד דף פ"א ע"ב) עיין שם. הלא אין כאן רק מחשבה דשאר עבירות.
ואפשר לומר מאחר שעשה מעשה - אם שהמעשה מותר - מכל מקום מאחר שלפי מחשבתו גם המעשה באיסור - לכן צריך כפרה וסליחה. אם שהוא דוחק צ"ל כן. וזה אין לומר - שהגם שאינו נענש מכל מקום צריך סליחה - כי מן הסוגיא דשם נראה מפורש שנענש, וכדאיתא שם (במשנה) תספוג מכת מרדות. וכן הלכה כמ"ש תוי"ט בשם הרמב"ם. ואי אפשר לומר שבבית דין של מעלה לא יהא נענש כלל. ומחוורתא כדלעיל אם שהוא דחוק.
ומעתה תראה מבורר דלא כישרש יעקב שהבאתי בפרק החמישי, שדעתו לומר אליבא דעולא שבשאר עבירות אינו נענש על המחשבה כלל גם לאחר מעשה. דאם כן כאן שהמעשה היה בהיתר - למה צריך סליחה וכפרה כלל? הרי מחשבתו אינה כלום! וסברא נכונה היא. ודוק היטב.
- ^ כך מופיע בדפוס וכנראה שצריך להגיה 'כותב' - ויקיעורך
- ^ הכוונה כנראה אל ספר "שבילי אמונה" אשר בו הספר מחולק לעשר נתיבות - ויקיעורך