עבודת הקדש/בית נתיבות/ד
השער הרביעי[עריכה]
השער הרביעי: אבאר בו עירובי חצרות ושתופי מבואות
- א. ואבאר הרשויות שאם רצו מערבין אחד ואם רצו מערבין שנים, ומי שמערבין אחד ואין מערבין שנים, ומי שמערבין שנים ואין מערבין אחד.
- ב. ואחר כך אבאר מי צריך ליתן את העירוב ואת השתוף, ומי שאינו צריך.
- ג. אחר כך אבאר מי הוא שאוסר עד שיערב או שיתן רשות ומי הוא שאינו אוסר, ומי שאוסר עד שישכור את מקומו.
- ד. ואחר כך אבאר במה מערבין עירובי חצרות ובמה משתתפין שתופי מבואות, וכמה שיעור השתוף והעירוב, והמערב משלו על אחרים אם צריך לזכות ועל יד מי מזכה, והמזכה אם צריך להודיע למי שעירב עליו, ואם מערבין לו לאדם משלו שלא מדעתו אם לאו, ומי גובה את הערוב.
- ה. ואחר כך אבאר באיזה מקום מניחין את העירוב ובאיזה מקום מניחין את השתוף.
- ו. ואחר כך אבאר אם סומכין על שתוף במקום עירוב ועל עירוב במקום שתוף.
- ז. ואחר כך אבאר דיני החצרות והמבואות ששכחו ולא עירבו ולא נשתתפו כולן או מקצתן מה תקנתן.
- ח. אחר כך אבאר דין יורדי הים באניות בכניסתן ויציאתן ותשמישן בספינה, ומן הים לספינה, ומן הספינה לים, ומספינה לספינה.
- ט. אחר כך אבאר דין בתי כסאות שעל החומה או על רשות אחרים.
- י. אחר כך אבאר דין השכונים בפונדקאות.
- יא. אחר כך אבאר דין מי שיש לו פרדס סמוך לביתו.
פרק א[עריכה]
א. חלון שבין שתי חצרות ארבעה על ארבעה בתוך עשרה מערבין שנים, ואם רצו מערבין אחד. פחות מארבעה או למעלה מעשרה מערבין שנים ואין מערבין אחד. היה כולו למעלה מעשרה ומקצתו למטה מעשרה מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד, ואין צריך לומר שאם היה כולו בתוך עשרה ומקצתו למעלה מעשרה.
ב. חלון עגול צריך שיהא בהקפו שבעה עשר טפחים פחות חומש, או למעלה מכאן, כדי שאם ירבענו יהיה בו ארבעה על ארבעה, וצריך שיהא בענין שאם ירבענו יהא צלע התחתון של המרובע משהו בתוך עשרה. וכיצד הוא עושה, יכוין שיהא מן הנקודה התחתונה של הקף ארבעה טפחים בגובה כנגד צלע המרובע בתוך עשרה, כדי שיהא צלע התחתון של המרובע משהו בתוך עשרה. ואחד חלון שבין שתי חצרות ואחד חלון שבין שתי עליות ואחד חלון שבין שני חדרים כולן צריכין שיהו ארבעה על ארבעה בתוך עשרה.
ג. חלון שבין שני בתים צריך שיהא ארבעה על ארבעה ואין מדקדקין בו שיהא תוך עשרה, ולא עוד אלא אפילו היה לו פתח מבית לעליה ואפילו גבוה כמה אם יש בו ארבעה על ארבעה אם רצו מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד, לפי שהבתים משתמשין בהן בכלים גדולים ורואין אותן כמלאים כלים ולפיכך אין צריכין כלום. ולא אפילו סולם ארעי הנתון שם לעתים לשבתות אינו צריך. חלון ארבעה על ארבעה שעשו לו סריגות בטלוהו, שהסריגות ממעטין בו לענין שבת אף על פי שאין ממעטין לענין חזקות.
ד. כותל גבוה עשרה שבין שתי חצרות, נפרץ הכותל עד עשר אמות מערבין שנים, ואם רצו מערבין אחד מפני שהוא כפתח. יתר מיכן מערבין אחד ואין מערבין שנים, שכל פרצה שיתרה על עשר אינה כפתח עד שיעשה לה צורת הפתח. במה דברים אמורים בשנשארו מזוזות בזויות הכותל, אבל אם נפרצו זו לזו במלואן אפילו אין בפרצה רחב עשרה מערבין אחד ואין מערבין שנים, שהרי נפרצו זו לזו למקום האסור להם.
ה. היה חריץ בין שתי חצרות, אם עמוק עשרה ורחב ארבעה טפחים מערבין שנים ואין מערבין אחד. נתן עליו נסר רחב ארבעה מערבין אחד ומערבין שנים. היה הנסר פחות מארבעה מערבין שנים ואין מערבין אחד. במה דברים אמורים בשנתן ארכו של נסר לרחב החריץ, אבל אם נתן ארכו לארך החריץ מערבין אחד, שהרי מיעטו מארבעה, ולפיכך מערבין אחד ואין מערבין שנים לפי שאמרו חריץ שבין שתי חצרות עמוק עשרה ואינו רחב ארבעה רחב ארבעה ואינו עמוק עשרה מערבין אחד ואין מערבין שנים. וכן שתי גזוזטראות זו כנגד זו, אם יש בין גזוזטרא לגזוזטרא ארבעה טפחים ונתן מזו לזו נסר ארבעה מערבין שנים, ואם רצו מערבין אחד. במה דברים אמורים כשהגזוזטראות זו כנגד זו, אבל אם היו משוכות זו מכנגד זו או זו למעלה מזו, אם אין בין זו לזו שלשה טפחים, כגזוזטרא אחת עקומה היא ומערבין אחד. אבל אם יש בין זו לזו שלשה טפחים, אפילו נתן עליה נסר רחב ארבעה אין מערבין אחד, לפי שאין בנסר תורת פתח שאין עושין פתח כיוצא בזה. היה בין גזוזטרא לגזוזטרא פחות מארבעה טפחים, אם הם זו כנגד זו מערבין אחד ואין מערבין שנים. היו זו שלא כנגד זו או זו למעלה מזו, אם יש בין זו לזו שלשה טפחים אין מערבין אחד, פחות מכאן מערבין אחד ואף על פי שלא נתן עליהן נסר כלל.
ו. כותל שבין שתי חצרות גבוה עשרה, אפילו אין ברחבו אלא משהו מערבין שנים ואין מערבין אחד. מה הפרש יש בין כותל לחריץ, הכותל מעכב להשתמש מזו לזו כשיש בגבהו עשרה, ואין חריץ העמוק עשרה מעכב מלפסוע עליו מזו לזו כל שאין ברחבו ארבעה. ומקצת הגאונים אמרו שדין הכותל כדין החריץ, ולא נתחוורו דבריהם.
ז. היה הכותל גבוה עשרה ומיעטוהו מצד זה ומצד זה במקצת, מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד. כיצד (אם) הניח סולם רחב ארבעה מכאן וסולם רחב ארבעה מכאן ואין בין סולם לסולם שלשה, אם רצו מערבין שנים או מערבין אחד, שהסולם תורת פתח עליו להקל בכיוצא בזה. היה בין סולם לסולם שלשה טפחים אינו ממעט, ומערבין שנים ואין מערבין אחד. במה דברים אמורים בשאין הכותל רחב ארבעה, אבל יש בו ארבעה אפילו יש בין סולם לסולם הרבה, אם רצו מערבין אחד, שהכותל הרחב ארבעה נדון משום גג, והרי זה כגג שיש לזה פתח מכאן ולזה פתח מכאן, שאף על פי שאין הפתחים מכוונין זה כנגד זה אם רצו מערבין אחד.
ח. באיזה סולם אמרו בסולם הצורי, אבל המצרי אינו ממעט לפי שהוא קל להטלטל ואינו קבוע, ושמא יטלטלנו משם בשבת. ואי זהו מצרי, כל שאין בו ארבעה חווקין. ואם היה סולם כבד שזרועותיו או שליבותיו גסות וכבדות, אף על פי שאין בו ארבעה חווקין ממעט לפי שכבדו קובעו. ולא עוד אלא חתיכות עץ כבדות המונחות סמוך לכותל ממעטות לפי שכבדן קובען, ואף על פי שלא חברן בקרקע ולא בטלן שם, לפי שאין דרך לטלטלן.
ט. מחיצה של קשין גבוהה עשרה שבין שתי חצרות, והסולם שמצד זה ומצד זה סמוכין על מחיצת הקשין, אף על פי שהסולמות בעצמן חזקין וראויין לעלות ולירד בהן, הואיל וסמוכין על הקש, ואם יעלו בהן תפול המחיצה, אינן ממעטין, דמה הנאה יש בסולמות אחר שאין כף הרגל עולה בהן במחיצה זו. היו הסולמות זה כנגד זה וסמוכין זה על זה, או על עמודין של אבן ולא על המחיצה, אף על פי שהמחיצה שמכאן ומכאן של קשין ממעטין, שהרי כף הרגל עולה בהן. מעטוהו בכלים פעמים ממעטין ופעמים אין ממעטין. כיצד, כפה ספל וכיוצא בו ברגלי הכותל, אם חברו בקרקע חבור יפה שאינו יכול ליטלו משם בשבת, אלא אם כן עשה מלאכה האסורה לו בשבת שצריך לעקרו במרא וכיוצא בו, הרי זה מיעוט, ואם לאו אינו מיעוט, ואפילו ייחדו לכך חוששין שמא יצטרך לו בשבת ויטלטלנו, וכל שניטל בשבת אינו ממעט.
י. בנה איצטבא על גבי איצטבא, אם יש באיצטבא התחתונה ארבעה על ארבעה ממעט, שאפילו אתה בא לסלק העליונה הרי התחתונה שיש בה שיעור ממעטת. ואם אין בתחתונה לבדה ארבעה על ארבעה, ויש בעודף העליונה כדי להצטרף ולהשלים ארבעה לתחתונה, ואין בין זו לזו שלשה, מצטרפות וממעטות, דכל פחות משלשה כלבוד דמי, והרי היא כאיצטבא אחת עקומה. אבל שלשה אין מצטרפות. אין באחת מהן ארבעה, ולפיכך לא זו ולא זו ממעטת. ואם אין בתחתונה ארבעה ויש בעליונה ארבעה אף היא ממעטת, שאף על פי שאין בתחתונה ארבעה ויש ביניהן שלשה העליונה לבדה יש בה כדי למעט.
יא. וכן סולם ששליבותיו פורחות ועודפות זו על זו, כסולמות של עץ הקבועין בבתים לעלות מבית לעליה, אם יש בתחתונה ארבעה על ארבעה, ואפילו בצרוף העליונה, ואין בין זו לזו שלשה מצטרפות, ואם יש ביניהן שלשה אין מצטרפות ואינן ממעטות. היתה העליונה רחבה ארבעה אף על פי שאין בתחתונה ארבעה ויש ביניהם שלשה, יראה לי שהעליונה ממעטת ואין האויר שתחתיה מעכב. ויש מן הגדולים שאומרים שאויר שתחתיה מעכב, ולפיכך אפילו יש בעליונה ארבעה, אם יש אויר שלשה בינה ובין התחתונה אין העליונה ממעטת, ואין דברים אלו מחוורין.
יב. כותל תשעה עשר אם נתן זיז רחב ארבעה על ארבעה באמצעיתו של כותל, ואין בינו ובין הקרקע ולא ממנו לראש הכותל עשרה ממעט, ואף על פי שלא סמך לו סולם, ואף על פי שיש אויר שלשה תחתיו כמו שאמרנו. כותל עשרים צריך שני זיזים כל אחד רחב ארבעה על ארבעה, והוא שהניחן זה שלא כנגד זה. שאלו העמידן זה כנגד זה אינו יכול להניח כף הרגל מזה לזה. זיז רחב ארבעה על ארבעה שהניח סולם כל שהוא עליו מיעט כחו של זיז, שהסולם אינו ראוי למעט את הכותל לפי שאינו רחב כל צרכו, והזיז אינו ראוי לפי שהסולם סמוך עליו. נתן את הסולם סמוך לזיז אינו ממעט כחו של זיז, אדרבה כל שהסולם מונח בצדו הרחיב את הזיז.
יג. כותל עשרה ועשה סולם לעלות ממנו לראש הכותל, ואין ברחב השליבות ארבעה, צריך להיות באורך הסולם שבעה ומשהו כדי שיטנו ויעלה במדרונו אל ראש הכותל. היה הסולם זקוף ויש בשליבותיו ארבעה על ארבעה, אף על פי שזו למעלה מזו ממעט מפני שזה כאיצטבא על איצטבא, שאם יש בתחתונה או בעליונה ארבעה על ארבעה ממעט. היה הסולם קצר ואין בו למעט כל הכותל, וחקק בכותל חקק רחב ארבעה על ארבעה שיוכל להעמיד שם כף הרגל, אם אין מן החקק ולמעלה עשרה מיעטו, לפי שיכול לעלות דרך הסולם אל החקק ומן החקק אל הכותל. חקק בכותל ועשאו כמין סולם, צריך לחקק מלא קומת הכותל חקק שלא כנגד חקק, שאם לא חקק כך מלא קומת כל הכותל אי אפשר לו לעלות דרך שם אל ראש הכותל, שהרי מה שלא נחקק נוגע אל צדו ומעכבו.
יד. אילן שעשאו סולם לעלות ממנו אל הכותל, וכן אשרה גדועה שעשאה סולם לכותל, יש מי שאומר שאילן אינו ממעט ואשרה ממעטת, שכל שאיסור שבת גורם לו אסור, אבל אשרה גדועה אין איסור שבת גורם שלא לעלות ולהשתמש בה אלא איסור אחר גורם, וכל שאיסור אחר גורם לה מותר. ויש אומר להפך אילן מותר ואשרה אסורה. ויראה לי להתיר בין בזה ובין בזה, אלא שיש לחוש ולהחמיר באילן כדברי הראשונים.
טו. כדרך שמערבין דרך חצרות ודרך בתים כך מערבין דרך גגות, כל שאין בין גג לגג מחיצה עשרה, ואם יש מחיצה עשרה ועשו חלון רחב ארבעה על ארבעה ומקצתו תוך עשרה, אם רצו מערבין אחד ואם רצו מערבין שנים.
טז. ערבו דרך פתחים, או דרך סולמות, או דרך חלונות, או דרך גגות, ונסתם הפתח או החלון בשבת, או שנפל הסולם או הגג, אין הערוב בטל, שהשבת גורמת ושבת הואיל והותרה הותרה, ומשתמשות זו עם זו דרך חורין או סדקין כמות שהיו. ואין צריך לומר שמשתמשות זו לעצמה וזו לעצמה, ואפילו אותה שאין העירוב מונח בתוכה.
יז. שתי חצרות וכותל גבוה עשרה ביניהן, בין רחב ארבעה בין שאינו רחב אלא כל שהוא, אפילו וילון פרוש בין שתיהן, מערבין שנים ואין מערבין אחד. ואם יש ביניהן חריץ עמוק עשרה ורחב ארבעה, מערבין שנים ואין מערבין אחד. ערבה זו לעצמה וזו לעצמה ונפל הכותל בשבת, כל אחת מותרת לעצמה כמות שהיתה, שהשבת גורמת ולא הדיורין, ושבת הואיל והותרה הותרה. וזו משתמשת אפילו בכלים ששבתו בתוך הבית עד עיקר מחיצה וזו משתמשת עד עיקר מחיצה, ואם באו לפרוש ביניהן סדין בשבת לצניעות עושין, שאין זו מחיצה המתרת שתאסר בשבת, אלא צניעות בלעמא הוא ולפיכך מותר.
יח. כותל גבוה עשרה ומעטוהו מצד אחד אינו מיעוט לערב אחד, אלא מערבין שנים ואין מערבין אחד.
יט. חריץ עמוק עשרה ורחב ארבעה שבא למעטו ומילאו תבן או קש אינו מיעוט. במה דברים אמורים בראויין למאכל בהמה, לפי שמותר לטלטלו בשבת ולהאכילו לבהמה, וכל דבר שמטלטלין בשבת אינו ממעט. אבל תבן או קש סרוח שאינו ראוי למאכל בהמה אין מטלטלין אותו בשבת, ולפיכך ממעט. מלא אותו עפר או צרורות וכל דבר שאינו מותר לטלטל אותו בשבת, ואפילו בדעתו לפנותו הרי זה מעוט. מילא אותו תבן הראוי למאכל בהמה ובטלו, הרי הוא כעפר וממעט.
כ. עשה מחיצה גבוהה עשרה בין שתי חצרות, אפילו של תבן הראוי למאכל בהמה ולא בטלו הרי זה מחיצה, אף על פי שאינו ממעט מחיצה הוא, שמן הכל עושה אדם מחיצה כמו שבארנו (לעיל הי"ז). ולפיכך מתבן שבין שתי חצרות, אף על פי שזה מאכיל מכאן וזה מאכיל מכאן, הרי זה עושה מחיצה ומערבין שנים ואין מערבין אחד עד שיתמעט מעשרה טפחים. נתמעט מעשרה טפחים מערבין אחד ואין מערבין שנים. וכיצד הוא מאכילו, עומד לפני בהמתו והיא מהלכת ואוכלת. ולא יתן לתוך קופתו, חוששין שמא תפחת המחיצה ולא יכיר, שהמחיצה הנתונה באויר החצר ואין עליה תקרה אין הפחת ניכר בה. ואם היה עליו תקרה נותן הוא אפילו לתוך קופתו.
כא. פעמים שגבוה עשרה טפחים ואין מערבין שנים. כיצד, בית שבין שתי חצרות ועשו מחיצה באמצע גבוהה עשרה, אם יש בינה ובין תקרת הבית שלשה טפחים אין מערבין שנים, שכל מחיצה שאינה מגעת לתקרה אינה מחיצה. פעמים שאין המחיצה גבוהה עשרה ומערבין שנים. כיצד, בית גבוה עשרה טפחים שבין שתי חצרות ועשו באמצע מחיצה שבע ומשהו, מערבין שנים, שכל פחות משלשה כלבוד דמי, וכמי שנתמלאו אותן שלשה פחות משהו שמן המחיצה ועד תקרת הבית.
כב. באלו אמרו מערבין אחד ואין מערבין שנים: כל מקום שנפרץ במלואו למקום האסור לו, וכל שנפרץ יתר מעשר כמי שנפרץ במלואו. כל כותל שבין שתי חצרות שאינו גבוה עשרה, וכן חריץ שאינו עמוק עשרה, או שאינו רחב ארבעה, הרי הן כמו שאינן, ומערבין אחד ואין מערבין שנים.
פרק ב[עריכה]
א. ערוב זה כשהוא מתיר לא משום קנין הוא מתיר, שאלו היה מתיר משום קנין היו מערבין אפילו בכלים, ואין מניחין את הערוב בביתו של קטן, שאין קונין מן הקטן, ולא היו מערבין בדבר עד שיהא בו שוה פרוטה. אלא הערוב משום דירה, שכל שעירבו רואין אותן כאלו הן בני חבורה אחת ובני דירה אחת. ולפיכך אין מערבין בכלים אלא בפת כמו שיתבאר (לקמן פ"ד ה"ו), ומערבין בביתו של קטן, ומערבין בפת אף על פי שאין בו שוה פרוטה. ובית שמניחין בו את הערוב אין צריך ליתן פת, לפי שכולן באים אצלו לדור שם.
ב. טרקלין גדולים של שותפין, וחלקוהו במחיצות גבוהות עשרה, אלא שאין מחיצות מגיעות לתקרה, ויש ביניהן ובין התקרה שלשה טפחים, הרי מחיצות אלו כמי שאינן, והרי כל הבית כבית אחד, וכאלו כולן דרין בבית אחד כמות שהיה קודם המחיצות, שכל מחיצה שאינה מגעת לתקרה אינה מחיצה כמו שאמרנו (לעיל פ"א הכ"א). ולפיכך אם באו להכניס מחבורה לחבורה אינן צריכין ערוב, וכן אם אחרים הביאו אצלם ערוב ונתנוהו באחת מן החבורות שבאותו הבית אין אחת מכל החבורות צריכין ליתן ערוב כמו שביארנו. וכן אם הוליכו הן ערוב אצל אחרים שבאותה חצר או שבחצר אחרת, אין צריכין ליתן כל חבורה וחבורה מהן עירוב, אלא עירוב אחד לכולן. היו המחיצות מגיעות לתקרה, או אפילו תוך שלשה לתקרה, הרי זו מחיצה והרי אלו מוחלקין, וכל חבורה וחבורה כבית בפני עצמו, ולפיכך צריכין ערוב להכניס מחבורה לחבורה. ואם אחרים הביאו אצלם ערוב, החבורה שנתנו אצלם הערוב פטורין מליתן את העירוב, אבל שאר כל החבורות צריכין ליתן כל אחד ואחד כבני בתים מוחלקין.
ג. עשו מקצת החבורות מחיצות מגיעות לתקרה, ומקצתן לא עשו, אותן שעשו הרי הן כמוחלקין לגמרי, ואפילו עשו מחיצות פחותות כמחיצות ההוצין וכיוצא בו, ואין אומר כל שלא חלקו כולן במחיצות גמורות, ואלו שחלקו לא חלקו במחיצות חשובות, גילו אלו שלא חלקו על אלו שחלקו שאין המחיצות מחיצות וערוב אחד לכולן, אלא אותן שחלקו חלקו, וצריכין עירוב לכל אחד ואחד.
ד. מי שהוא שותף בשתים ושלש חצרות, אינו אוסר אלא אותו חצר שהוא אוכל שם, שהמקום שהאדם אוכל שם הוא מקום קביעות דירתו, ולפיכך מקום הפת גורם ולא מקום לינה.
ה. הבנים שהם סמוכין על שלחן אביהם ואוכלין עמו על שלחנו, אף על פי שכל אחד ואחד הולך ולן לעצמו בביתו, הרי הן כבני בית אחד. ולפיכך אפילו יש עמהן דיורין אחרים באותה חצר אין כל אחד מהן צריך ליתן את העירוב, אלא עירוב אחד לכולן. וכן כשמוליכין עירובן לחצר אחרת. ואם היה עירוב בא אצלן אין צריכין ליתן עירוב, שכבר ביארנו (לעיל ה"א) שהבית שמניחין בו את העירוב אין צריך ליתן עירוב. היו מקבלים הבנים פרס משלחן אביהן, והולכים ואוכלים וישנים כל אחד בביתו, אם יש דיורין אחרים עמהן בחצר צריכין כל אחד ואחד ליתן את העירוב. לפיכך אם שכח אחד מהן ולא עירב הרי הוא אוסר עד שיבטל רשותו. במה דברים אמורים בשיש עמהן דיורין אחרים בחצר, כשם שהאחרים אוסרין זה על זה אף הן אוסרין זה על זה, וכן כשהן מוליכין את עירובן למקום אחר. אבל בזמן שהעירוב בא אצלם, או שאין דיורין אחרים עמהן בחצר, כל שנוטלין פרס משלחן אביהן אין צריכין עירוב לכל אחד ואחד, אלא ערוב אחד לכולן, שדעת הבנים קרובה אצל האב, והרי הן כאחד על הענין שאמרנו.
ו. חמשה עבדים המקבלים פרס מאדוניהם ואוכלים בבתיהם, הרי הן נחשבין כבנים אצל אביהן. מי שיש לו חמש נשים ומקבלות פרס מבעליהן, הרי הן כנכריות וכל אחת אוסרת על צרתה, ואפילו היה ערוב בא אצלן אוסרות זו על זו, ואפילו אין דיורין אחרים עמהם בחצר.
ז. תלמיד המקבל פרס מרבו הרי הוא כבן המקבל פרס מאביו. אחד מבני החצר שהיה מקבל פרס מאחד מחביריו בני החצר, הרי הוא אוסר ואפילו אין דיורין אחרים עמהן, או שבא ערוב אצלם. בני חצר שערבו וגבו את עירובן הרי הן כבני בית אחד. ולפיכך אם אחד מהן הוליך ערוב לחצר אחרת, הרי כולן מותרין, שעירוב אחד לכולן.
ח. בעל הבית שהשאיל חדרים בביתו לאחרים ואוכלין שם לעצמן, יש מגדולי המורים שהורה שאינן אוסרין עליו, שלא עלה על דעת שישאיל בעל הבית את ביתו לאסור עליו, אלא הרי הן אצלו כלקיטיו ושכיריו. ויראה לי שהן אוסרין עליו, לא יהא השואל קל יותר מעבדו שאם אינו מקבל פרס מרבו אסור. ועוד יראה לי שאפילו קבע בעל הבית לדור ולאכול ולישן שם עם השואל באותו בית שיחד לו, הרי זה אוסר עליו כעבד אצל רבו. במה דברים אמורים במשאיל להם זמן מרובה, אבל השאיל להם לשעה אינן אצלו אלא כאורחין. ואם נכנסו שלא ברשות אינן אוסרין על בעל הבית.
ט. ישראל שהשאיל ביתו או שהשכירו לאחר, אם יש לבעל הבית תפיסת יד אינו אוסר עליו. איזוהי תפיסת יד, כל שיש לו שם דבר שאינו ניטל בשבת, כגון טבל או עששית וכיוצא בו. במה דברים אמורים במשאיל או משכיר לישראל אבל במשאיל או משכיר לגוי יראה לי שאינו אוסר, לפי שאפילו דירתו הקנויה לו אינה דירה, אלא גזירה היא שגזרו שלא יהא ישראל דר עמו וילמד ממעשיו, ואין דרכו של ישראל להשאיל ולהשכיר דירה לגוי בתוך חצרו וידור עמו.
י. שלש חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים, ועירבו שתים החיצונות עם האמצעית, אם נתנו את עירובן באמצעית בבית אחד ובכלי אחד כולן מותרות זו בזו. נתנו בשני בתים, זו בבית זה שבאמצעית וזו בבית אחר שבאמצעית, או אפילו בבית אחד ובשני כלים, האמצעית מותרת בכליה עם זו ועם זו, והן מותרות עמה, ושתי החיצונות אסורות זו עם זו. במה דברים אמורים בשהיה הכלי האחד מחזיק את העירוב, אבל אם היה הכלי מלא והותיר, ונתן את המותר בכלי אחר ובאותו בית, כולן מותרות זו עם זו. נתנה אמצעית את עירובה בזו ואת עירובה בזו, ושתי החיצונות לא עירבו זו עם זו, האמצעית מותרת עמהן והן מותרות עמה, ושתים החיצונות אסורות זו עם זו.
יא. עשרה בתים זה לפנים מזה, וכולן עוברין זה על זה, ויש בתים אחרים לדיורין אחרים בחצר, אין אחד מאותן עשרה בתים צריך ליתן את העירוב, אלא הפנימי והחיצון של פנימי, אבל לא השאר. ומה הפרש יש בין חיצון של פנימי לחיצון שני ושלישי, לפי שחיצון של פנימי אינו בית שער לרבים אלא לבית של יחיד, ובית שער של יחיד הרי הוא דירה גמורה, אבל השאר הרי הם בית שער של רבים, ובית שער של רבים אינו בית אלא בית שער, והנותן את עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אין עירובו עירוב, והדר שם אינו אוסר. במה דברים אמורים בבית שער של בית. אבל בית שער של חצר לעולם אינו אוסר, לפי שאינו עשוי לדירה. ויש מי שהורה להקל אפילו בבית שער של בית, ועשרה בתים זה לפנים מזה, ואין צריך ליתן את הערוב אלא פנימי לבדו.
יב. שתי חצרות הפתוחות לרשות הרבים וביניהן שלשה בתים, בית זה פתוח לחצר זו הסמוכה לו, ובית זה פתוח לחצר האחרת הסמוכה לו, והבית האמצעי פתוח לשני הבתים מכאן ומכאן, ובני חצר זו באים דרך הבית הפתוח לחצרם והניחו עירובן בבית האמצעי, ובני חצר האחרת באין דרך הבית הפתוח לחצרם, והניחו עירובן בבית האמצעי כדי לערב עם הבתים ועם החצר האחרת, אין אחד מדיורי שלשה בתים אלו צריך ליתן עירוב, לפי שהבתים הסמוכין לחצרות נעשו בית שער לחצרות, והאמצעי מפני שנתנו שם את הערוב, וכל בית שמניחין בו את העירוב אין צריך ליתן פת כמו שאמרנו (ה"א).
יג. שתי חצרות ושני בתים ביניהן, זו באה בדרך זו והניחה עירובה בבית הסמוך לחצר, והחצר השניה באה בדרך האחרת, והניחה עירובה בבית השני הסמוך לחצר האחרת, אין אחת מן החצרות קונה עירוב, מה נפשך, אם אתה עושה את הבתים כבית שער, כל בית ובית שער לחצר הסמוכה לה, הרי אמרו הנותן עירובו בבית שער אין עירובו עירוב. ואם אתה עושה כל בית ובית כבית דירה, הרי בית זה מפסיק בין חצר הסמוכה לה ולבית שהניחה שם ערובה, וכן הבית השני לחצר הסמוכה לה, ולפיכך אין אחת מהן קונה עירוב.
יד. בני חצר אחת שהיו שותפין בפת אין צריכין לערב. וכן בני מבוי שהיה בעל הבית שותף בסחורה לזה ביין ולזה ביין, אף על פי שלא נתערבו על דעת שתוף המבוי, שתוף סחורתם עולה להם משום שתוף. במה דברים אמורים בשהיה שותפות כולן בכלי אחד. אבל לזה בכלי אחד ולזה בכלי אחר, ואפילו היו הכלים מלאים ומונחים בבית אחד, צריכין שתוף אחד, לפי ששתוף זה גרוע, שלא היה השתוף מתחלתו לשם שתוף המבוי אלא לסחורה. היה שותף לזה ביין ולזה בשמן, אף על פי שהיה הכל מעורב בכלי אחד אינו עירוב, שכל שאין ראויין לערב ביחד אינן חבור.
טו. חצר שבין שני מבואות, וערבה עם מבוי זה ביין ועם המבוי זה בשמן, אף על פי ששני המבואות אסורין זה עם זה עד שיערבו, החצר מותרת עם שניהם ושניהם מותרים עמה.
טז. שנים שלקחו חבית בשותפות לשתף ביניהן אין צריכין עירוב אחר, ואף על פי שלא הוברר לא חלקו של זה ולא חלקו של זה מתחלה, כשהן באין לחלוק הרי הוברר חלק כל אחד ואחד, ושתופי המבואות אינן של תורה אלא מדבריהם, ובשל דבריהם יש ברירה.
יז. אין העירוב והשתוף מתיר אלא בחצרות ובתים ומבואות, אבל הכרמלית והקרפף אין השתוף מועיל בהן, לא יהא הערוב והשתוף מערב ומשתף יתר ממי שהן של אחד אחד, וכבר בארנו (ש"ג פ"ט ה"א) שאפילו מקרפיפו לביתו אסור.
יח. כבר נתבאר (ש"ג פ"ט ה"א) שעירובי חצרות ושתופי מבואות אינן של תורה, אלא חומר הוא שהחמירו בהן חכמים משום גזירת רשות היחיד ורשות הרבים. ולפיכך הקלו בהן במקצת המקומות. ולפיכך אוהלים שבמחנה אין צריכין עירוב, ושבשיירות צריכין עירוב. איזה מחנה, כל שיש בו עשרה שנאמר (דה"י-א יב כג), עד למחנה גדול כמחנה אלהים, וכמה מחנה אלהים עשרה, פחות מיכן שיירה.
פרק ג[עריכה]
א. הדר בבית התבן ובבית האוצרות הרי זה אוסר עד שיערב. במה דברים אמורים בשדר שם ואוכל שם, אבל כשאינו דר שם לאכול שם פתו אינו אוסר. ולפיכך מי שיש לו עשרה בתים בעשר חצרות אינו אוסר אלא אותה שאוכל בה, ואפילו אוכל כאן וישן באחרת אינו אוסר אותה שישן שם, שמקום הפת גורם ולא מקום לינה. ויראה לי שהרועים והקייצין והבורגנין ושומרי פירות, בזמן שדרכן ללון בעיר אוסרין, בידוע ששם עיקר דירתן, שהרי מן העיר מודדין להן אלפים אמה של תחומין כמו שיתבאר (ש"ה פ"ז).
ב. חצר קטנה שנפרצה במלואה לגדולה, וכותלי קטנה נכנסין לגדולה, וערבה גדולה לעצמה וקטנה לעצמה, גדולה מותרת וקטנה אסורה, מפני שהקטנה כפתחה של גדולה. ואם אין כותלי הקטנה נכנסין לגדולה, כל אחת ואחת מותרת לעצמה, שכבר ביארנו בשערי תקון המבואות (ש"ב פ"א ה"ד) שכותלי הגדולה מתירין את הקטנה, לפי שאמרו נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי.
ג. המניח את ביתו והלך לשבות אצל בתו, ואפילו באותה העיר אינו אוסר, שכבר הסיע דירתו מלבבו לאותה שבת. במה דברים אמורים בשובת אצל בתו, אבל אצל בנו אוסר שאינו מסיע דירתו מלבבו, שמא לא תהא דעתו נוחה אצל כלתו. הסיע דירתו מלבבו בפירוש, כיצד, שאלנוהו ואמר שדעתו לשבות אצל בנו שבת זו, ושאין בדעתו לחזור לדירתו שבת זו, אינו אוסר. הלך לשבות בעיר אחרת אינו אוסר, שאין דרך ישראל לבא בשבת.
ד. מי שהלך לשבות אצל בתו או שהסיע דירתו מלבו בפירוש לאותה שבת, ונמלך וחזר לביתו באמצע שבת, יש מי שאוסר משעה שחזר לביתו, ויש מגדולי המורים שהורה להקל, ולזה הדעת נוטה.
ה. חצר שבין שני מבואות, ערבה עם שניהם והמבואות לא ערבו זה עם זה, היא מותרת עם שניהם והן מותרין עמה, ואסורין זה עם זה. לא ערבה עם אחד מהן אוסרת על שניהם. היתה חצר זו רגילה לצאת דרך אחד מהן, ובאחד אינה רגילה, זה שרגילה בו אסור וזה שאינה רגילה בו מותר. ערבה עם מי שאינה רגילה, חזרה שאינה רגילה כרגילה והותרה לעצמה. ואם ערב רגיל לעצמו ומי שאינו רגיל לא ערב לעצמו, וכן החצר לא ערבה לעצמה, דוחין אותה אחר אותה שאינה רגילה בו, כגון זה כופין על מדת סדום, שאלו נהנין והיא אינה חסרה, שהרי אף לעצמה לא ערבה.
ו. גוי שיש לו בית במבוי של ישראלים, ויש לו פתח מצד אחד פתוח לבקעה או לקרפף יתר מבית סאתים, אפילו אין הפתח שיש לו בקעה או בקרפף אלא ארבעה על ארבעה, אינו אוסר על בני המבוי, אף על פי שהוא רגיל להכניס ולהוציא תמיד גמליו ומשאותיו דרך המבוי, לפי שבאותו פתח שהוא מיוחד לו לבדו דעתו נוחה יותר. לא היה הקרפף יתר מבית סאתים אוסר אם הוא רגיל יותר במבוי, לפי שהקרפף שאין בו אלא כבית סאתים צר לו המקום ואינו מסלק דעתו מן המבוי. ויש מי שהורה שלא אמרו קרפף בית סאתים אוסר, אלא כשפתוח לו פתח קטן של ארבעה על ארבעה, אבל אם פתוח לו בו פתח רחב שיכול להכניס ולהוציא דרך שם משואות גדולות, אפילו אין בו אלא בית סאתים אינו אוסר. ולא נתכוונו לי דברים אלו.
ז. ישראל שיש לו בית שכיוצא בזה, פתוח למבוי ופתוח לבקעה אוסר, לפי שאינו יכול להכניס ולהוציא דרך שם, ולא להשתמש בבקעה בשבת אלא בארבע אמות. וכן בקרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה. היה פתוח לקרפף בית סאתים אינו אוסר, אף על פי שאסור להכניס ולהוציא דרך שם לבתים, הרי הוא יכול לטלטל בכולו וממנו לחצר, ובו דעתו נוחה יותר שהוא מיוחד לו. ואין צריך לומר בקרפף יתר מבית סאתים שהוקף לדירה, שיכול אפילו להכניס ולהוציא דרך שם לבתים.
ח. שתי חצרות זו לפנים מזו, ודרך הפנימית בחיצונה, ואין לה שתוף בגוף החצר, ערבה הפנימית לעצמה והחיצונה לעצמה, שתיהן מותרות, זו לעצמה וזו לעצמה, ואין רגל הפנימית אוסרת אותה אף על פי שלא ערבה עמה, לפי שהפנימית מותרת לעצמה במקומה, וכל רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה במה שאין לה שתוף בגוף החצר אלא שעבוד דרך. ולפיכך אם היתה החצר הפנימית לאדם אחד, או אפילו לרבים שאוכלין על שולחן אחד אינן אוסרין, שרגלם מותרת במקומם. ערבה החיצונה ולא ערבה הפנימית שתיהן אסורות, שרגל הפנימית שאסורה במקומה אוסרת שלא במקומה. שכח אחד מן החיצונה ולא עירב, פנימית שערבה לעצמה מותרת והחיצונה אסורה. שכח אחד מן הפנימית ולא עירב שתיהן אסורות. ערבו שתי החצרות זו עם זו ונתנו את הערוב בחיצונה, ושכח אחד מבני החצרות ולא עירב, בין מן החיצונה בין מן הפנימית שתיהן אסורות. נתנו הערוב בפנימית ושכח אחד מן החיצונה ולא ערב, חיצונה אסורה ופנימית מותרת לעצמה, שהרי הערוב אצלה והיא לא גרמה את האסור, ואסורה עם החיצונה. שכח אחד מן הפנימית ולא עירב שתיהן אסורות. כל מקום שאמרנו כאן אסורות, אם ביטל אצלם רשותו מי ששכח ולא עירב מותרות, לפי שיש ביטול רשות מחצר לחצר.
ט. שלש חצרות זו לפנים מזו, וכל חצר וחצר של יחידים שאינן צריכין לערב ביניהן, אף על פי שלא ערבו החצרות זו עם זו כל אחת מותרת לעצמה, ואפילו החיצונה שבכולן. לפי שכבר ביארנו (לעיל ה"ח) שאין הרגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה. במה דברים אמורים בישראלים שאין כאן שום חשש טעות, שאף על פי שרגל השלש חצרות מצויה בחיצונה, והכל רואין שהיא מותרת לעצמה בלא עירוב, יודעין הן שהרגל המותרת אינה אוסרת, ומי שאינו בקי בהלכה יתלה הדבר בערוב שמא ערבו. אבל אם היה גוי ביניהם ודר בפנימית אסור, לפי שיבואו הרואין שאינן בקיאין בהלכה לכלל טעות, ויאמרו שהחצרות אינן אוסרות זו על זו, ולא יתלו בערוב ובשכירות, שאם השכיר הגוי היה מכריז ומודיע לכל. לפיכך גוי הרי הוא כרבים ואסורין עד שישכרו ממנו, ואין ערוב הישראלים מועיל במקום גוי, לפי שאמרו ישראל נותן רשות ומבטל רשות, ובגוי עד שישכור את מקומו.
י. אימתי הגוי אוסר במקום שיש שני ישראלים אוסרין זה על זה, אבל במקום שאין שני ישראלים אוסרין זה על זה אף הגוי אינו אוסר, לפי שאין דירת הגוי דירה לאסור. ולמה אמרו שיהא הגוי אוסר, כדי שלא יבא ישראל לדור אצלו וילמד ממעשיו, ורבים עשויין לדור עמו, אבל ישראל יחידי אינו עשוי לדור עמו, ירא הוא שמא יהרגנו, ובמקום שאינו מצוי העמידו את הדבר על עיקר היתרו ואינו אוסר. במקום זה אין הפרש בין ישראל יחידי לישראלים רבים הסמוכין על שלחן אחד, או מוחלקין לכמה שולחנות בבית אחד. שלא חלקו חכמים בדבר, אלא כל שיש ישראלים אוסרין זה על זה, ואפילו הן מועטין, הגוי אוסר, ואם היו מרובין ואין אוסרין זה על זה, אין הגוי אוסר. ישראלים שאוסרין זה על זה, אף על פי שערבו זה עם זה או שבטלו רשותן זה אצל זה אינן כיחידים, והגוי אוסר עליהם.
יא. שתי חצרות זו לפנים מזו, וישראל אחד וגוי בפנימית וישראל אחד בחיצונה, או שהיה ישראל אחד וגוי בחיצונה וישראל בפנימית, הרי זה אוסר על החיצונה עד שישכור את מקומו, לפי שרגלי שני ישראלים וגוי בחיצונה וכמו שבארנו למעלה (ה"ח), והפנימי מותר בפנימית. ויש מי שהורה בשנים אלו להקל, לפי שאין ישראל החיצון והפנימי אוסרין זה על זה, ולעולם אין הגוי אוסר עד שיהו שני ישראלים אוסרין זה על זה. ולראשון הדעת נוטה.
יב. במה דברים אמורים בגוי הדר בביתו של גוי, אבל ישראל שהשאיל או שהשכיר ביתו לגוי אינו אוסר, שלא השאיל והשכיר לו על דעת שיאסור עליו. ועוד שאין דרכו של ישראל להשאיל ולהשכיר לגוי בית בחצר שהוא שרוי בתוכה, ולא העמידו דבריהם בדבר שאינו מצוי. וכל שכן אם נכנס הגוי מעצמו ברשותו של ישראל שלא ברשות כמו שביארנו (לעיל פ"ב ה"ח).
יג. הכותי הרי הוא כגוי ואוסר כמוהו עד שישכור את מקומו. גר תושב ועבד תושב הרי הוא כגוי לכלל דברים אלו. צדוקי הרי הוא כישראל, ונותן רשות ומבטל רשות. אבל הבייתוסי יש מי שהורה שאינו כישראל, ואוסר עד שישכור את מקומו, ויש מי שהורה שהוא כצדוקי ושניהם כישראל.
יד. ישראל המחלל שבתות בפרהסיא הרי הוא כגוי, ואינו נותן רשות ואינו מבטל רשות, ואוסר עד שישכור את מקומו כגוי. ויש אומרים שלא אמרו אלא במחלל שבתות אבל לא במחלל שבת אחד בלבד.
טו. אימתי הגוי אוסר בזמן שישנו, אבל הלך לו למקום אחר אינו אוסר. ויראה לי שאפילו הלך לעיר אחרת קרובה מביתו ויכול לשוב בשבת אינו אוסר, שכבר ביארנו (לעיל ה"י) שאין דירת הגוי דירה, וחכמים הם שגזרו עליה, ולא גזרו אלא בשישנו. ויש מי שהורה לאסור. בא הגוי באמצע שבת הרי זה אוסר עליהם.
טז. שוכרין מן הגוי אפילו בפחות משוה פרוטה, ושוכרין ממנו שכירות זה אפילו בשבת, שאין שכירות זה שכירות גמורה אלא שכירות גרועה, שהרי שוכרין אף בפחות משוה פרוטה.
יז. חצר שישראל וגוי דרין בה, ולא היה הגוי בשבת בחצרו, וערבו הישראלים זה עם זה, ובא הגוי בשבת ואסר עליהם כמו שבארנו, ועמדו ושכרו ממנו בשבת, יש מי שהורה שצריכין הישראלים לחזור ולבטל זה אצל זה, לפי שמשעה שבא הגוי ואסר עליהם נתבטל ערובם, וכשחזרו ושכרו ממנו אין העירוב חוזר ונעור. וכיצד יעשו, יבטל האחד רשותו אצל חבירו עד חצי היום או שלישיתו, עד שיוציא ויכניס כמה שירצה, ואחר כך יחזור זה ויבטל רשותו אצל השני, שכן מבטלין וחוזרין ומבטלין. ויש אומרים שאף על פי שאסר עליהן הגוי בביאתו לא נתבטל הערוב, ולפיכך כל שחוזרין ושוכרין מן הגוי מותרין, ואינן צריכין לבטל רשותם. ולראשון דעתי נוטה.
יח. שוכרין מאשתו של גוי שלא מדעתו, ואפילו סירב. כיצד, אמר לו השכר לנו רשותך ולא רצה, והלכו אצל אשתו ושכרו ממנה, הרי אלו מותרין. ולא עוד, אלא אפילו היו לו לקיטין או שכירין הרבה למלאכתו, בין ישראלים בין גוים, ושכרו מאחד מהן שכירותם שכירות, והרי אלו מותרין. השאיל מקום לישראל בחצרו אפילו להניח שם קצת כלים, הרי זה כשכירו ולקיטו ושוכרין ממנו. ויש מי שאומר ששכירו ולקיטו ישראל מערב ואין צריך לשכור ממנו.
יט. בני חצר או בני מבוי ששכר אחד מהן מן הגוי, הרי זה מערב ומשתתף עם בני החצר והמבוי, ואין צריכין כל אחד ואחד לשכור מן הגוי.
כ. גוי שהשכיר רשותו לגוי אחר, אם המשכיר יכול לסלק את השוכר כל זמן שירצה, שוכרין אפילו מן המשכיר, ואפילו לא סלקו עדיין, שכל ששוכר אצל אחרים הרי סילק את הראשון, ועוד שהעיקר הוא המשכיר. אבל אם אינו יכול לסלקו צריך לשכור מן השוכר, שהשוכר הוא העיקר. ויראה לי שאם היה למשכיר במה שהשכיר שום תפיסת יד, שהיו לו שם קצת כלים, או אפילו אין לו, אלא שיש לו רשות להניח שם שום כלים, שוכרין אפילו מן המשכיר, שאינו גרוע משכירו ולקיטו.
כא. ישראלים וגוי שהיו דרין בחצר, ומת גוי בשבת, אף על פי שנאסר מתחלת שבת אין אומרים בכיוצא בזה שבת הואיל ונאסרה נאסרה, אלא ששני ישראלים אלו מבטלין זה אצל זה בשבת, זה לחצי שבת והשני לחצי שבת ומותרין, שמבטלין וחוזרין ומבטלין כמ"ש (לעיל הי"ז).
כב. מבוי שצדו אחד גוי וצדו אחד ישראל, אין מערבין אותו דרך חלונות להתירו דרך פתחים למבוי. כיצד, מבוי שיש לישראל אחד פתח בצדו האחד של המבוי, ויש לגוי פתח בצד אחד של מבוי, וישראלים אחרים שכונים אחורי ביתו של ישראל זה, ופתוחין לרשות הרבים או למבוי אחר, וחלונות פתוחות בין ביתו של ישראל זה לבית הישראלים שאחורי ביתו, וערבו דרך חלונות, מותרין להוציא כליהם מבית זה לבית זה דרך חלונות, אבל אסורין להוציא כלים ששבתו בבתיהם למבוי דרך פתחים שבחצר עד שישכור מן הגוי. ואף על פי שאין במבוי שני ישראלים אוסרין זה על זה, ואף על פי שאין הגוי אוסר עד שיהו שני ישראלים אוסרין זה על זה, כאן החמירו ואסרו, לפי שאסור לעשות יחיד במקום גוי, ואם אתה מתיר לאלו לערב ולהוציא כליהם דרך פתחים שבחצר למבוי, ישען זה על חברת חביריו השכונים מאחוריו להיות דר במבוי עם הגוי, ואינו אלא יחידי ויסתכן, שאין הגוי מתירא מן השכונים במבוי אחד מאחוריו, ולפיכך אסור כדי שלא ידור שם יחידי. וכן הדין וכן הטעם בישראל וגוי השרויין בחצר, וישראלים אחרים שכונים מאחריו בחצר אחרת הפתוחה למבוי אחר. ויש אומרים שלא אמרו כן אלא שאין בין ישראל זה לשכונים אחוריו אלא חלונות פתוחות, אבל אם היה ביניהן פתח מותר, שכל שיש בינו ובין הישראלים פתחים הגוי מתירא שמא יבאו האחרים ויראו, ולפיכך אינו מזיקו, וכל כיוצא בזה מותר ליעשות יחיד במקום הגוי. ויש מן הגדולים שאומרים שאפילו יש ביניהן פתחים הדין כך, ולא אמרו חלונות אלא שדברו בהוה, שאין דרכם של בני אדם לעשות פתחים בין בית לבית, ולזה הדעת נוטה.
פרק ד[עריכה]
א. אין מערבין ערובי חצרות אלא בפת שלם בלבד, כדי שלא תהא איבה ביניהן, לומר אני מערב בשלמה וחבירי בפרוסה. ואפילו ערבו כולן בפרוסות אינו ערוב, שמא יחזור דבר לקלקולו לערב זה בפרוסה וזה בשלמה. פרוסה שאמרו אפילו גדולה כמאפה סאה אינו ערוב. ושלמה שאמרו ואפילו קטנה כאיסר, ואפילו אינה שוה פרוטה הרי זה ערוב. ערבו בפרוסה שאפשר לתופרה בקיסם ותפרה, אם אין תפרה ניכר הרי זו כשלמה, ואם תפרה ניכר הרי היא כפרוסה.
ב. באיזה פרוסה אמרו בשניטל ממנה יתר מכדי חלתה, אבל ניטל ממנה כדי חלתה מערבין בה, שאין כאן איבה, שהרואה תולה ששלמה היתה ותקנה והפריש ממנה חלתה. וכמה שיעור חלה זו אחד מארבעים ושמנה שהיא שיעור חלת נחתום.
ג. שלמה שאמרו ובלבד שיהא בכל הככרות כדי גרוגרת לכל אחד ואחד, פחות מיכן אינו ערוב. אימתי בזמן שאינן אלא שמנה עשר, אבל משמנה עשר ולמעלה, כל שיש בין כל הפתיתין השלימין כשיעור שמנה עשר גרוגרות, אפילו היו אלף איש די להם בכך.
ד. נהגו הכל עכשיו כשהן גובין את הערוב גובין קמח מכל בית ובית על ידי השליח, ואופין ועושין שתי עוגות, ואף על פי שאלו אין מערבין בפת אלא בקמח, ועוד אלו היה כל אחד ואחד בא לחלוק יעלה ביד כל אחד ואחד פרוס, אפילו כן יראה לי כל שהן נותנין על ידי השליח והשליח חוזר ואופה, הרי זה כאלו הן עשו את הפת ונתערבו בו, שעל דעת השליח הגובה הן נותנין. ואף על פי שבשעת חלוקה יטול כל אחד ואחד פרוסה, אין בכך כלום, שכל עצמו של דבר אינה אלא מפני האיבה, ובשעת הנחה ישנה לאיבה זו, אבל בשעת חלוקה אינה, שהרי כל אחד לא יטול אלא פרוס זה כזה.
ה. באיזה פת מערבין בפת של חמשת המינין, וכן בפת אורז ובפת עדשים, ובלבד שלא תהא מעורבת עם שאר מינין, שאם מעורבת עם שאר מינין כדוחן ואורז ופולין אינן ראויין לאכילה. פת דוחן ופת פולין אין מערבין בהן, ולא בפת שאר מיני קטנית.
ו. אין מערבין לא במעות ולא בכלים, שהערוב אינו משום קנין אלא משום דירה כמו שביארנו (לעיל פ"ב ה"א).
ז. נתן מעה לחנוני ואמר לו אם באו שכני לקנות ממך פתיתין לערב הילך מעה וזכה לי, אף על פי שהמעות אינן קונות, כיון שהערוב זכות הוא לו אם זיכה לו חנוני זה פת על ידי אחר קנה לו ערוב. וכל שכן כשאמר לחנוני ערב לי, שכל שאומר לו כן ערב לי כדין ערוב אמר לו, ולומר שיקנה לו ערוב על ידי אחר. ואם נתן לו כלי אפילו לא זיכה לו על ידי אחר קנה לו ערוב, שכלי קונה, שהמטלטלין קונין אלו את אלו. וכל שכן בנותן מעה לבעל הבית שאינו עשוי למכור פת, ואמר לו זכה לי בערובי, הרי הוא כאומר זכה לי על ידי אחר ועשאו שליח. וכן הדין בשתופי מבואות, בין בחצר שבמבוי אחד בין במבוי שבין שתי חצרות, דזכות הוא לו, שאלו רצה הוא להשתתף אצל המבוי השני הרשות בידו, ויהא מותר עם מבוי זה ועם מבוי זה והן מותרין עמו, אף על פי ששני המבואות אסורין זה עם זה כמו שביארנו (לעיל פ"ב ה"י. פ"ג ה"ה).
ח. משתתפין במבואות בכל מיני אוכלין ובכל מיני משקין חוץ ממים ומלח. במה דברים אמורים במים לבדן ובמלח לבדו. ערבן זה עם זה מערבין בהן, מפני שנעשו כמורייס וראויין לטבל בהן את הפת.
ט. באיזה אוכלין אמרו שמשתתפין בהן, באוכלין הראויין לאכילה כמות שהן עכשיו, ושדרך בני אדם לסמוך עליהן משום סעודה או משום לפתן. או שבאין כמות שהן בקנוח סעודה, וכשהן מאכל גמור הראוי עכשיו לקבל טומאת אוכלין. וכל שאינו מכלל זה אין משתתפין בו. ולפיכך אין משתתפים בחטין ושעורין כשהן חיין, שאין דרכן של בריות לאוכלן חיים אלא בפת או בדייסא או בקליות. וכן אין משתתפין בכפניות ולא בקור, ואף על פי שאפשר לטגנו ולהכשירו. וכן כל כיוצא באלו שאין אוכלין אותן כך, לפי שאין משתתפין אלו בסעודה הראויה בשבת זו ואינה. ואין משתתפין בתבלין שאינן באין לא ללפתן ולא לקנוח סעודה, וכל שכן שאין סומכין עליהן משום סעודה. אין משתתפין בפולין יבשין אבל בלחין משתתפין, ואף על פי שמסריחין את הפה, שכן רוב בני אדם אוכלין אותן.
י. פת פרוסה יש אומרים שמשתתפין בה, שלא תהא פת פרוסה גרועה משאר מיני פירות. ויש אומרים שאין משתתפין בה, ולזה הדעת נוטה שכאן וכאן יש לחוש לאיבה.
יא. וכמה שיעור השתוף, בזמן שהן מרובין מזון שתי סעודות לכולן, ואפילו לרבוא בני אדם. ובזמן שהן מועטין כגרוגרת לכל אחד ואחד. וכמה הן מרובין שמנה עשר גרוגרות. וכמה הן שמונה עשר גרוגרות, יש מי ששערן כשש ביצים בינוניות. במה דברים אמורים בדברים שסומכין עליהן משום סעודה, אבל כל שהוא משום לפתן כדי ללפת בו שתי סעודות. ולפיכך בשר חי שאינו בא ללפתן אינו מתיר עד שיהיה בו כדי לאכול ממנו שתי סעודות, וצלי כדי ללפת בו שתי סעודות. ויראה לי שאין הדברים אמורין אלא בחי ומליח, אבל בחי בלא מליח אין רוב בני אדם אוכלין אותו ואין סומכין עליו. וכן הדין בדג מליח.
יב. ירק של כרוב כמלא היד. ובפולין לחין כמלא היד, ובקב תפוחין. ובתרדין חיין או מבושלין יפה במשקל ליטרא. אם היו שלוקין (או) שהן מבושלין קצת ולא כל צרכן אינן ראויין לאכילה, שמזיקין הן הרבה ואין מערבין בהן. ותמרים בקב. ובקב גרוגרות, או במנה דבלה. ובאמהות של בצלים אבל לא בעלין. במה דברים אמורים בעלים קטנים שאין בהם זרת, אבל גדלו ונעשו כזרת ראויין הן ומשתתפין בהן. ובכמה, בשיש בהן כדי ללפת מזון של שתי סעודות, וכן זתים כדי ללפת שתי סעודות, ובצים שנים בין חיין בין צלויין בין מבושלין. יין חי שתי רביעיות. שכר שתי רביעיות. יין מבושל כדי לטבל בו פת של שני סעודות. והחומץ לטבל בו ירק של שתי סעודות. ויראה לי ששיעורו רביעית. וכן יראה לי שהיין המבושל לקנוח סעודה הוא בא ולא לטבל בו, ולפיכך שיעורו כדרך שמביאין ממנו לקנוח של שתי סעודות. ובעשרה אגוזים, ובחמשה אפרסקין, ושני רמונים ואתרוג אחד. ויראה לי ששעורין אלו בין של אוכלין בין של משקין אפילו לאלף. ויש מגדולי המורים שאמרו שכל שנשתתפו במשקין צריך רביעית לכל אחד ואחד. יש מי שאומר שכל האוכלין מצטרפין לשיעור השתוף, ויש מי שהורה שאינן מצטרפין לשתוף המבואות אלא לערובי תחומין בלבד.
יג. נתמעט האוכל שהניחו לערוב החצרות או לשתוף המבואות, או שכלה מהכל, יש מי שהורה שאם בא אחד להוסיף משלו, או לתת אחר תחתיו בשכלה הראשון, אם מאותו המין אפילו כלה מזכה להם על ידי אחר ואין צריך להודיע להם קודם שחשכה. ואם משני מינין וכלה צריך להודיע, ואם נתמעט אינו צריך להודיע. ויראה לי שאף משני מינין וכלה, מזכה ואין צריך להודיע, ואפילו בחצר שבין שני מבואות, שזכות הוא לו כמו שביארנו (ה"ז), וזכין לו לאדם שלא מדעתו. ואם אינו כלה אין צריך להוסיף, שלא נתנו שעור אלא לתחלת ערוב, אבל סוף ערוב אפילו כל שהוא.
יד. ניתוספו הדיורין בחצר או במבוי מוסיף ומזכה ואין צריך להודיע, ולא אמרו צריך להודיע אלא בערובי תחומין לפי שאינו זכות לו, אפשר שאין דעתו נוחה לסלק עצמו מרוח זה וללכת ברוח השני.
טו. אחד עירובי חצרות ואחד שתופי מבואות, אם בא לערב ולשתף על חבירו צריך לזכות. וכיצד משתתפין במבוי, מניח את החבית של יין או של שמן או של חומץ או של אוכלין, ואומר הרי זו לכל בני המבוי, ומזכה להם על ידי בנו ובתו הגדולים, והוא שאינן סמוכין על שולחנו, אבל סמוכין על שולחנו ידן כידו וקטנים הן לדבר זה. ולא גדול ממש אמרו אלא אפילו קטן ואינו סמוך על שלחן אביו, אם נותנין לו חפץ ומניחו וכששואלין ממנו מחזירו, מזכה הוא על ידו. ומזכה על ידי עבדו ושפחתו העברים אף על פי שסמוכין על שלחנו, שבשכרן הן אוכלין. וכן ע"י אשתו שאינה סמוכה על שלחנו, וכשיש לה בית באותו מבוי, מתוך שהיא זוכה לעצמה זוכה לאחרים. ויש מי שהורה דבנו ובתו הגדולים אף על פי שסמוכין על שולחנו מזכה על ידיהם, וקטנים ממש אין מזכה על ידיהם ואפילו אין סמוכין על שלחנו. ואינו מזכה על ידי עבדו ושפחתו הכנענים.
טז. וכשהוא מזכה, אם בקי בהלכה הוא צריך לזכות לבני המבוי ולכל מי שנתוסף מיום זה ואילך במבוי, שאם לא כן פעמים שניתוספו דיורין, ויאסרו עליהם עד שיוסיפו עליהם. ואם עשה כן אפילו ניתוספו אין צריך להוסיף. ויראה לי שאם נתמעט האוכל עד שלא ניתוספו הדיורין צריך הוא להוסיף, שלא אמרו סוף ערובו בכל שהוא אלא באותן שזכו בתחלת הערוב, אבל אלו שלא היו בתחלת הערוב לא, וצריך להתישב בדבר.
יז. מי שזוכה בשתוף צריך להגביהו כדי שיקנה בהגבהה. והגבהה זו הקלו בה, שאפילו לא הגביהו שלשה טפחים כדין הגבהה, אם הגביהו טפח דיו, פחות מטפח אינה הגבהה ולא קנו. ויש מן הגאונים שאמרו שאפילו היתה החבית משל בני המבוי צריכה שתהא מוגבהת טפח, כדי שתהא נכרת בין שאר החביות שהיא של שתוף. ואין דבר זה מחוור.
יח. המזכה לבני המבוי כדי שיעור הערוב באוצרו, אף על פי שלא הפרישו הרי זה שתוף ומותר. כיצד, אומר אדם לחבירו זכה ברביעית של יין בחבית זו לבני המבוי, וקנו ממנו אף על פי שלא הוברר אותו חלק בחבית עכשיו, לכשיבואו ליטלו יתברר, ובשל דבריהם יש ברירה כמו שביארנו (לעיל פ"ב הט"ז).
יט. אין מערבין לאדם ולא משתתפין לו משלו שלא מדעתו. ופעמים שמערבין ומשתתפין לו משלו ואפילו בעל כרחו. כיצד, חצר שהוא בין שתי מבואות, באחד רגילה ובאחד אינה רגילה, כבר ביארנו (לעיל פ"ג ה"ה) שאוסרת על שהיא רגילה, ואינה אוסרת על שאינה רגילה. אם נשתתפה אשתו שלא מדעתו עם אותו שאין רגיל בה לא עשתה ולא כלום, שהרי לא היה אוסר עליהם. אבל אם נשתתפה עם אותו שהוא רגיל בה, שתופה שתוף כדי שלא יאסר עליהם את שלהם. וכן הדין בערובי החצרות, אם אוסר על חבריו אשתו מערבת שלא מדעתו. ואם אינו אוסר בשתי חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים, אינה מערבת שלא מדעתו. בזמן שהיה אוסר על החצר או על המבוי, לא ערבה אשתו ולא נשתתפה כופין אותו לערב ולהשתתף, ונכנסין לביתו ולוקחין ממנו שתופו וערובו בעל כרחו כל שהוא אוסר על חבירו.
כ. אף על פי שאמרו שהמערב או המשתף על חבריו משל עצמו צריך לזכות, פעמים שאינו צריך לזכות ולא לומר בפירוש, אלא סתמו כפירושו. כיצד, בני חבורה שזימנן אחד מהן לאכול אצלו משלו, וקדש עליהן היום, פת שעל השלחן אם היו מסובין בבית סומכין עליו משום עירוב ומשום שתוף, שכל שזמנן ויכולים לאכול מה שעל השלחן הרי זיכה להן את הכל, וזכות יש להן בו במה שעל השלחן. ואם היו מסובין בחצר סומכין עליו משום שתוף אבל לא משום עירוב, לפי שאין מניחין את הערוב בחצר.
כא. ערובי חצרות ושתופי מבואות שהניחן לאחר שחשכה, לא עשה ולא כלום. הניחן בין השמשות, אף על פי שהוא ספק יום ספק לילה קנו, שספקן להקל. גדולה מזו אמרו שאם עירב על שנים, לאחד עירב מבעוד יום ונאכל ערובו בין השמשות, ולאחד עירב בין השמשות ונאכל ערובו משחשכה, שניהם קנו ערוב, שבין השמשות ספק יום ספק לילה הוא, והולכין בה להקל לזה ולזה בדברים אלו, מפני שאין ערוב ושתוף אלו לקנין, אלא לערב רשויות. ואפילו לכתחלה מערבין ומשתתפין בחצרות ומבואות בין השמשות. הניחו בין השמשות ונאכל בבין השמשות עצמו, באמת אמרו בזה ודאי לא קנה ערוב ממה נפשך. נאבד או נשרף קודם בין השמשות אינו ערוב. ספק נאכל קודם שחשכה או לאחר שחשכה, הרי זה ספק ערוב וכשר. וכן עירב בתרומה טהורה ונטמאה, ספק מבעוד יום נטמאת ספק משחשכה נטמאת, הרי זה ספק ערוב וכשר. ספק בתרומה טהורה עירב או בתרומה טמאה עירב, אין זה ספק ערוב כשר, ולא קנה ערוב עד שידע שעירב בתרומה טהורה.
כב. נתן את ערובו במגדל, בין של עץ בין של אבן, ונאבד המפתח קודם בין השמשות, אם אי אפשר להוציא הערוב אלא אם כן עושה מלאכה של תורה מתחלת בין השמשות ואילך, הרי זה כמי שנאבד קודם בין השמשות ואינו ערוב.
כג. הכל כשרים לגבות את הערוב, נשים ועבדים וקטנים, שהקטן זוכה לאחרים בשל דבריהם. והעבדים והשפחות הכנענים כשהן גובין אין גובין משל רבן, אלא משל האחרים, כמו שביארנו למעלה (הט"ו).
פרק ה[עריכה]
א. היכן מניחין את הערוב. נתנו בבית שער של רבים או באכסדרא ומרפסת אינו עירוב. נתנו בבית התבן ובבית הבקר ובית האוצרות הרי זה עירוב. נתנו בבית שער של יחיד אפילו שבחצר הרי זה ערוב.
ב. לעולם אין נותנין את הערוב אלא בבית שבחצר. אבל נותנין את השתוף בחצר שמבוי. נתנו במבוי אינו שתוף. ויש מי שאומר כשם שאין מניחין את הערוב במקום שמניחין בו את השתוף, כך אין מניחין את השתוף במקום שמניחין את הערוב, ולפיכך אם נתן את השתוף בבית שבחצר אינו שתוף, עד שיתנו באויר שבחצר. ויש מגדולי המורים שהורו שחומר הוא שהחמירו בערוב יותר מבשיתוף, להניחו בבית שבחצר ולא באויר שבחצר, אבל השתוף שמניחין אף באויר החצר, כל שכן שהיא שתוף אם ייפה את כחו להניחו בבית שבחצר. וכן ראוי להורות וכן נהגו.
ג. בית של קטן מניחין בו את הערוב, שעירוב משום דירה ולא משום קנין, וכמו שביארנו (פ"ב ה"א).
ד. בית קטן שאין בו ארבע על ארבע אינו בית, והנותן שם את הערוב אינו עירוב. אבל מניחין בו שתוף המבוי, לא יהא קל בית זה מאויר החצר.
ה. בית שהורגלו לתת בו את הערוב, אסור לשנותו וליתנו בבית אחר, מפני דרכי שלום.
ו. אין חולקין את הערוב בשני בתים, ואם עשו כן אינו ערוב. נתנוהו בבית אחד ובשני כלים עירובן עירוב. במה דברים אמורים בשנתנו בכלי אחד ונתמלא והותיר, אבל אם היה הכלי מכיל את הכל וחלקוהו בשני כלים, אפילו נתנום בבית אחד אינו ערוב.
ז. חבירים המקפידין על ערובן שלא יאכל זה משל זה, עירובן עירוב אלא שנקראים קמצנים. המניח את העירוב או את השתוף משלו על שכניו, ומזכה להם, ומקפיד עליהם שאם יבקשו ממנו ליתן להם מה שזיכה להם (בחביתו) אינו נותן, אין זה עירוב, לפי שאינו מזכה להם זיכוי גמור.
פרק ו[עריכה]
א. חכמים תקנו לערב בחצרות ולשתף במבואות, והחמירו בחצרות שלא לערב בחצר אלא בפת שלמה כמו שביארנו (פ"ד ה"א), והקלו בשתופי המבואות לשתף אף בשאר האוכלין ובמשקין. ויש מי שהורה שאין סומכין על עירוב במקום שתוף, ולא על שתוף במקום עירוב, ואפילו שיתף בפת והניחו בבית שבחצר, ולעולם צריך שיערב בפת שלימה וישתף במבוי. ויש מי שהורה שאם נשתתפו בפת והניחו בבית שבחצר כדין הערוב, סומכין עליו אף משום עירוב, מפני שעכשיו יפה כח השתוף לעשותו בפת שלמה כעירוב, ויש בכך הוכחה לתינוקות שלא ישכחו לא תורת ערוב ולא תורת שתוף. אבל אין סומכין על עירוב במקום שתוף, כדי שלא ישכחו התינוקות תורת השתוף, שאין להם בכך שום הוכחה, לפי שכל עירוב דינו בפת. וכן אם נשתתף במבוי ביין אין סומכין עליו משום עירוב, שאין כאן שום הוכחה לתינוקות. ולזה הדעת נוטה. אלא שנהגו לערב בפת ולשתף, ומניחין שתי עוגות בבית שבחצר, אחת משום שתוף, ואחת משום עירוב.
פרק ז[עריכה]
א. מי ששכח ולא עירב כיצד הוא עושה ויתיר את שכניו, נותן רשותו לשכניו או מבטלו אצלן אפילו בשבת, ואין צריכין לשכור ממנו. לפי שאמרו ישראל נותן רשות ומבטל רשות. ובגוי עד שישכור את מקומו. ביטל להם רשות חצירו, רשות חצירו שביטל בפירוש בטל, אבל רשות ביתו לא ביטל, עד שיבטלנו בפירוש. ולפיכך להכניס ולהוציא מן החצר לביתו אסור לו ולהם. אבל הוא והם מותרים להכניס ולהוציא מביתם לחצר. ביטל להם רשות חצירו ורשות ביתו, הכל מותר לו ולהם, להוציא ולהכניס מביתו לחצר או מביתם לחצר, לפי שנעשה הוא כאורח אצלם, ואפילו בביתו. המבטל אצל שכניו הרבים שערבו, צריך שיבטל לכל אחד ואחד, לא ביטל לכל אחד ואחד, למי שביטל ביטל ולמי שלא ביטל לא ביטל. ולפיכך אף למי שביטל לא הועיל ולא כלום.
ב. נתנו כל השרויין בחצר רשותן לזה שלא עירב, הוא מותר להכניס ולהוציא אף משלו לחצר, אבל הם אסורין להכניס ולהוציא אף משלו, לפי שאין הרבים נעשין אורחין אצל היחיד, והרי הן כמוציאין מרשות שאינה שלהן לחצר המשותפת להן. ומכל מקום אף על פי שהן אסורין אינן אוסרין לו להוציא משלו. ויראה לי שאם היו שנים לבד, וביטל האחד אצל חבירו כך הדין, שהמבטל אסור אף בשל חבירו וחבירו מותר בשל עצמו. וכן רבים שלא ערבו שנתנו רשות לרבים שערבו. לפי שהיחיד נעשה אורח אצל רבים, אבל רבים אינן נעשין אורחין אצל היחיד, ולא אפילו אצל הרבים, ולא היחיד אצל היחיד.
ג. אחד שלא עירב נותן רשותו לשנים שעירבו, אבל אינו נותן לאחד מהן. שכבר אמרנו שצריך לבטל או ליתן רשות לכל אחד ואחד מהן, ויאמר רשותי מבוטלת לך ולך, או רשותי מבוטלת לכולכם. ושנים שערבו אין מבטלין לשנים שלא עירבו, מפני שכל אחד מאלו שלא עירבו אוסרין זה על זה, ובשעה שביטל אצל האחד אף הוא אוסר על חבירו. ואף על פי שחזר זה שביטלו אצלו וביטל אצל חבירו אינו מועיל, שכל שלא היה היתר לחצר (בה) בשעה שביטל מי שלא עירב (ביטל) אין לו היתר לאחר מיכן. ולא עוד, אלא אפילו אמרו המבטלין לאותו האחד שבטלו אצלו קנה על מנת להקנות לא הועיל.
ד. אחד שלא ערב נותן רשות לאחד משנים שעירבו, והוא שמת השני בשעה שנתן זה רשות לזה הנשאר חי. ואין גוזרין כאן משום מבטל לאחד משנים שעירבו ועוד השני חי. ושנים שעירבו נותנים רשות לאחד שלא עירב, ואין קונסין אותו מפני שלא עירב. ושנים שלא ערבו נותנין רשותם לשנים שערבו, ואין חוששין שמא יבאו שנים שעירבו ויבטלו אצל שנים שלא עירבו. ושנים שלא עירבו נותנין רשותם לאחד שלא עירב, ואין קונסין אותו, אף על פי שלא עירבו אפילו מקצתן, ואין חוששין שמא תשתכח תורת עירוב.
ה. כשם שבעל הבית מבטל רשותו לבעל הבית השרוי עמו בחצר כדי שלא יאסור עליו, כך מבטל רשותו מחצר לחצר אחרת, ואף על פי שלא היא אוסר עליו. ואין צריך לומר בשתי חצרות שהאחת אוסרת על חברתה. כיצד, שתי חצרות הפתוחות זה לזה ופתוחות לרשות הרבים אין אחת אוסרת על חברתה, ואפילו כן אם רצתה האחת לבטל רשותה אצל השניה היא מותרת וחברתה אסורה. ואין צריך לומר בשתי חצרות זו לפנים מזו, שהפנימית אוסרת על החיצונה, שמבטלות זו אצל זו. וכן יש ביטול בחורבה כדרך שיש בחצר.
ו. ומבטלין וחוזרין ומבטלין. כיצד, שנים שלא עירבו אחד מהן מבטל רשותו אצל השני ומשתמש בחצר, וחוזר השני ומבטלן לראשון ומשתמש בכל החצר, ונמצא משתמש ברשות שביטל, וכן כל היום. ויש מגדולי המורים שאמרו שאין מבטלין וחוזרין ומבטלין, כדי שלא לעשות דברי חכמים כדבר שחוק. והראשון עיקר.
ז. שני בתים בשני צדי רשות הרבים שאי אפשר להם להתערב מערב שבת, והקיפום גוים מחיצה בשבת, אין מבטלין זה אצל זה. שכל שאי אפשר להם לעשות ערוב ביניהן מערב שבת אין מבטלין זה לזה.
ח. גוי שהיה דר בחצר שישראלים דרין בה, ואוסר עליהם, ומת הגוי בשבת ואין היורש דר שם, אין הישראלים הדרים שם אסורין מחמת הגוי, שכבר מת. לפיכך אם רצו מבטלין זה לזה, לפי שאפילו לא היה שם הגוי מערב שבת ובא בשבת יכולין לשכור ממנו ולבטל זה לזה כמו שבארנו (לעיל פ"ג הל' יז).
ט. אחד מבני חצר שעירב ומת משחשכה, אף על פי שהיורש לא ערב עמהן, ובא לדור עמהן, אינו אוסר, שכל שהותר למקצת שבת הותר לכל השבת. מת קודם שחשכה, משעה שמת נתבטל עירובו. ולפיכך אם בא היורש לדור עמהן בשבת הרי הוא אוסר עד שיבטל. היה היורש דר בפני עצמו באותה חצר, וערב עמהן קודם שמת המוריש, אינו אוסר, אף על פי שלא עירב עמהן על דירה זו, כיון שעירב עמהן ונכנסה שבת לאחר שמת המוריש הרי חל עירובו על כל מה שיש לו בחצר.
י. אחד מבני חצר ששכח ולא עירב, ומת משחשכה, הרי היורש כמוהו ואוסר עד שיבטל, ואף על פי שהיה דר באותה חצר ועירב עמהן, לפי שלא נכנס רשות המוריש בתוך עירובו של יורש. ביטל הרי הן מותרין, שהיורש מבטל מפני שהוא כמורישו. ויראה לי שאפילו לא היה היורש דר באותו שבת עמהם בחצר אסור עד שיבטל, שכל שנאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת עד שיבטל. ומה הפרש יש בין זה למת גוי בשבת, שנסתלקה רשותו והותרו משעה שמת כמו שבארנו (לעיל ה"ח), אלא שדירת הגוי אינה דירה, ולא אסרוה אלא כל שישנו, וכל שאינו לא אסרוה.
יא. כבר ביארנו (לעיל פ"ג ה"א) שמקום הפת גורם, ואם היה לאחד מן השוק בית בחצר זו אינו אוסר. ולפיכך אחד מבני חצר שמת מבעוד יום, והניח רשותו לאחד מן השוק שאינו דר בחצר, אינו אוסר. משחשכה אוסר עד שיבטל כמו שביארנו (לעיל ה"ט). ואחד מן השוק שמת מבעוד יום, והניח רשותו לאחר מבני חצר שעירב אינו אוסר, שהכל נמשך אחר עירובו לכשתכנס השבת. ואף על פי שבא היורש בשבת לדור שם. ואם משחשכה ובא היורש לדור שם בשבת, אוסר עד שיבטל, ואם אינו דר שם אינו צריך לבטל.
יב. ישראל וגר שאין לו יורשים שהיו דרים בחצר אחת, ומת הגר מבעוד יום, והחזיק ישראל אחר בביתו משחשכה, הרי זה אוסר עד שיבטל, ואין אומרים כל שלא החזיק קודם שחשכה הרי רשותו של גר מבוטלת אצל הכל עם כניסת השבת, אלא כל שיכול להחזיק מבעוד יום אף על פי שלא החזיק עד שחשכה הרי הוא כאלו החזיק מבעוד יום, שהרי הוברר שמשעה שמת הגר היה ביתו של ישראל זה, וכמי שנכנסה שבת לאחר חזקתו, ולפיכך אוסר עד שיבטל. ביטל הרי זה מותר, שהמבטל אינו כמערב, שהמערב משחשכה אינו עירוב, והמבטל מבטל אפילו משחשכה. מת הגר משחשכה, אף על פי שהחזיק ישראל אחר בביתו אינו אוסר, שבשעה שמת נתבטלה רשותו אצל הכל, הואיל ולא היה ישראל זה יכול להחזיק מבעוד יום.
יג. ישראל שבטל רשותו, ואחר כך הוציא מביתו לרשות שביטל, בין שהוציא קודם שהחזיקו בני החצר או בני המבוי בחצר ובמבוי ובין משהחזיקו, יש מי שאומר שאם הוציא בשוגג אינו אוסר ואם במזיד אוסר, דמה שנתן נטל. וכן הדין בצדוקי. ויש מי שאומר שאם החזיקו אף על פי שהוציא במזיד אינו אוסר. ויראה לי שהצדוקי שהוציא במזיד אף משהחזיקו אוסר, שאף על פי שעשאוהו כישראל לבטל רשות אין בטולו חזק כשל ישראל, ומה שנתן נטל, אבל ישראל שביטל ביטולו ביטול גמור, ולפיכך אם הוציא משהחזיקו אפילו הוציא במזיד אינו אוסר.
פרק ח[עריכה]
א. מפליגין בספינה לדבר מצוה ואפילו בערב שבת. ולהפליג אף לדבר הרשות ברביעי בשבת מותר, אבל בחמישי בשבת וערב שבת אין מפליגין לא בנהרות ולא בים הגדול. ועכשיו נהגו הכל להפליג אפילו בערב שבת, ולא ידעתי על מה סמכו. אלא שראיתי לגדולי ישראל עשו כן ולא חשו לדבר, ולא נגלה לי טעמם.
ב. המפליג אף לדבר מצוה בערב שבת, יש מי שהורה שצריך להתנות על מנת לשבות, ואינו צריך לשבות. ויראה לי שאין צריך להתנות, ובין כך ובין כך מותר. ובשבת עצמה משחשכה נזהרין הכל מלהפליג, אלא שמקצתן נכנסין בספינה שהיא למעלה מעשרה וממתינין עד שקדש היום, ומקדשין בספינה ויורדין לבתיהם. ואם הוצרכו להפליג ביום השבת נכנסין ואין נמנעין. ויראה לי שטעות הוא בידם, שכל שהיה בכניסת שבת למעלה מעשרה ואינו ראוי לקנות שם שביתה, אם ירד למטה מעשרה משחשכה, שם קנה שביתה, והרי זה כאלו קנה שם שביתה בין השמשות, וכמו שיתבאר (לקמן הל' ה).
ג. תחומין אינן של תורה, אלא של דבריהם שהחמירו בהם, כמו שיתבאר בשער ערובי תחומין (פ"כ ה"א).
ד. מי שיוצא למעלה מעשרה טפחים, אם הלך על גבי עמודים גבוהין עשרה ורחבין ארבעה הרי הוא כקרקע, וכיוצא למטה מעשרה לכל דבריו. יצא דרך קפיצה למעלה מעשרה, או בספינה המהלכת למעלה מעשרה, אם קנה שביתה ביבשה ויצא למעלה מעשרה חוץ לאלפים אמה, לכשיגיע למטה מעשרה לא יזוז ממקומו, ומחשבין לו מה שיצא בחשבון אלפים אמה שלו. ולפיכך אין לו אלא ארבע אמות משהגיע למטה מעשרה.
ה. היה בספינה כל בין השמשות, ויצא חוץ לאלפים אמה, לכשיגיע לנמל יש מי שאומר שאסור לירד, והולכין בספק תחומין להחמיר. ויש מרבותי שאומרים שהולכין בהן להקל, שכל ספק בשל דבריהם להקל. ולפיכך מותר לצאת דרך ספינה או בקפיצה למעלה מעשרה. וכן אם שבת בספינה כל בין השמשות ולא ירד ליבשה משחשכה, והפליג אפילו כמה מילין, לכשיגיע לנמל יורד ואינו נמנע, ויש לו אלפים אמה מן המקום שפגע בו תחלה למטה מעשרה. ויראה לי דכל שקנה שביתה בין השמשות ביבשה אסור לו לצאת אפילו למעלה מעשרה מן הספק, לפי שהוא כל בין השמשות בחזקת ביתו, ולא נוציאנו מן הספק מחזקתו. אבל אם לא קנה שביתה למטה מעשרה אין לו חזקה בשום מקום, ולפיכך בשל דבריהם אל תאסרנו מספק, שספק דבריהם להקל. ולפיכך מי שנכנס לספינה קודם בין השמשות, אף על פי שיצא כמה מילין מותר לירד כדברי רבותי. אבל מי שקנה שביתה ביבשה לא יצא אפילו למעלה מעשרה טפחים, ואין צריך לומר שאם עבר ויצא לכשיגיע לנמל לא ירד, שאין לו אלא ארבע אמות משהגיע למטה מעשרה.
ו. ובין כך ובין כך יראה לי שהוא מותר לילך כל הספינה, בין מהלכת בין עומדת, ואף על פי שיצא חוץ לאלפים אמה, שהספינה נוטלתו מתחומו ומניחתו חוץ למקומו, וכל שהוציאוהו ממקומו והניחוהו חוץ לתחומו ונתנוהו למקום המוקף לדירה, מהלך את כולו, וכן אם נתנוהו בספינה, מהלך הספינה בכולה ונעשית לו כארבע אמות, שהספינה כמוקפת לדירה.
ז. נכנסה הספינה לנמל, אף על פי שהנמל מוקף הרים מארבע רוחותיו, אם נפרץ לים ביתר מעשר אמות הרי זה כפרוץ במלואו במקום האסור לו. וכשם שאין מטלטלין בו אלא בארבע אמות אף על פי שאין בו יתר מבית סאתים, כך אין מהלכין בו אלא בארבע אמות, שהרי זה כמי שהוציאוהו ונתנוהו בבקעה שאין לו אלא ארבע אמות בלבד, כמו שיתבאר (ש"ה פי"ג ה"ב). וכן הדין בשהיה הנמל יתר על בית סאתים, ואף על פי שאינו פרוץ לים ביתר מעשר אמות. במה דברים אמורים בששבת ביבשה, או שירד ליבשה משחשכה, או שהגיע למטה מעשרה, לפי שקנה שם שביתה ואפילו באמצע שבת כמו שביארנו (לעיל ה"ב). אבל אם לא קנה שם שביתה ביבשה, כשיגיע לנמל ירד, ויש לו אלפים אמה לכל רוח מן המקום שפגע שם תחלה למטה מעשרה. ובין כך ובין כך אם נצרך לנקביו, והוא בוש מלעשות צרכיו בספינה. יורד ומרחיק עד כדי שלא יראו פירועו ושלא ישמעו את קולו שלא יתבייש מבני אדם, שגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה דלא תסור. ואחר כך אם רצה לחזור למקומו חוזר.
ח. ואם הגיע לחוף הים סמוך לעיר, אם לא שבת למטה מעשרה, אם הגיע קודם שחשכה תוך תחומה של עיר הרי הוא כאנשי העיר, ויורד ונכנס לעיר ומהלך את כולה, וחוצה לה אלפים אמה. הגיעו לתוך תחומה של עיר לאחר בין השמשות, אין להם אלא אלפים אמה מן המקום שפגעו תחלה למטה מעשרה טפחים, ואפילו כלתה מדתן בחצי העיר אין להם אלא חצי העיר.
ט. עשו הגוים כבש בשבת לירד בו, ירד אחריו ישראל, ואפילו עשאוהו לעצמן בפניו ומכירין אותו, שאין הכבש עשוי שיוסיפו בו בשביל ישראל, שהכבש הראוי לאחד הוא הכבש הראוי למאה. אבל אם עשאוהו כדי שירד בו ישראל לבדו, ולולי הישראל לא עשאוהו, לא ירד בו ישראל.
י. מותר ללכת ולטלטל בכל הספינה, ואפילו יתרה על בית סאתים, שמוקפת היא לדירה כמו שביארנו (לעיל ה"ו). במה דברים אמורים בשיש לה דפנות גבוהות עשרה טפחים, אבל אם אינן גבוהות עשרה טפחים הרי היא ככרמלית, ואין מטלטלין בה אלא בארבע אמות.
יא. יש שהופכין ספינה על פיה כשמגיעין לנמל, פעמים לדור תחתיה ופעמים לזופתה. אם הפכוה לדור תחתיה, בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, אפילו היתה יתירה על בית סאתים מהלכין בכולה ומטלטלין בכולה, בין תחתיה בין על גבה, והוא שיהו דפנותיה מקרקעיתה ועד ראשה גבוהות עשרה טפחים, שהרי הוא כגג יחידי. הפכה לזופתה, אם היא יתירה על בית סאתים אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות.
יב. אניות גדולות שמחלקין אותן לחדרים, והשוכרין זה אוכל בחדרו וזה אוכל בחדרו, ושני ישראלים מוחלקים במקום פתן הולכין בספינה, אם היו המחיצות מגיעות לתקרת הספינה או סמוכות לתקרה בפחות משלשה, אם המחיצה גבוהה שבעה ומחצה הרי זו מחיצה. וכן אם עשו מחיצה על תקרת הספינה, אם המחיצה גבוהה עשרה הרי זו מחיצה, והנכרים אוסרין עליהן, ואפילו ערבו, שאין עירוב וביטול במקום גוי. ומה תקנתן, ישכרו מבעל הספינה קודם שיחלקו מקומות ידועים לשוכרים שיוכלו לטלטל בכל הספינה. ואם לא שכרו קודם שיחלקו מקומות לשוכרין אין שוכרין מבעל הספינה, שהעיקר השוכר כמו שביארנו (לעיל פ"ג ה"כ). ואם יש רשות לבעל הספינה להניח כלים באיזה מקום שירצה, ואפילו במה שהשכיר, שוכרין ממנו ואין צריכין לשכור מן השוכרין אלא מבעל הספינה, כדרך ששוכרין מן השכיר והלקיט. ואפשר שמחיצות שעושין בספינה אינן מחיצות, שאינן אלא לשעה לאכול שם בצניעות, וכל מחיצה שאינה אלא לשעה לצניעות כמחיצת האדרכיל אינה מחיצה, וצריך להתישב בדבר. עשו הישראלים מחיצה למקום לינה, ולא עשו למקום פתן, ואין צריך לומר בשאוכלין במקום אחד, אין הנכרים אוסרין עליהן, לפי שהן בעצמן אין אוסרין זה על זה, ואין הנכרי אוסר אלא בזמן שהישראלים אוסרין זה על זה.
יג. הים נדון ככרמלית, שאין מודדין מקרקעיתו של ים, אלא רואין את המים כקרקע עבה. והספינה בזמן שהיא גבוהה עשרה נידונית משום רשות היחיד, ואף על פי שהיא קצרה למטה בקרקעיתה, ואין בה רחב ארבעה בפחות משלשה, לפי שרואין המחיצות העליונות כיורדות ונמשכות עד למטה, שאין בקיעת דגים בקיעה כמו שביארנו (ש"ג פ"א ה"ז). ולפיכך כל שהיא גבוהה עשרה אין מוציאין ממנה לים ולא ממלאין מן הים לספינה.
יד. וכיצד הוא עושה ויהא מותר לדלות מן הים ולשפוך לה, מוציא דף מן הספינה וחוקק בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, ומשלשל סביב הדף מחיצות עשרה, ואף על פי שאין מגיעות לים, שבמים התירו מחיצה התלויה המשולשלת מלמעלה למטה עשרה כמו שביארנו (ש"ג פ"ו הי"ד), ואין צריך לשקע ראשי המחיצות במים. וממלא או שופך מן הים לספינה ומן הספינה לים דרך אותו מקום ארבעה. ואם רצה שופך שופכין שלו בחודה של ספינה והמים יורדין להם לים, ואף על פי שהמים יוצאין מכחו מרשות היחיד לים אין בכך כלום, שלא גזרו כחו בכרמלית. ולפיכך אם בא להשתין מים ולא עשה מקום ארבעה, משתין בחודה של ספינה ומים שותתין ויורדין ואין בכך כלום, אבל להשתין מן הספינה לים אסור. וכן אסור לרוק מן הספינה לים.
טו. נהגו הולכי ימים לעשות צרכיהן מן המשוטות לים. ואם אותו מקום אינו גבוה מעל המים עשרה טפחים אף על פי שרחב ארבעה מותר, שכל שאינו גבוה עשרה טפחים אף על פי שהוא רחב ארבעה הרי הוא ככרמלית, והרי זה מוציא מכרמלית לכרמלית. ואין אומרין אלו היתה הספינה ביבשה היה מקום המשוטות למעלה מעשרה, והרי הוא כחורי רשות היחיד, אלא אין לך בזה אלא מקומו ושעתו, ועכשיו אין אותו המקום למעלה מעשרה אלא תוך אויר הכרמלית והרי הוא ככרמלית. לא היה מקום המשוטות רחב ארבעה, אף על פי שהוא גבוה עשרה מותר, שהרי הוא נדון משום מקום פטור. היה רחב ארבעה וגבוה עשרה אין לו תקנה, אלא אם כן עשה לו מחיצות עשרה כמו שביארנו. ויראה לי שאם אי אפשר לו אלא אם כן עושה צרכיו בספינה שהוא מותר, שכל כיוצא בזה אמרו גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה בלאו דלא תסור.
טז. ולטלטל מספינה לספינה אפילו מוקפות זו לזו, ואין שום אויר מפסיק ביניהן ועירבו, אסור לטלטל מזו לזו. ספינות קשורות זו בזו וערבו מטלטלין מזו לזו. במה דברים אמורים בשהיו קשורות בדבר שיכול להעמידן, אבל קשרן בדבר שאינו יכול להעמידן הרי הן כמופסקות זו מזו, ואין מטלטלין מזו לזו. ואם היו קשורות זו לזו בדבר המעמידן ועירבו, ונפסקו, נאסרו. חזרו ונקשרו בדבר המעמידן, בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין בטעות חזרו להתירן הראשון, הואיל והיו מותרות כשקדש היום. ויש מי שאסר כשחזרו ונקשרו במזיד, ואין דבר זה מחוור והראשון עיקר.
יז. קרונות שקושרים להם בהמות למושכן, אפילו נכנס להן מתחלת השבת אסור לישב בהן בשבת, כדרך שאסרו לרכוב על גבי בהמה, גזירה שמא יחתוך זמורה.
פרק ט[עריכה]
א. בית הכסא שעל המים עושה לו מחיצות עשרה ומשלשלן למטה סביב הנקב, ואף על פי שאין מגיעות למים, שבמים הקלו כמו שביארנו (לעיל ש"ג פ"א הי"ז. ובשער זה פ"ח הי"ד). ואם הטיל מים בחודו של נקב חוץ לנקב אפילו משהו, והמים שותתין ממנו ולמטה, אף על פי שלא עשה לו מחיצות עשרה מותר, שלא גזרו כחו בכרמלית כמו שביארנו (לעיל ש"ג פ"ו ה"ז ובשער זה פ"ח הי"ד).
ב. היה נתון על גבי חצר חבירו, או על רחבה שאחורי בית חבירו, או על גנתו המוקפת גדר עשרה ואינה יתירה על בית סאתים, אף על פי שלא עשה לו מחיצה כלל מותר, ואפילו להטיל שם מים בידים מותר, לפי שאין בית הכסא חמור יותר מאכסדרה ומרפסת. וכבר ביארנו (לעיל ש"ג פ"ט ה"א) שאכסדרה ומרפסת וגג וחצר כולן רשות אחת הן לכל מה ששבת בתוכן.
ג. וכן צינורות המקלחין מים מגגו לחצר חבירו, מותר לזרוק בתוכן מים והן מקלחין לחצר חבירו, שאפילו לשפוך ביד מגגו לחצר חבירו מים ששבתו בגג או בחצר מותר. ולפיכך עושה בו צרכיו ואינו נמנע. בא לזרוק מים ששבתו בתוך הבית, אינו שופך ביד מן הנקב למטה, אבל נותן חוצה לו מעט והן שותתין ויורדין, אף על פי שיורדין מכחו לא גזרו כחו ברשויות של דבריהם.
ד. היה נתון על גבי כרמלית, או על גנתו של חבירו היתרה מבית סאתים, אסור עד שיעשה לו מלמטה מחיצה גבוהה עשרה טפחים, שלא התירו מחיצה תלויה אלא במים בלבד. ואם שלשל מחיצות מלמעלה למטה, אם גבוהות מן הקרקע שלשה טפחים אינן מחיצות, שכל מחיצה שהגדיים בוקעין בה אינה מחיצה. אבל אם בא לזרוק מעט חוץ מן הנקב מותר, שלא גזרו כחו בכרמלית, ואין צריך לומר אם הוא נתון על רשות של נכרי שאין דירתו דירה, ומותר לזרוק ביד מגגו לחצירו של נכרי, אפילו מים ששבתו בבית.
ה. היה נתון על גבי רשות הרבים, אסור לזרוק אפילו חוץ לצינור, אלא אם כן יש בבית ארבע אמות על ארבע אמות. היה בו ארבע אמות על ארבע אמות נותן מעט חוץ לנקב או חוץ לצנור, אבל בצנור עצמו אסור, דכחו ברשות הרבים אסור. במה דברים אמורים בימות החמה, אבל בימות הגשמים מותר, שאין חוששין שמא יאמרו צנורו של פלוני מקלח מים לרשות הרבים, שסתם צנורות מקלחין מים בימות הגשמים, וכמו שביארנו בשער הרשויות. היו זבלים מתאספין שם, אם היה גבוה שלשה טפחים מעתה אינו נידון משום רשות הרבים אלא משום כרמלית, ואין חוששין שמא תנטל אשפה, שזו אשפת רבים היא ואין חוששין כן באשפה של רבים, ואם היתה אשפה של יחיד אסור, חוששין שמא תנטל האשפה. היתה של רבים וגבוהה עשרה זורקין לה ואפילו ביד.
פרק י[עריכה]
א. כבר ביארנו (לעיל פ"ג ה"י) שהדר עם הנכרי בחצר, אם היו שם שני ישראלים אוסרין זה על זה שהנכרי אוסר עליהן, וביארנו (שם) שאין עירוב ובטול רשות מועיל במקום נכרי עד שישכור את מקומו. וכן ביארנו (שם ה"א) שמקום הפת גורם ולא מקום לינה. לפיכך ישראלים השכונים בפונדקאות של גוים ומקום פתו של זה אינו מקום פתו של זה, אם יש בפונדק אפילו גוי אחד אוכל לעצמו הרי זה אוסר עליהן, עד שישכור את מקומו. וממי הן שוכרין, אם בעל הפונדק רשאי לסלק השוכרין כל זמן שירצה שוכרין מבעל הפונדק, ואם לאו שוכרין מן השוכר שהוא העיקר. ואם היו הנכרים רבים ומוחלקין בפתן שוכרין מכל אחד ואחד מהן. ואין כל הישראלים צריכין לשכור, אלא אפילו שכר אחד מהן די והוא מערב עם חבריו או מבטל רשותו. ושוכרין מהן אפילו בשבת, ואפילו בפחות משוה פרוטה. ושוכרין אפילו מעבדיהם ואפילו שלא מדעתן.
ב. היו כל הישראלים אוכלים בבית אחד, אף על פי שכל אחד ואחד אוכל מככרו אין הנכרים אוסרין עליהן. היו מוחלקין בפתן ולא היה הנכרי שם, וערבו, ובא הנכרי בשבת ושכרו ממנו, הרי אלו חוזרין ומבטלין זה אצל זה מקצת היום עד שיעשה צרכיו, וחוזר השני ומבטל לראשון, לפי שמבטלין וחוזרין ומבטלין כמו שביארנו (לעיל פ"ג הי"ז).
ג. נתנו הנכרים השוכרים רשות לאחד מן הישראלים להניח קצת כלים במקומן, הרי זה משכיר לכל השאר כשכירו ולקיטו של נכרי. ויש מי שהורה שאין צריכין לשכור ממנו, אלא מערב עמהן, שאף ישראל שכירו ולקיטו של נכרי נותן עירובו ודיו. וכן אם היה רשות לבעל הפונדק להניח קצת כלים במקומות שהשכיר לנכרים, הרי זה כשכיר ולקיט, ורשאין לשכור ממנו ודים.
ד. נעשו כל הישראלים חבורה אחת לאכול בשבת בבית אחד מהן אין צריכין לשכור, שכולן בני חבורה אחת הן, ואין אוסרין זה על זה, וכל שאין אוסרין זה על זה אין הנכרי אוסר עליהן.
פרק יא[עריכה]
א. כבר נתבארו למעלה (לעיל ש"ג פ"ג) דיני הקרפיפות באיסורן והכשרן, ובטלטולן מן הבתים והחצרות להן ומהן לבתים ולחצרות. ושם ביארנו שכל קרפף שהוקף ואחר כך פתחו לו פתח הדירה אינו כדין מוקף לדירה, ואם פתח ולבסוף הוקף הוא הנקרא מוקף לדירה. וכן ביארנו שאפילו אותו שאינו מוקף לדירה, אם עשה מחיצה אחת לתוכו לשם דירה, רחוקה מכותלי הדירה ארבעה טפחים, הועיל. ולפיכך מי שיש לו בצד ביתו פרדס רובו נטוע אילנות אפילו יתר מבית סאתים, אם פתח פתח דירתו למקום הפרדס עד שלא הוקף הפרדס, הרי זה מותר לטלטל מן הבית לפרדס ומן הפרדס לבית, שהרי הוא מוקף לדירה.
ב. היה הפרדס מוקף ואחר כך פתח לו פתח הדירה, אין זה מוקף לדירה, ואם עשו לתוכו בית לנוח בו כקובה כמו שהמלכים עושין לא הועיל. וכיצד הוא עושה ויהא מותר להכניס ולהוציא מן הבית לו וממנו לבית, אם רצה לפרוץ בחומת הפרדס יתר מעשר אמות ואחר כך גודר לשם דירה עושה, ואפילו פרץ אמה וגדר אמה ופרץ אמה וגדר אמה עד שהשלימו לעשרה הועיל. לא רצה לפרוץ בחומה עושה מחיצה ואפילו של קנים בפרדס, רחוק מכותלי הדירה ארבעה טפחים לשם דירה, ואחר כך הותר הפרדס כאלו פתח ולבסוף הוקף, והוא שתהא המחיצה גבוהה עשרה טפחים, והקנים קרובים פחות פחות משלשה טפחים. ואף על פי שמחיצה זו שתי בלא ערב הועיל. הקיף מחיצה אחת של חבלים הועיל, והוא שתהא גבוהה עשרה טפחים ושלא יהא בין חבל לחבל שלשה טפחים, שהמחיצה העשויה ערב בלא שתי הרי זו מחיצה.
ג. פרדס מוקף לדירה, אם נזרע רובו הרי הוא כגנה, שהזרעים מבטלים את המחיצות, והגנה אסור לטלטל ממנה לבית ומן הבית לה ואפילו אין בה בית סאתים, ואם היא יתירה מבית סאתים אין מטלטלין בה אפילו כלים ששבתו בתוכה אלא ארבע אמות. ואם אין בה יתר מבית סאתים מטלטלין בכולה, אבל אין מכניסין לה כלים ששבתו בתוך הבית. נזרע מעוטו, אפילו היה באותו מיעוט בית סאתים מטלטלין בכולו, אף על פי שעם צירוף החצר יש בו יתר מבית סאתים, לפי שהמיעוט בטל אצל הרוב, ומטלטלין ממנו לחצר ולגג ומהן לו כלים ששבתו בתוכן. במה דברים אמורים בשאין בזרוע יתר מבית סאתים, אבל יש בזרוע יתר מבית סאתים, אף על פי שהוא מיעוטו של פרדס המוקף לדירה אסור לטלטל בו אלא בארבע אמות, שכל שהוא יתר מבית סאתים אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות. ולפיכך אפילו במה שלא נזרע אין מטלטלין אלא בארבע אמות, לפי שנפרץ למקום האסור לו.
ד. כל מקום שאסור לטלטל מבית לקרפף על הדרכים שאמרנו, אין מחלקין בין שהבית לאחד והקרפף לאחר, ובין ששניהם לאדם אחד, ובין במקום שערבו ובין במקום שלא ערבו, שאין עירוב מועיל בכרמלית ולא בקרפיפות.
נשלם השער הרביעי בע"ש