עבודת הקדש/בית נתיבות/ה

<< · עבודת הקדש · בית נתיבות · ה

השער החמישי

ערובי תחומין

• א. אבאר בו תחומין אם הן מדברי תורה או מדברי סופרים, או מקצתן מדברי תורה או מקצתן מדברי סופרים. ולא אצטרך לכתוב כאן אם יש תחומין למעלה מעשרה אם לאו, מפני שכבר בארתיו למעלה (ש"ד פ"ח ה"ד) בדין יורדי הים.
• ב. ואחר כך אבאר אלפים אמה של תחומין אם הם עגולות כדי שלא יהלך אלא אלפים אמה, או מרובעות ויהא נשכר את הזויות.
• ג. ואחר כך אבאר דין קנית שביתה, אם אדם קונה שביתה קודם שחשכה או אפילו לאחר שחשכה.
• ד. ואבאר בכלל זה אם קונה שביתה נעור או אפילו ישן בדרך.
• ה. ואבאר עוד בכלל זה מי שלא נתכוין לקנות שביתה בתוך העיר מפני שהיה חושב שהיה רחוק מתחום העיר, ולאחר שחשכה מצא עצמו בתוך תחום העיר, אם הוא כאנשי העיר אם לאו.
• ו. ואחר כך אבאר דין מדידת תחום אלפים אמה מאיזה מקום מתחילין למדוד, ואם יש הפרש בדבר זה בין שובת בבקעה בין שובת בקרפף מוקף גדר שלא לדירה. ותל ונקע והם יתרים מבית סאתים, ובין שאינן יתרים מבית סאתים. ובין קרפף שהוקף לדירה והוא יתר מבית סאתים או אפילו בעיר גדולה.
• ז. ואבאר בכלל זה מי שדר בשני מקומות שאוכל במקום אחד ולן במקום אחר, מאיזה מהן מודדין לו.
• ח. ואחר כך אבאר דין המודד וכלתה מדתו באמצע העיר או באמצע מערה או שנבלעו בתוך המדה.
• ט. ובאיזה אמה מודדין לו ארבע אמות של מקום.
• י. ומי שאינו יודע לכוין אלפים אמה בשבת כיצד יעשה.
• יא. ואחר אך אבאר דין קדורי ההרים והבלעת הגאיות ומדידתן ובמה מודדין.
• יב. ואחר כך אבאר דין רבועי הערים.
• יג. ואחר כך אבאר דין היוצא חוץ לתחומו בין באונס בין ברצון ובין ברשות בית דין.
• יד. ואחר כך אבאר דין הבלעת תחומין זה בתוך זה.
• טו. ואחר כך אבאר דין העירוב, ולמה מערבין, ובמה מערבין, ומתי מערבין עירובי תחומין.
• טז. ואבאר בכלל זה דין שנים שעירבו, אחד מבעוד יום ונאכל עירובו בין השמשות, ואחר עירב בין השמשות ונאכל עירובו משחשכה. ומתי קונה הערוב, ועל ידי מי משלחין את העירוב. ואם אדם מערב עירובי תחומין על חבירו. ואם עירב עליו אם צריך להודיעו קודם שחשכה אם לאו.
• יז. ואבאר בכלל זה דין האומר לחבירו ערב לי בכך ועירב לו בדבר אחר, או ערב לי במקום פלוני ועירב לו במקום אחר.
• יח. ועוד אבאר דין המערב לשני רוחות כדי שיקנה לו הערוב חצי היום לצפון וחציו לדרום. ודין המערב בשני ימים טובים בין של גליות בין של ראש השנה (ובין יום טוב של ראש השנה), וכן יום טוב ושבת הסמוך לו, ומערב יום ראשון למזרח והשני למערב.
• יט. ואחר כך אבאר היכן מניחין את העירוב.
• כ. ואבאר ספק עירוב אם כשר ואם לאו, ואיזהו ספק עירוב.
• כא. ואחר כך אבאר דין הבהמה והכלים שאמרו שהן כרגלי הבעלים. ואם אמרו כן אפילו בעבדיו ושפחותיו הכנעניים.
• כב. ודין בניו הקטנים וכן הגדולים הסמוכין על שלחנו ואשתו ועבדיו ושפחותיו העבריים.
• כג. ודין נכסי הגר ונכסי הפקר שזכו בהן באמצע יום טוב.
• כד. ואחר כך אבאר דין פירות שיצאו חוץ לתחום.
• כה. ודין פירות שהביא הגוי דורון מחוץ לתחום ביום טוב.
• כו. וספק הוכן.

פרק א

א. תחומי אלפים אמה אינן מדברי תורה אלא מדברי סופרים. ויש מן הגאונים שהורו שתחום שלש פרסאות שהם שנים עשר מיל אסורין דברי תורה, ולוקין עליהן דבר תורה. וממחנה ישראל למדוה, שנאמר (שמות טז, כט): אל יצא איש ממקומו, כלומר ממקום מחנה ישראל, ומחנה ישראל גמירי ששלש פרסאות היה. ויש מי שהורה שכל התחומין אינן מדברי תורה אלא מדברי סופרים, ולפיכך מחנה פטורין אפילו מלערב עירובי תחומין, ואפילו של שלש פרסאות, ולזה דעתי נוטה.

פרק ב

א. אלפים אמה של תחומין אינן עגולות אלא מרובעות, כדי שיהא נשכר את הזויות שהן שמנה מאות אמה. ויש מן הגאונים שהורו כי לעולם רשאי להלך אלפים ושמנה מאות אמה כמדת האלכסון, ואפילו הולך אל עבר פניו או לעבר פני העיר. ויש מי שהורה^[1] שאין לו אלפים אמה ושמנה מאות אלא כשהולך באלכסון תחומי העיר, או באלכסון תחום מקומו. אבל במהלך אל עבר פניו או אל עבר פני תחומי העיר אין לו אלא אלפים אמה בלבד.

פרק ג

א. אימתי אדם קונה שביתה, בכניסת בין השמשות, ואין אדם קונה שביתה לאחר בין השמשות. במה דברים אמורים בשהיה במקום הראוי לקנות שביתה. אבל אם היה כל בין השמשות במקום שאינו ראוי לקנות שם שביתה, הרי זה קונה שביתה אפילו לאחר שחשכה, אם יגיע למקום הראוי לקנות שביתה. כיצד, הרי שהיה כשקדש היום בימים או בנהרות למעלה מעשרה טפחים אינו ראוי לקנות שם שביתה, לפי שאין תחומין למעלה מעשרה טפחים כמו שביארנו (ש"ד פ"ח ה"ד), ולפיכך אם יגיע למטה מעשרה טפחים אפילו באמצע שבת שם קונה שביתה, ויש לו משם אלפים אמה לכל רוח.

פרק ד

א. קונה אדם שביתה בין ער בין ישן. היה ישן בעיר כל בין השמשות הרי הוא כאנשי העיר.

פרק ה

א. היה ישן בדרך, אף על פי שסבור שהוא רחוק מתחום העיר, ונעור לאחר שחשכה ונודע לו שהוא תוך תחומי העיר, הרי הוא כאנשי העיר. במה דברים אמורים בשלא אמר שביתתי במקומי, אבל אמר שביתתי במקומי, כבר עקר שביתתו מן העיר בפיו וקנה כאן שביתה. היה חוץ מתחומי העיר קנה שביתה במקומו,ויש לו ממקומו אלפים אמה מרובעות לכל רוח, ונשכר את הזויות על הדרך שאמרנו (לעיל פ"ב).

פרק ו

א. אלפים אמה שאמרנו חוץ ממקומו הן. וכמה הוא שיעור מקומו של אדם ארבע אמות, ולפיכך יש לו ארבע אמות ועוד אלפים אמה. ויש מי שהורה שנותנין לו ארבע אמות לכל רוח שהן שמנה אמות על שמנה והוא באמצען, ולזה דעתי נוטה. ויש מי שאומר שאין לו אלא ארבע אמות, ונוטלן לאיזה רוח שירצה, ואם בירר לו אינו יכול לחזור בו.

ב. שבת בתל גבוה עשרה, והוא מארבע אמות עד בית סאתים, וכן בנקע עמוק עשרה או בקרפף שאינן יתרים על בית סאתים, הרי הן לו כארבע אמות, ומהלך את כולן וחוצה להן אלפים אמה לכל רוח. וכן שדה וקמה קצורה או שבולות מקיפות אותה, ואין בה יותר מבית סאתים. היו יתרים מבית סאתים, הואיל ואין יכול לטלטל בתוכן אלא בארבע אמות אין מקומו אלא ארבע אמות, כאלו שבת בבקעה.

ג. קרפף שהוקף לדירה אף על פי שיתר מבית סאתים הרי הוא כחצר, ומטלטלין בכולו. לפיכך מהלך את כולו וחוצה לו אלפים אמה לכל רוח.

ד. שבת בבקעה והקיפוה גוים מחיצה בשבת, אפילו הקיפוה לדירה אינו מהלך בה אלא אלפים אמה, הואיל וכשקדש היום וקנה שם שביתה לא קנה אלא אלפים אמה בלבד. שבת בעיר אפילו היא חרבה, כל העיר כולה לו כארבע אמות, ואפילו גדולה כאנטוכיא, ומהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. וכן במערה גדולה שהיתה ישבה ואחר כך נחרבה כמערת צדקיהו, הרי היא כולה לו כארבע אמות.

ה. עבורה של עיר נחשב מכלל העיר, וממנו מודדין לו, ומהלך את העיר ואת עבורה וחוצה לה אלפים אמה. ואיזהו עבור העיר, שבעים אמה ושני שלישי אמה הסמוכין לעיר, לפי שהן כחצר לעיר, ואפילו שהוא קרקע פנוי שאין בו שום בנין, והוא הנקרא קרפף של עיר. ויש מי שהורה שאין נותנין קרפף לעיר אחת אלא לשנים, ולראשון דעתי נוטה.

ו. היו שתי עיירות הסמוכות זו לזו, אם אין מקיר העיר של זו לקיר העיר של זו אלא מאה וארבעים ואחת אמות ושתי טפחים הרי הן כעיר אחת, לפי שנותנין באמצע קרפף לזה וקרפף לזה, והשובת באחת מהן מהלך את שתיהן וחוצה להן אלפים אמה לכל רוח. ולא עוד אלא מהלך חוץ לעיר כדי עבורה, ואחר כך מהלך אלפים אמה משם ואילך. וזה לפי מה שכתבנו (לעיל ה"ה) שנותנין קרפף לעיר אחת.

ז. היו שלשה כפרים כשורה זה בצד זה, נותנין שני קרפיפות בין כל אחת ואחת. היו עומדין כחצובה, זה כנגד זה והשלישי כנגד האמצע, רואין את האמצעי כאלו הוא ביניהן. במה דברים אמורים בשאין בין החיצונים לאמצעי יתר מאלפים אמה, אבל אם היה בין החיצונים לאמצעי יתר מאלפים אמה רואין אותן כאלו כל אחד ואחד כפר יחידי בפני עצמו.לא היה ביניהן יתר מאלפים אמה, רואין כל שאלו מכניס אמצעי ביניהן, ואין בין שני האוירין שמכאן ומכאן בין החיצונים לאמצעי יתר על מאה ארבעים ואחד ושליש, שהוא שיעור שני קרפיפות, עושה האמצעי את שלשתן להיות אחד, ואפילו יש באורך האמצעי ארבעת אלפים אמה או יתר, שנמצא עכשיו פנוי בין שני החיצונים מרחק רב, לפי שכל שהן עשויין כן עשוי הוא לבנות ביניהן ולמלאותן בתים להיות אחד.

ח. קרפיפות אלו שנותנין לעיירות, לא לעיבורן נותנין אותן אלא מקיר העיר.

ט. יש מי שהורה שאפילו בין בית שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות לעיר נותנין שני קרפיפות כדרך שנותנין לשני עיירות. ויש מי שאומר שאין נותנין שני קרפיפות לבית ועיר, אלא לשני עיירות או לשני כפרים.

י. חומת העיר שנפרצה משתי רוחותיה ונעשו כשתי עיירות, אם אין ביניהן אלא מאה ארבעים ואחד ושליש שהוא שיעור שני קרפיפות הרי הן כעיר אחת. ואם יש ביניהן יותר הרי הן כשתי עיירות.

יא. עיר שהוקפה ולבסוף ישבה, אין מודדין לה מחומתה אלא מיושבי הבתים שבתוכה. ישבה ולבסוף הוקפה מודדין לה מחומתה, ולפיכך אפשר לומר שאין נותנין קרפף לעיר שהוקפה ולבסוף ישבה. קל וחומר הדברים, אם הוקפה ולבסוף ישבה אין מודדין אפילו מחומתה, כל שכן שאין נותנין ומוסיפים לה קרפף. אלא שאין הדעת מסכמת לכך. ולפיכך יראה לי שלא אמרו בעיר שהוקפה ולבסוף ישבה שאין מודדין לה מחומתה, אלא כשהיתה החומה רחוקה מישובה יתר מכדי עבורה של עיר. שאלו עיר שישבה ולבסוף הוקפה אפילו היתה חומה רחוקה מישובה כמה מודדין לה מן החומה כאלו כולה מלאה בתים, ועוד נותנין לה קרפף מקיר החומה וחוצה. ושהוקפה ואחר כך ישבה אין מודדין היא וקרפיפה אלא מישיבתה.

יב. דברים אלו שאמרנו בשאין מקיר העיר וחוצה לה בתים או קרפיפות מוקפין לדירה או שאר בנינין, אלא קרקע פנוי. היה חוצה לה בנין בין מיושב בין חרב, אם היה בנין שהוקף לדירה, כעיירות וכפרים שנחרבו ונשארו שם מחיצות קיימות מן הבתים, כל שהן תוך שבעים אמה ושירים, ואפילו היו הרבה זה תוך שבעים אמה ושירים לזה, נעשה הכל כאחד והולכין את כולן, ואפילו שלש פרסאות, וחוצה להן אלפים אמה. לא היה עשוי לדירה, או שעשוי לדירת עראי, אין עושין אותו עיבור לעיר, לפיכך הבורגנין שעושין שומרי גנות ופרדסין ושומרי העיר חוץ לעיר אין נמדדין עם העיר, מפני שהן עראי מפני הגנבים ומפני מי הגשמים ששוטפין אותן.

יג. בית הכנסת שיש בו דירה לחזנין, והאוצרות שיש בהן דירה, ובית עבודה זרה שיש בו בית דירה לכומרים, והקבר והגשר שיש בהן בית דירה, ושלש מחיצות של בית שנפל אף על פי שאין עליהן תקרה, כל אלו מתעברין עמה. וכל אלו בשיש בהן ארבע אמות על ארבע אמות, פחות מיכן אינן ראוין לדירה ואין נמדדין עמה.

יד. מערה שאין בתוכה ארבע אמות ויש בנין על פיה שמשלים לארבע אמות נמדדת עמה (ערובין שם). שתי מחיצות ויש עליהן תקרה ומעזיבה, יש מי שאומר שנמדדין עמה, ויש מי שאומר שאין נמדדין עמה, וכזה ראוי להורות.

טו. יושבי צריפין אף על פי שעושין הרבה זה אצל זה אין להן קבע, שהבתים העשויין מן ההוצין והערבה וכיוצא בזה עראי הן, וחונין כאן מעט ונוסעין וחונין במקום אחר. וכן יושבי האוהלים במדברות אין מודדין להן לכל אחד אלא מפתח ביתו. ואם יש שם שלש חצרות של שתי בתים קבועין, בין של אבן בין של נסרים, בתים וחצרות אלו עושין את כולן קבע ומודדין להן מישיבתה כעיר.

טז. עיר היושבת על שפת הנחל, אם עשו לפניה איצטבא או חומה רחבה ארבעה טפחים יש לה קבע, ומודדין לה משפת הנחל שהוא בקיר החומה כדרך שמודדין לעיירות. ואם לאו אין מודדין לכל אחד אלא מפתח ביתו כיושבי צריפין, שאף אלו אין להם קבע מפני שטיפת הנחל.

פרק ז

א. הרועים והקייצים ושומרי פירות, בזמן שדרכן ללון בעיר אף על פי שאוכלין בשדה הרי הן כאנשי העיר, שאין קבע שלהן אלא בעיר ודעתן להיות כאנשי העיר. ובזמן שדרכן ללון בשדה אף על פי שנכנסין ואוכלין בעיר מודדין להם מן השדה, ויש להם משם אלפים אמה לכל רוח, ואף על פי שנכנסין ואוכלין בעיר, מפני שאין להם מי שיביא להם פתן לשדה, ואלו היה להם היתה דעתן נוחה שם יותר, שעיקר דירתן במקום שישנין שם לשמר בהמתן ופירותיהן. כיוצא בדבר חברים היושבין בבית המדרש, והמקום צר להן ויוצאין ואוכלין עם בעלי בתים בשדה, ובאין ולנין בבית המדרש, כמשמודדין להן אין מודדין להן אלא מבית המדרש ששם עיקר ישיבתן, ולשם היה דעתן נוחה לאכול פתן אם היה באפשר להן.

פרק ח

א. הקונה שביתה חוץ לעיר, והיה מודד וכלתה מדתו באמצע העיר, אין לו מן העיר אלא עד המקום שכלתה שם מדתו, שאין נותנין כל העיר כארבע אמות אלא לשובת בתוכה, או למי שכלתה מדתו בסוף העיר. כיצד, היה מודד וכלתה מדתו בסוף העיר נעשית לו העיר כולה כארבע אמות, ומשלימין לו השאר מן העיר והלאה. כלתה מדתו בין העיר לעבורה, מחשבין לו את העיר כולה כארבע אמות, אף על פי שעיבור העיר כעיר, להקל אמרו לעשותה כעיר לשובת בתוך העיר, ולא להחמיר למי שכלתה מדתו בין העיר לעיבורה.

ב. שנים שהיו מודדין זה כנגד זה זה למזרח וזה כנגדו למערב, ונבלעו אמותיו של זה לתוך אמותיו של זה, מביאין לאמצע ואוכלין, ובלבד שלא יוציא זה מתוך שלו לתוך של חבירו. ואם היו שלשה ואמצעי מובלע ביניהן הוא מותר עמהן והן מותרין עמו, ושני החיצונים אסורין זה בזה. כבר ביארנו (לעיל פ"ו ה"א) שהמודד יש לו ארבע אמות שהן מקומו של אדם, ונותנין לו אלפים אמה מלבד אלו.

פרק ט

א. ארבע אמות של מקומו לא באמה של קדש שהיא בת ששה טפחים בינונים של כל אדם מודדין, אלא באמה שלו מודדין לו, שאם היה ארוך מודדין לו באמה שלו, ואם היה ננס באיבריו מודדין לו באמה בינונית של כל אדם.

פרק י

א. מי ששבת בבקעה ואינו יודע לכוין אלפים אמה שיעור תחום שבת, מהלך אלפים פסיעות בינוניות. וזהו תחום שבת.

פרק יא

א. מי שבא למדוד ולקבוע תחומי העיר לא ימדוד אלא בחבל של פשתן, ואין מודדין אלא בחבל של חמישים אמה לא פחות ולא יותר, כדי שלא ירבה ולא יקצר בתחומין. וכשהן מודדים מודדין שנים, אחד אוחז בראש החבל ואחד בראשו השני, ונותנין את חבל המדה כנגד הלב כדי שיצא קו המדה ביושר.

ב. היה מודד והגיע לגיא או לגדר, אם היה מתלקט עשרה טפחים מתוך יתר מחמשה אמות הרי הן כקרקע חלקה, לפי שתשמישו בנחת, ולפיכך מודדו בחבל מדידה יפה. היה מתלקט עשרה מתוך חמש, אף על פי שעדיין תשמישו בנחת קצת אין תשמישו בנחת כקרקע חלקה, ולפיכך רואין אם יכול להבליעו בחבל של חמשים אמה מבליעו, ואין שפועו ומדרונו עולין לו מן החשבון. ואם אינו יכול להבליעו בחבל של חמשים אמה מקדר ויורד מקדר ועולה. היה מתלקט עשרה מתוך ארבע אמות אינו מדקדק במדה לקדר ולהבליע, אלא אומדו והולך לו.

ג. אימתי מבליעין בזמן שאין בעומקו של גיא להולך משפתו אל שפתו יותר מאלפים אמה. היה בו יותר מאלפים אמה, אפילו לא היה תשמישו בנחת אינו מבליעו אלא מקדרו. במה דברים אמורים כשאין קו המדה יורד כנגדו ארבע אמות בעומקו של גיא, או מראש הגדר לכנגד תחתיתו. היה הגיא זקוף כל כך שחוט המשקולת יורד כנגדו ארבע אמות, אפילו היה הגיא יותר מאלפים אמה מודד קרקעיתו של גיא לבד מדידה יפה, ואין שפועו ומדרונו של גיא עולה לו מן החשבון. במה דברים אמורים בשאינו יתר מאלפים אמה משפתו אל שפתו. וכן ההר אם יש בשפועו בין ירידתו ועליתו יתר מאלפים אמה ואין חוט המשקולת יורד כנגדו אין מבליעין אלא מקדרין. היה זקוף מאוד ככותל שבבנין, יש מגדולי המורים שאמר שאינו צריך אפילו אומד אלא אומדו והולך לו ואינו נכנס לו במדה כלל.

ד. כיצד מבליעין, היה מודד תחום העיר כלפי המזרח והגיע לגיא או להר, אם יכול להבליעו בחבל של חמשים אמה כנגד העיר מבליעו, ואם אינו יכול להבליעו כנגד העיר ויכול להבליעו באותו רוח אפילו שלא כנגד העיר, אלא לימין העיר או לשמאלה, הולך ומבליעו שם, ומודד וצופה עד שהוא יכול לחזור ולמדוד מדתו כנגד העיר, וחוזר ומשלים המדה כנגד העיר. במה דברים אמורים, בזמן שיכול להבליעו תוך אלפים אמה של ימין תחום העיר או של שמאלה. אבל אינו יכול להבליעו תוך אלפים אמה, אף על פי שיכול להבליעו חוץ לאלפים אמה אינו מבליעו, כדי שלא יאמרו שתחומין באין עד כאן. היה הגיא רחב כנגד מזרח העיר כל כך עד שמתפשט חוץ לתחום לימין ולשמאל, ואינו יכול להבליעו שם, צופה ואומד עד מקום שנשלמה לו המדה ומציין בתוך הגיא, כדי שלא יצא משם והלאה, שאפילו אין אתה מחשב מדרונו לכלום ואתה רואה אויר הגיא מן השפה אל השפה כקרקע חלקה, הרי הוא יוצא (ונכנס) ונמשך חוץ למדת התחום.

ה. אימתי אמרו שהולך ומבליעו שלא כנגד העיר, בזמן שיכול להבליעו תוך אלפים אמה של אותו רוח, אבל אינו יכול להבליעו באותו רוח, אף על פי שיכול להבליעו ברוח אחרת אינו מבליעו. כיצד, היה מודד תחום המזרח ואינו יכול להבליעו ברוח מזרח, אף על פי שהגיא מתעקם סביב העיר ויכול להבליעו בצפון העיר או בדרומה, הבלעתו עולה לו למדת אותו רוח שיכול להבליעו שם, אבל לא לרוח מזרח, אלא מקדר שם ויורד ומקדר ועולה, או אומדו כפי מה שהוא הגיא כמו שביארנו (לעיל ה"ג).

ו. כיצד מקדרין, מודדין בחבל של ארבע אמות, והתחתון אוחז בחבל כנגד לבו והעליון כנגד מרגלותיו, ומתגלגלין ומודדין כל הגיא וכל ההר כן, ונמצא משתכר כשיעור חצי קומת המודד בכל ארבע אמות וארבע אמות.

ז. אין סומכין על מדידת התחומין אלא על אדם מומחה במדידת הקרקעות. היו מוחזקין לנו תחומי שבת, ובא אחד מומחה ומדד וריבה באחד מן התחומין, שומעין לו ומוציאין את הקרן השני המועט כנגד המרובה, לפי שמחזיקין את המרובה במכוון ואת המועט במוטעה.

ח. באו שנים ומדדו זה ריבה וזה מיעט, שומעין למי ריבה, ובלבד שלא ירבה על השני יותר מאלכסון העיר, שהן חמש מאות שבעים ושתים אמה בקרוב, לפי שבשעה שירבה זה נאמר שמא הראשון מקרן אלכסון של עיר מדד האלפים ולפיכך מיעט מדתו, ונמצא צלע התחום בינו ובין המדינה פחות מאלפים, וזה האחרון מדד אלפים מצלע המדינה, ואין מחזיקין על הראשון שטעה ביתר מזה. לפיכך אם ריבה זה האחרון יתר על הראשון אפילו בחמש מאות ושבעים ושתים אמה בקרוב שומעין לו, ביתר מיכן אין שומעין לו.

ט. ואפילו עבד ואפילו שפחה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת. ונאמן הגדול לומר זכור אני שהיינו באין בשבת עד כאן כשהייתי קטן, וסומכין על עדותו, שהתחומין מדבריהם, ולא אמרו חכמים בתחומין להחמיר אלא להקל.

פרק יב

א. כשאדם מודד תחומי העיר מרבעין את העיר ומשוין זויותיה ואחר כך מודדין. כיצד, עיר שהיא ארוכה וקצרה ברחבה, מניחין אותה כמו שהיא, ואין אומרים נראה אותה כאלו רחבה כארכה. היתה עגולה עושין לה זויות ומרבעין אותה, וכשמרבעין אותה מרבעין אותה לרבועי עולם. היתה מרובעת שלא לרבועי עולם מניחין אותם כמות שהיא. היתה רחבה מצד אחד וקצרה מצד אחר, רואין אותה כאלו היא שוה, ומודדין לה מן הצד הרחב, ומוציא משם את המדה של אלפים אמה, אף על פי שיהא התחום יותר מאלפים אמה לכשנמדוד בצד הקצר. היתה משולשת, מרבעין אותה שיהא הזוית התחתון רחב כזויות העליונות.

ב. היה בית אחד או יותר יוצאין מראשה האחד, מותחין עליו חוט עד כנגד הראש השני של עיר, ורואין את כל החלל שכנגד אותו צלע של העיר כאלו מלא בתים, ואין צריך לומר אם היו בתים יוצאים לה באותו צד משני ראשיה, אחד לצפוני מזרחי ואחד לדרומי מזרחי. וכן עושין ומרבעין אפילו יוצאים לה בתים בכל רוחותיה. במה דברים אמורים כשאין בין שני ראשי העיר משך ארבעת אלפים אמות, שתחומי האלפים אמה שמזה ומזה מובלעין זה בזה, אבל אם משך היתר שמראש זה לראש זה ארוך ארבעת אלפים אמה, שאין התחומין מובלעין, יש מי שהורה שאין מרבעין אותה. ויש מי שהורה שבין כך ובין כך מרבעין אותה, ולזה דעתי נוטה. היו בתים יוצאים מאמצע העיר, הכל מודים שבין כך ובין כך מרבעין אותה.

ג. היתה עשויה כמין גאם או כמין קשת, אם יש בין שני ראשיה פחות מארבעת אלפים אמה מודדין לו מן היתר, ורואין כל החלל כאלו מלא בתים. היו בין שני ראשיה ארבעת אלפים אמה אין מודדין לה אלא מן הקשת. כיצד, היה הולך מביתו של צד הימני שבקשת לבית שבצלע השמאלי שבקשת דרך חלל הקשת, מודדין מפתח ביתו כאלו כל צלע משני צלעי הקשת עיר לעצמה, ולפיכך חלל הקשת עולה לו מן החשבון. בא לצאת מביתו אל היתר וממנו לחוץ, מודדין לו מצד היתר הסמוך לצלע אשר שם ביתו אלפים אמה לכל רוח, שכל צלע וצלע כעיר אחת.

ד. עיר זו העשויה כמין קשת ויש בין שני ראשיה ארבעת אלפים אמה או יותר, אף על פי שאין מרבעין אותה מצד ראשיה, ואין מודדין אלא מן הקשת כמו שאמרנו, אפילו כן מרבעין אותה מבחוץ, שכולה כעיר אחת מבחוץ, וכל אנשי הקשת מהלכין כל אותו ריבוע, ומודדין להן מאותו ריבוע ולהלן אלפים אמה.

ה. עיר העשויה כקשת ויש בין שני ראשיה ששת אלפים אמה, ואורך צלעי הקשת אלף אמה, ועיר אחרת קצרה יושבת כנגד חוץ היתר שלה, רחבה אלף אמה ורחוקה מן היתר אלף אמה, בני הקשת אינן יכולין ליכנס לעיר היושבת לה כנגד החץ שלה, לפי שאפילו כשילך אחד מבני ראשי הקשת ביתר אלפים אמה, ומשם באלכסון לעיר שכנגדה, נמצא זה הולך יתר מאלפים אמה ועוד לא הגיע לאותה העיר. אבל בני אותה העיר הולכין אפילו לקשת, לפי שאין ממנה ליתר כי אם אלף אמה, ומן היתר לסוף הקשת אלף אמה.

ו. המרבע את העיר, אחר שמרבעה כמו שאמרנו, מודד לה אלפים אמה כנגד כל העיר ורבועה בארבע רוחותיה כמדת העיר ורבועה, וחוזר ונותן לכל רוח ורוח בזויות העיר ורבועה טבלה אחת מרובעת אלפים על אלפים, כדי שיהא נשכר אלכסון הזויות. ואין אומרין שאין נותנין בזויות העיר אלא טבלא מקוטעת בראשה, כדי שלא יהלך בזויות כי אם אלפים אמה כדרך שהוא הולך כנגד צלעי העיר לבד ולא יותר, שהתורה נתנה פאות לתחומי ערי הלוים, ומשם למדו לתחומי שבת.

פרק יג

א. מי שיצא חוץ לתחום אלפים אמה, יש מי שהורה שאפילו לא יצא אלא אמה אחת לא יכנס, אלא אם רצה לילך עוד ארבע אמות הולך, לפי שהחכמים נתנו ארבע אמות לאדם משום מקומו. במה דברים אמורים כשבירר לו אותן ארבע אמות לחוץ, אבל אם לא בירר יכול הוא לברור אותן לעצמו כלפי תחומו, ואפילו יצא שלש אמות ועומד ברביעית יכנס. ויש מי שהורה שיש לו ארבע אמות לעולם לכל רוח, ולזה הדעת נוטה. ולפיכך אפילו יצא שלש אמות והוא עומד ברביעית יכנס. יצא ארבע אמות ועומד בחמישית אל יכנס. במה דברים אמורים בששני רגליו בחוץ, אבל רגלו אחת בפנים ורגלו אחת בחוץ, רואין אותו כאלו כולו בפנים, ולעולם נותנין אותו למקום שרובו עומד שם. דברים אלו שאמרנו בשידוע שכיוונו מודדי התחום את המדה, אבל אם אינו ידוע, מן הסתם דנין את המודדין שכנסו הציון לתוך התחום חמש עשרה אמה, ולפיכך אפילו יצא שמנה עשר אמה ועומד בתוך התשע עשרה יכנס. היה עומד בתוך עשרים לא יכנס.

ב. מי שהוציאוהו גוים או רוח רעה, או שנאנס בשאר אונסין ויצא חוץ לתחום, והניחוהו בבקעה או ברשות הרבים, אין לו אלא ארבע אמות. החזירוהו באונס לתוך תחומו הרי זה כאלו לא יצא. יצא לדעת וחזר, בין לדעת בין שלא לדעת, או שיצא שלא לדעת וחזר לדעת, אין לו אלא ארבע אמות בלבד. לעולם אינו מוחזר להתר תחומו אלא אם כן יצא שלא לדעת וחזר שלא לדעת.

ג. נצרך לנקביו יוצא אפילו למקום רחוק, עד מקום שיוכל ליפנות שם ולא יתבייש מבני אדם, וחוזר לתוך ארבע אמותיו, שהתחומין מדבריהם, וגדול כבוד הבריות שדוחה לאו של לא תסור. ואם היה פקח נכנס לתוך תחומו ליפנות, וכיון שנכנס חזר וזכה בתחומו הראשון כאלו לא יצא. והוא שיצא שלא לדעת, אבל יצא לדעת אף על פי שהוצרך לנקביו ונכנס לתוך תחומו אין לו אלא ארבע אמות, לא יהא אונס נקביו חמור מאונס שאנסוהו גוים והחזירוהו.

ד. נתנוהו בעיר או בדיר או בסהר או בספינה הרי זה מהלך את כולן, שכולן לו כארבע אמות. ויראה לי שכן הדין במי שיצא מדעת או מי שחזר מדעת, אם נכנס לתוך אחד מאלו הרי הן לו כארבע אמות. ויש מי שהורה שאם יצא לדעת, אפילו הוא ברשות היחיד בדיר או בסהר אין לו אלא ארבע אמות. ואינו מחוור בעיני אלא שראוי לחוש לדבריהם.

ה. יצא שלא לדעת והרי הוא עומד בבקעה, ועמדו גוים והקיפו את כל הבקעה לשם דירה, יש מי שהורה שאינו מהלך אלא ארבע אמות כקודם שהקיפוה, ואין דבר זה מחוור, אלא כל שהקיפוה גויים מהלך את כולה.

פרק יד

א. יצא שלא לדעת ועשו לו מחיצה של בני אדם ממקומו ועד תחומו יכנס, שמחיצת בני אדם מחיצה היא. לא היו שם בני אדם שיספיקו למלאת מחיצה ממקומו ועד תחומו, אם מחיצתם נבלעת בתוך תחומו על הדרך שביארנו למעלה (פי"ג ה"א) יכנס, שהבלעת תחומין מתרת. במה דברים אמורים בשעמדו שם האנשים שנעשו שם מחיצה שלא על דעת כן, אבל אם עמדו שם על דעת מחיצה ואפילו אחד מהן לא יכנס. ויש מן הגאונים שאמרו שאין עושין מעשה כזה עכשיו, שאין עכשיו בקיאין בהצנע ובהסתר, ושמא ישאלו זה את זה וירגישו בדבר. אבל לא ראיתי לאחד משאר מורי הוראה שיחששו לדבר זה.

ב. מי שיצא ברשות בית דין חוץ למקומו, כחכמה הבאה לילד ומי שיוצא להציל וכיוצא בזה, יש לו אלפים אמה לכל רוח מאותו מקום שהלך שם כאלו קנה שם שביתה. ואפילו אמרו לו בדרך כבר נעשה מעשה, יש לו אלפים לכל רוח מאותו מקום שנאמר לו. היו אותן אלפים אמה מובלעות בתוך תחומו ואפילו אמה אחת יכנס לתחומו, וכל שנכנס ברשות לתחומו הרי הוא כאלו לא יצא, שהבלעת תחומין מתרת לעולם כמו שביארנו (לעיל פי"ג ה"א).

פרק טו

א. כבר ביארנו (לעיל פ"ו ה"א) שהשובת במקום יש לו אלפים אמה לכל רוח, חוץ מארבע אמות שנתנו לו חכמים משום מקומו. הנותן ערובו באחד מן המקומות הרי הוא כאלו שבת שם ולשם הוא קונה שביתתו. לפיכך מי שהיה שובת בעיר ונתן עירובו בעיר או בעבורה של עיר, לא עשה ולא כלום, ולא נשכר ולא הפסיד בתחומין כלום, שהוא ועירובו במקום אחד. נתנו חוץ לעיבורה של עיר הרי הוא נשכר מעירובו ולהלן כפי השיעור שהרחיקו מעיבור העיר והלאה, ומה שנשכר מעירובו והלאה הפסיד לאחוריו, ואפילו כלתה מדתו באמצע העיר אין לו אלא חצי העיר. אבל אם כלתה מדתו חוץ לעיר אין מחשבין את העיר כולה אלא כארבע אמות, כמו שביארנו (לעיל פ"ח ה"א) בשובת חוץ לעיר. נתן עירובו בתוך העיר או בתוך עבורה, ושבת הוא במקום אחר, קונה שביתה בתוך העיר כאלו שבת הוא בתוכה, ומהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. ולפיכך מי שהיה בעיר ונתן עירובו בעיר אחרת, מהלך את כל העיר שנתן בה את עירובו, ואינו מהלך מן העיר ששבת הוא שם אלא עד המקום שתכלה שם מדת עירובו. וכן אם נתן עירובו במקום הראוי לדירה.

ב. נתנו בתל גבוה עשרה או בנקע עמוק עשרה, אפילו אין בו אלא מארבע אמות עד בית סאתים, וכן בקרפף שלא הוקף לדירה אף על פי שאין בו אלא בית סאתים או פחות מכאן, אין לו אלא אלפים אמה ממקום עירובו. ובזה יפה כח השובת מכח עירובו, שהשובת באחד מכל אלו מהלך את כולו וחוצה לו אלפים אמה לכל רוח. גדולה מזו אמרו, שאפילו היה קרוב תוך אלפים אמה לאחד מכל אלו ואמר שביתתי שם, הרי הוא כאלו שבת בתוכו ומהלך את כולו וחוצה לו אלפים אמה. במה דברים אמורים במקום המסוים כאחד מכל אלו שאמרנו, אבל אם היה אחד מכל אלו יתר מבית סאתים, ואמר שביתתי במקום פלוני מן התל או מן הקרפף, ואפילו שבת בתוכו, אין לו אלא אלפים אמה מאותו המקום שסיים בלבד.

ג. נתן עירובו במערה שיש בה דיורין, אפילו גדולה כמערת צדקיה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. נתנו בעיר חרבה מדיוריה, או במערה שאין בה דיורין אלא שראויה לדיורין שהמחיצות קיימות, יש מי שהורה שמהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה כאלו שבת שם, ויש מי שהורה שאין לו אלא אלפים אמה ממקום עירובו, ולזה דעתי נוטה.

ד. אין מערבין אלא לדבר מצוה. עירב שלא לדבר מצוה אין עירובו עירוב. כיצד, עירב כדי להקדים פני רבו או פני חכם שבא, או ללכת לבית משתה של אירוסין או של נשואין, או כדי לברוח מפני המציק שבא לעיר וכיוצא בזה הרי זה עירוב. עירב כדי ליראות שם וליהנות שם בלבד אינו עירוב. במה דברים אמורים בנותן את עירובו, אבל אם הלך ברגליו וקנה שם שביתה בין השמשות, בין לדבר מצוה בין לדבר הרשות יש לו ממקום שביתתו אלפים אמה לכל רוח.

ה. עיקר עירוב זה ברגל, ולא אמרו לערב בפת אלא להקל על עשיר שעומד בביתו ושולח עירובו ביד עבדו וביד שלוחו. ולפיכך בין עני ובין עשיר שיצא מביתו לקנות שביתה באחד מן המקומות, אף על פי שיש לו בביתו פת שיכול לערב בו, מותר לו לערב ברגליו. במה דברים אמורים בעומד במקום ואומר שביתתי במקומי, אבל בשאינו עומד במקום שרוצה לקנות שם שביתתו, ואומר שביתתי במקום פלוני לא אמר ולא כלום. במה דברים אמורים בעשיר, אבל העני עומד במקומו ואומר שביתתי במקום פלוני, כיון שעיקר עירוב ברגל, כל שהוא עני ואומר שביתתי במקום פלוני רואין אותו כאלו רגלו שם. איזהו עשיר ואיזהו עני לדבר זה, כל שיוצא מביתו על דעת לקנות שביתה באחד מן המקומות, אפילו עני הרי זה עשיר לדבר זה, שאין לך עני שאין לו בביתו אוכלין שיכול לערב בהן. יצא מביתו שלא על דעת לערב וחשכה לו בדרך, אפילו היה בידו פת לערב בו, ואלו היה רץ היה יכול להניח עירובו במקום שנתכוון לקנות שם שביתה, ולא עשה כן אלא שאמר שביתתי במקום פלוני, הרי זה כעני וקנה שם שביתה.

ו. מי שהיה בעיר אחת, ויש לו בית במקום אחר רחוק משם יותר מאלפים אמה, ויצא ממקומו ללכת לביתו, ובאמצע הדרך מקום הניכר שקונין שם שביתה הרגילין ללכת ממקום זה למקום האחר, אם לאחר שהחזיק בדרך מעט אמר לו חברו עת צנה הוא עת חמה הוא לין פה הלילה ולמחר תשכים ותלך, ושמע לו ולן כאן, אף על פי שלא אמר בפיו שביתתי במקום פלוני, הרי זה מוחזק באותו המקום האמצעי שרגילין להניח שם העירוב ללכת למקום האחר, שכל שהחזיק בדרך הרי זה כעני, וכאלו אמר בפירוש שביתתי במקום פלוני. ויראה לי שאין דברים אלו אמורין אלא במי שיש לו בית באותו מקום השני שרצה ללכת שם. אבל אם אין לו בית שם, כל שחזר ולא הלך שם אינו מוחזק, אפשר שנמלך שלא לילך שם באותה שבת, ולפיכך אינו מוחזק עד שיאמר בפירוש שביתתי במקום פלוני. מעשה היה באחד שהביא סל מלא פירות לחכם ערב שבת, והחזיר פניו לשוב לביתו, והניחו החכם עד שיחזיק בדרך וירד בסולם לבד, ואחר שירד בסולם אמר לו לין פה הלילה ולמחר השכם בבקר ולך, ועשה כן, ואף על פי שלא אמר בפיו תהא שביתתי במקום פלוני.

ז. בני העיר שמסרו עירובן לזה להניחו להן במקום מסוים מן הדרך לקנות שם שביתה, ולאחר שהחזיק בדרך החזירוהו קודם שהגיע למקום שהיה לו להניח עירובן של בני העיר, הוא מותר כמו שביארנו לפי שהוא כעני, אבל בני העיר אסורין, והרי הן כאנשי אותה העיר, לפי שהן במקומן היו עומדין ועשירין הן, ואין קונין שם שביתה אלא אם כן נתנו שם את העירוכ כמו שביארנו (לעיל ה"ה).

ח. כשאמרו שיכול לומר שביתתו במקום פלוני וקנה שביתה, לא אמרו אלא כשמכיר הוא המקום שסיים. כיצד, אמר שביתתי תחת אילן או תחת גדר שהוא לו תוך אלפים אמה ואינו מכירו, לא אמר ולא כלום, אבל אם היה מכירו ואמר שביתתי תחת אילן פלוני לצפונו או לדרומו או בעיקרו קנה שביתה. היו שנים או יותר ואין ביניהן מי שיכיר אלא אחד מהן, אותן שאין מכירין מוסרין שביתתן למי שמכיר, והמכיר אומר תהא שביתתנו במקום פלוני ודיין ובמה דברים אמורים בזמן שיכול להגיע שם קודם שחשכה אלו היה רץ, ואף על פי שהלך לאט ולא הגיע שם קודם שחשכה. אבל אם בשעה שאמר תהא שם שביתתי היה כל כך סמוך לחשכה שאפילו דרך מרוצה לא היה מגיע שם קודם שחשכה, לא קנה שם שביתה.

ט. מי שהחשיך לו בדרך וראה אילן או גדר, ואמר שביתתי תחת אותו אילן או תחת אותו גדר, אם יש בין מקום רגליו ובין סוף נופו של אילן יותר מאלפים אמה וארבע אמות, לא יזוז ממקומו, ונעשה חמר גמל, לפי שתחת האילן לא קנה שביתה שמא דעתו היה לשבות בסוף נופו, ואי אפשר לפי שהוא לו חוץ מאלפים אמה, ובמקום שהוא עומד שם לא קנה שביתה, לפי שעקר שביתתו מכאן בפירוש, ולפיכך נעשה חמר גמל ואין לו אלא ארבע אמות של מקומו. היה כל נוף האילן מובלע בתוך אלפים וארבע אמות, אף על פי שיש ברחב הנוף מצפונו לדרומו שמנה אמות או יותר, ואף על פי שלא סיים לו מקום ידוע בתחתיתו של אילן, יכול הוא להלוך לתחתיתו, אלא שנעשה בכל תחתית האילן חמר גמל לפי שלא (שידוע שהוא) סיים לו מקום אם לצפון האילן או לדרומו. ולפיכך אם היה ביתו לצפון האילן, כשהוא מודד אלפים אמה מן האילן לביתו מודדין לו מדרומו, שמא בדרומו קנה שביתתו. וכשבא למדוד לחזור לדרום כנגד עקבו מודדין לו מן הצפון, שמא בצפונו קנה שביתתו. ולפיכך צריך שיסיים מקום בצפנו או בדרומו או בעיקרו (שלו), והוא שלא יהא בעיקרו של אילן יותר מארבע אמות. אבל אם היה ברחב עיקרו של אילן יתר מארבע אמות, נעשה עיקרו של אילן חמר גמל, כדרך שבארנו באילן. ויש מי שהורה שאם לא סיים מקום, אם יש בתחתיתו של אילן שמנה אמות אפילו לתחתיתו של אילן אינו הולך, ולא יזוז ממקום ארבע אמותיו, אלא אם כן אמר יקנו לי ארבע אמות מתוך שמנה. ויש מחמיר אף בכיוצא בזה שהרי לא סיים מקום. אבל אם אין ברחבו שמנה אמות הולך הוא לתחתיתו, שהרי מקצת מקומו ניכר. ולדברי הראשונים דעתי נוטה.

י. דברים אלו שאמרנו באילן שענפיו גבוהין מן הארץ שלשה טפחים או יותר, או שאינן גבוהין שלשה אלא שלא תקנו נופו שלא ינידנו הרוח, שכל מחיצה שרוח מצויה מנידתה אינה מחיצה. אבל אם אינו גבוה מן הארץ שלשה, ותקנו נופו בקוצים או ביתדות שלא ינידנו ויטלטלנו הרוח, הרי זה כמוקף גדר, וכל שאין בו יתר מבית סאתים הרי זה מקום מסוים כקרפף ותל ונקע, והולך ממקום רגליו עדיו אלפים אמה, ומהלך את כולו וחוצה לו אלפים אמה.

יא. בכל דבר שמשתתפין בו שתופי מבואות מערבין עירובי תחומין. וכבר בארנו למעלה בשתופי המבואות (ש"ד פ"ד) במה משתתפין. וכמה שיעורו מזון שתי סעודות לאדם אחד. ואם היו מרובין צריך מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד. כיצד, אם עירב בדבר שסומכין עליו משום סעודה, צריך כדי לסמוך עליו שתי סעודות. ואם סומכין עליו משום ליפתן, עד שיהא בו כדי ללפת בו מזון של שתי סעודות. וכמה שיעורו מזון שתי סעודות בפת, יראה לי כל שיש בו כדי חמשה בצים ושליש. וכל אדם מערב בכך, ואפילו היה רעבתן, לפי שהלכו בערוב להקל. ושאר בני אדם חולה וזקן לפי מה שהוא אדם להקל משיעור זה, כדי מזונו לחול ולא לשבת, לפי שבחול מזונו מועט. וכל האוכלין מצטרפין לשתי סעודות, ואפילו למחצה לשליש ולרביע.

יב. מערבין לנזיר ביין, לפי שהוא ראוי לכל מי שאינו נזיר. ולישראל בתרומה לפי שראוי לכהן. וכל שאין ראוי לזה וראוי לזה מערבין בו, כדרך שמערבין לגדול ביום הכפורים לפי שראוי לקטנים. במה דברים אמורים במה שאין איסורו לכל מחמת עצמו, אבל דבר שאסור לכל הגדולים מצד עצמו אין מערבין בו. ולפיכך אין מערבין בטבל, ואפילו בטבל טבול מדבריהם, ואף על פי שאפשר שהוא מותר לקטנים.

יג. ואין מערבין במעשר ראשון שנטלו מן הכרי ולא ניטלה ממנו תרומת מעשר, ולא במעשר שני והקדש שנפדו ולא נפדו כהלכתן, כמעשר שני שפדאו בכסף שאין בו צורת מטבע, והקדש שחללו על גבי קרקע. מערבין בדמאי מפני שראוי לעניים, וגם לעשיר שעירב בו אם הפקיר נכסיו. ובמעשר ראשון שהקדימו בשבלין וניטלה ממנו תרומת מעשר, ואף על פי שלא נטלה ממנו תרומה גדולה. ובמעשר שני והקדש שפדאן ונתן את הקרן לבד ולא נתן את החומש, שאין החומש מעכב.

יד. ומערבין אפילו לכהן בתרומה טהורה שנלושה במי פירות, אף על פי שהניחוה לו על הקבר, שהרי יכול ללכת שם בשידה תיבה ומגדל ולמשוך ערובו בפשוטי כלי עץ. ואף על פי שאסור לקנות בית באיסורי הנאה, כבר ביארנו (לעיל ה"ד) שאין מערבין אלא לדבר מצוה, ומצות לאו ליהנות ניתנו. ולפיכך בשעה שקנה לו עירובו אין כאן הנאה, ולאחר שקנה לו העירוב אין מקפיד על ככר עירובו אם יהא שמור שם או ילך לאבוד. וראיתי לאחד מגדולי המורים שאסר, ולא נתכוונו לי דבריו במקום זה.

טו. הנשבע על הככר שלא יאכלנו ולא יהנה ממנו מערבין לו בו. אבל האומר אכילת ככר זה עלי, יש מי שהורה שאין מערבין לו בו, שאף על פי שאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות נתנו, וכל שכן ככר זה שלא נאסר בהנאתו, אפילו כן כל שנאסר על עצמו אין מערבין לו בו, מפני שנראה כהקדש ואין מערבין בהקדשות, וגזרו על זה מפני זה. ויש מי שהורה דבין נשבע על הככר בין נדר מן ככר ואפילו בהנאתו מערבין לו בו, ולזה הדעת נוטה.

טז. האומר בערב שבת או בערב יו"ט ככר זה היום חול ולמחר קדש ועירב בו, עירובו ערוב, שכל בין השמשות שהוא ספק חול ספק קדש לא ירדה לו קדושה, שהוא לא רצה שתחול עליו קדושה עד למחר הברור ולא המסופק, ולפכיך קדם זכות עירובו להקדישו. אבל האומר היום קדש ולמחר חול אין מערבין בו, כי (אם) מן הספק לא נסתלקה קדושתו ממנו, ולפיכך כל בין השמשות קדוש הוא, ואין מערבין בהקדשות.

יז. מערב אדם לכל שבתות השנה, ורשאי להתנות ולומר שבת שארצה לילך ולסמוך על עירוב זה אלך, ושבת שלא ארצה לא אלך ואהיה כבני עירי. ואפילו לא רצה מבעוד יום עד שחשכה מותר, שהתחומין אינן אלא מדבריהם ובדרבנן יש ברירה, וכל שבת שרצה אפילו משחשכה הוברר הדבר שקנה לו ערוב בבין השמשות.

יח. אמרו לו שחכם בא למחר, ואינו יודע אם לצפון ואם לדרום, ורוצה ללכת להקביל פניו או לשמוע ממנו דבר תורה. מניח שני עירובין אחד לצפון ואחד לדרום, ואומר: אם יבוא חכם לצפון ערובי שבצפון יקנה לי, ואם יבוא לדרום עירובי שבדרום יקנה לי, ואם באו שנים אחד לדרום ואחד לצפון לאיזה שארצה אלך, ואם לא באו לא כאן ולא כאן אהיה כבני עירי דבריו קיימין. ואפילו באו שנים והאחד רבו, ורצה למחר ללכת אצל מי שאינו רבו מותר, ואין אומרים מן הסתם בין השמשות דעתו היה על רבו, שפעמים דעתו נוחה בחברו יותר מרבו. וכן אם שמע שמציקין עכו"ם באים ורצה לברוח מפניהם, ואינו יודע אם יבאו אם לא יבאו, או לאיזה צד יבאו. מניח שני עירובין ומתנה כדרך שאמרנו, לפי שבכל דבר שאינו אלא מדבריהם יש ברירה כמו שביארנו.

פרק טז

לפיכך אם אמרו לו שנים צא וערב עלינו, לאחד עירב מבעוד יום ולאחד עירב בין השמשות, זה שעירב עליו מבעוד יום נאכל עירובו בין השמשות, וזה שעירב עליו בין השמשות נאכל עירובו משחשכה, לא קנה אחד מהן עירוב, לפי שאין קונין בבין השמשות. ואף על פי שקונין עירובי חצרות בכיוצא בזה, לפי שעירובי חצרות אינו אלא כדי לערב הרשויות (שנפרדו), ועירוב התחומין קונה רשות, ואין קונין בבין השמשות. ויש מגדולי המורים שהורו להקל בספק בין השמשות ולא נתכוונו דבריהם.

ב. אין העירוב קונה בסוף יום ערב שבת, אלא תחלת השבת הוא שקונה, אבל צריך שתהא הסעודה שמערב בה ראויה לאכילה מבעוד יום. ולפיכך לגין טבול יום שמלאהו מחבית של מעשר טבל, ואמר הרי זו תרומת מעשר משתחשך דבריו קיימין. ואם אמר עירבו לי בזה לא אמר ולא כלום, שאף על פי שעשאו תרומת מעשר משעה שחשכה, ומשחשכה היא שעת קניית העירוב וכבר יצא מכלל טבל, אפילו כן אין עירוב עירוב, לפי שלא היה ראוי לאכילה ולשתייה מבעוד יום שעדיין טבל הוא, וצריך שתהא סעודה הראויה מבעוד יום.

ג. היו לפניו שתי ככרות אחת טמאה ואחת טהורה, ואין ידוע אי זו טהרה ואי זו טמאה, והניח את שתיהן במקום שרצה לקנות שם שביתה, ואמר הריני מערב בטהורה אי זו שהיא, לא קנה לו עירוב, שהרי אין כאן סעודה הראויה. וכן הדין לשתי ככרות אחת אסורה ואחת מותרת.

ד. שולח אדם עירובו על ידי הכל, ואפילו על ידי עבד ועל ידי שפחה, והוא שיהיו גדולים ובני דעת ומודים בעירוב. אבל אם שלחו על ידי חרש שוטה וקטן וביד מי שאינו מודה בעירוב, אינו עירוב. הכותי אינו מודה בעירוב, ולפיכך אין משלחין את העירוב על ידו. ואם אמר לאחד לקבלו מהם, ועמד הוא וראה שהגיעו לאותו שאמר לקבלו, אף על פי שלא ראה אם קבלו מהם אם לאו סומך עליו, שחזקה קבלו, שחזקת שליח עושה שליחותו בשל דבריהם. ולפיכך נתנו לפיל והוליכו ואמר לאחר לקבלו, אם עומד ורואה עד שהגיע אצלו הרי זה עירוב, שחזקת שליח עושה שליחותו.

ה. מניח אדם עירובי תחומין משלו על של חברו, וצריך שיזכה לו על ידי אחר ויודיענו קודם שחשכה. לא הודיעו עד שחשכה, אף על פי שקבל עליו מי שהודיע לו, לא קנה עירוב, שכל שאינו יודע בעירוב אין לומר בו ברירה. ואין מערבין עירובי תחומין על האדם שלא מדעתו, שאין כאן זכות, שמא לא ברוח זה הוא בוחר אלא בשני או להיות כבני עירו.

ו. כל מי שמזכין על ידו עירובי חצרות מזכין על ידו עירובי תחומין. וכבר בארנו למעלה (ש"ד פ"ד הט"ו) על יד מי אדם מזכה את העירוב בחצרות.

ז. אומר אדם לחמשה הריני מערב על אי זה מכם שארצה, אם רציתי שילך פלוני ילך, ואם לא רציתי לא ילך, אפילו לא בירר אי זה מהם עד שחשכה הרי זה עירוב שהרי יש כאן ברירה.

פרק יז

א. האומר לחבירו צא וערב לי בגרוגרות, והלך ועירב לו בתמרים, או שאמר אליו ערב לי בגרוגרות שיש לי במקום פלוני, והלך ועירב לו בגרוגרות שיש לו במקום אחר, אינו עירוב. שכל האומר כן בקפידה הוא אומר, כי רצה להסתפק מאלו ולא מאלו. במה דברים אמורים בששינה כן ועירב לו משל משלח, אבל אם עירב לו משל עצמו הרי זה עירוב. שכל שאומר לערב לו, מה שמערב זכות היא לו ומזכין לאדם שלא בפניו. ויראה לי דוקא בשזכה לו על ידי אחר. אמר לו צא וערב לי במגדל, ועירב במקום אחר אינו עירוב. ויראה לי שאפילו עירב לו משל עצמו כן, שבמקום הנחת העירוב בין משלו בין משל חברו יש קפידא, שמא במקום זה שהוא יותר קרוב או יותר רחוק דעתו נוחה. ואפילו היו שניהם קרובים או שניהם רחוקים, כאן דעתו לנוח בשבת ולא במקום אחר.

פרק יח

א. המערב לשתי רוחות, ואמר עירובי שבצפון יקנה לי עד חצי היום, ועירובי שבדרום יקנה לי מחצי היום ואילך, וסבור שמותר לערב לשתי רוחות, או שאמר לשני עבדיו צאו וערבו לי, ועירב לו האחד לצפון והאחד עירב לו לדרום, אין האחד משני עירובין אלו ברור, ולפיכך אינו מהלך לצפון אלא כעירוב לדרום, ולדרום אלא כעירובו לצפון. ואם מיצעו את התחום, כגון שהניח שבצפון לסוף אלפים אמה, וכן לדרום לסוף אלפים אמה, הרי זה חמר גמל, ולא יזוז מארבע אמותיו, ואפילו הוא בתוך העיר, שהרי כלתה מדתו שבצפון ושבדרום באמצע העיר, ואין לו אלא עד מקום שכלתה המדה כמו שביארנו (לעיל פט"ו ה"א).

ב. יום טוב הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה שתי קדושות הן, ולפיכך אם רצה לערב באחד מהן לצפון ולשני לדרום עירובו עירוב. במה דברים אמורים בשלא מיצע את התחום, אבל מיצע את התחום הראשון עירוב והשני אינו עירוב. כיצד, הניח את הראשון לצפון ברחוק אלף אמה, וכן השני לדרום ברחוק אלף אמה וכיוצא בזה, קנו שניהן עירוב, שהרי יכול לילך מבעוד יום אצל עירובו השני. אבל אם הניח את הראשו בצפון והניח את השני בדרום, אפילו אמה אחת חוץ מן המקום שיכול להלך בעירובו הראשון לדרום, אין השני עירוב, שכבר ביארנו (לעיל פט"ז ה"ב) שכל סעודה שאינה ראויה מבעוד יום אינה קונה עירוב, והרי זה אינו יכול להלך מבעוד יום אצל עירובו השני שבדרום. ורשאי הוא להתנות ולומר, אם ארצה יהא עירובי בראשון לצפון ובשני לדרום, או בראשון לצפון ובשני כבני עירי, או בראשון כבני עירי ובשני לצפון וכל כיוצא בזה.

ג. מי שהניח עירובו לשני הימים ונאכל עירובו בראשון, עירובו עירוב לראשון ואינו עירוב לשני, אלא אם כן הוא קיים כל בין השמשות של יום שני, שכבר ביארנו ששתי קדושות הן.

ד. אם לא היה המקום משתמר ומתירא שמא יאבד, כיצד הוא עושה, אם יום טוב קדם מחשיך עליו יום ראשון ונוטלו בידו ומביאו עמו, ולמחר מחזירו שם בידו או משלחו, ואינו צריך לומר שיקנה לו עירובו, ומחשיך עליו כדי שלא יאבד קודם שחשכה, ואחר כך אם רצה לאוכלו שם אוכלו. במה דברים אמורים בפת ישן, אבל לא בפת חדש, מפני שנראה כמכין מיו"ט לשבת. ואם עירב ברגל מחשיך עליו יום ראשון, וכן חוזר ומחשיך עליו ביום שני, ואינו צריך לומר יקנה לי מקומי, לפי שאפילו עומד ושותק קונה. ואינו נראה כמכין מיו"ט לשבת, שהרואה אותו עומד שם, אם המערב תלמיד חכם הרואה אומר שמועתו משכתו כאן, ואם עם הארץ הוא אומר שמא אבדה נאבדה לו והוא יוצא כאן לחפש אחריה.

ה. עירב בפת ביום בטוב שלפני השבת לשבת אינו עירוב, לפי שהמניח עירובי תחומין כקונה שם בית, ואין קונין בית בשבת, ועוד שאין יום טוב מכין לשבת. ואף על פי שאמרו (לעיל פ' טז ה"ב) שאין סוף היום קונה עירוב אלא תחלת היום קונה עירוב, ושבת מכינה לעצמה, כאן שהוא מניח את הערוב לכתחלה ביו"ט נראה כאלו יו"ט מכין לשבת.

ו. עירב ביום טוב לצפון ברגליו צריך להחשיך שם כדי שיקנה לו עירוב. ואם רצה לקנות בשבת שביתה לרוח שני, הולך מבעוד יום למקום שיכול להלך שם בעירובו שבצפון ומחשיך עליו, ואינו צריך לומר כאן תהא שביתתי, שכל מקום שהוא מחשיך עליו שם קנה שביתה. ולפיכך לא יאמר בפירוש יקנה לי מקומי, דנראה כאלו יו"ט מכין לשבת. וכן הדין ביו"ט שלאחר השבת.

ז. עירב בפת בראשון מערב ברגליו בשני כמו שבארנו (לעיל ה"ו). עירב ברגליו בראשון אין מערב בפת בשני, שאין מערבין בפת חדש כמו שביארנו.

ח. שני ימים טובים של ראש השנה קדושה אחת הן, ושניהם כיום אחד ארוך, ולפיכך אין מערבין בהן שני עירובין. ואם נאכל עירובו בראשון עירובו עירוב אף לשני. ויש מי שהורה שאם נאכל בראשון אינו עירוב לשני, שלא אמר שהן קדושה אחת אלא להחמיר שלא לערב שני עירובין, אבל להקל לא אמרו. והראשון נראה לי עיקר.

ט. שני ימים טובים של גלויות האחד חול, ולפיכך אם רצה מערב שני עירובין בין ברגל בין בפת על הדרך שביארנו.

י. מי ששכח ולא עירב עירובי תחומין אפילו בשני ימים טובים של גלויות, אינו מניח מיום טוב לחבירו ואפילו בתנאי, לפי שהמערב בתחומין קונה הוא שם בית, ושמא הראשון קדש ואין קונין בית ביו"ט.

יא. יום הכפורים ושבת יש מי שהורה ששניהם כקדושה אחת, ונראין דבריו.

פרק יט

א. המניח את העירוב צריך שיניחנו במקום שאפשר לו להביאו אצלו במקום שנתכוון הוא לשבות שם, לפי שסעודה הראויה לו בין השמשות במקום שביתתו הוא צריך. לפיכך הנותן את עירובו ברשות היחיד ונתכוון לשבות הוא ברשות הרבים, או נתכוון לשבות ברשות היחיד ונתן עירובו ברשות הרבים אין עירובו עירוב. נתכוון לשבות ברשות הרבים ונתן עירובו בכותל גבוה עשרה ורחב ארבעה, (אמה) או באילן גבוה עשרה ורחב ארבעה אינו עירוב, לפי שאלו רשות היחיד הן. אם אינן גבוהין עשרה אף על פי שרחבין ארבעה עירובו עירוב, אף על פי שנידונין משום כרמלית. המוציא מהן לרשות הרבים אינו אסור אלא משום שבות, וכל דבר שאין בו אלא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות במקום מצוה כזו. לפיכך נתכוון לשבות ברשות הרבים ונתן עירובו בבור עמוק עשרה ורחב ארבעה אין עירובו עירוב, אפילו לא נתנו בתחתיתו של בור, לפי שכל חללו של בור רשות היחיד. לא היה הבור עמוק עשרה עירובו עירוב, לפי שהבור נדון משום כרמלית ואינו אוסר אלא משום שבות. ואין צריך לומר אם לא היה רחב ארבעה לפי שהוא מקום פטור, ואפילו עמוק מאה אמה. בור שבכרמלית עמוק עשרה ורחב ארבעה נדון משום רשות היחיד, ולפיכך אם נתכוון לשבות בכרמלית ונתן עירובו בבור שבתוך הכרמלית הרי זה עירוב. אבל אם נתכוון לשבות ברשות הרבים אינו עירוב.

ב. הנותן עירובו יש לו ארבע אמות, ולפיכך פעמים שמתכוון לשבות ברשות הרבים ונתן עירובו ברשות היחיד ועירובו עירוב. כיצד, הרי שנתן עירובו בכותל שברשות הרבים שהוא גבוה עשרה ורוחב ארבעה, או באילן גבוה עשרה ורוחב ארבעה, או בבור עמוק עשרה ורוחב ארבעה, ונתכוון הוא לשבות סמוך לו ברשות הרבים בקרוב ארבע אמות, כל אותן ארבע אמות מקומו הן כאלו שבת שם, וכרשות היחיד נדונת לו, ורשות היחיד עולה עד לרקיע והרי הוא ועירובו ברשות היחיד. דבר זה מקולי קניית העירוב הוא, ולא שיהא מותר לו להביאו אצלו מן המקום שהוא שם, דבר תורה מקום שביתתו רשות הרבים גמורה הוא, ומקום עירובו רשות היחיד גמורה היא, ובין השמשות ספק של תורה הוא, ושמא לילה הוא ואסור להוציא מרשות זה לרשות זה, אלא שהעירוב מדברי סופרים והקלו בו בדבר זה.

ג. עוד זאת הקלו בו שאם נתנו באילן או כותל גבוהין עשרה ורחבין ארבעה, והן ברשות הרבים שבתוך העיר כסרטיא ופלטיא, או אפילו בתוך עיבור העיר, ונתכוון הוא לשבות למטה, ואפילו רחוק מארבעה הרי זה עירוב, לפי שאנו רואין את כל העיר ועבורה כמלאים ועולין עד לרקיע, וכאילו הוא ועירובו ברשות היחיד. דבר זה יראה לי כי להקל אמרו ולא להחמיר, שאילו נתן את עירובו בעיר או בעיבורה, ונתכוון הוא לשבות ברשות הרבים רחוק ממנו ארבע אמות, אין זה כמו שנתן עירובו ברשות היחיד ונתכוון לשבות ברשות הרבים ברחוק ארבע אמות, אלא כל שנתכוון לשבות ברשות הרבים ונתן עירובו ברשות הרבים שבעיר ובעבורה, אפילו ברחוק ארבע אמות הרי זה עירוב, כמי שנתן עירובו ברשות הרבים ונתכוון לשבות ברשות הרבים אפילו רחוק ארבע אמות שעירובו עירוב, הואיל ויכול להביאו אצלו פחות פחות מארבע אמות. והדין נותן אם אתה מוציאו מדינו להקל עליו, לא תעמידנו על דינו שלא להחמיר עליו. ויראה לי שאין דברים אלו אמורין אלא בשלא נתכוון לשבות רחוק מן העבור ארבע אמות, ורחוק ממקום העירוב שמנה אמות, שכל שהוא כן אינו עירוב, מה נפשך, אם אתה עושה את העיבור כרשות היחיד הרי שאינו יכול להביאו למקום שביתתו, שהרי מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. ואם אתה מעמיד העיבור על דינו ורשות הרבים הוא, מכיון שאי אפשר להביאו אצלו בטלטול פחות פחות מארבע אמות אין זה עירוב, ואף על פי שאין בהבאה של פחות פחות מארבע אמות אלא משום שבות, ולא גזרו שבות במקום מצות עירוב, לא כל השבותין התירו במקום ערוב, לפי שיש שבות שקרוב לבא לידי מלאכה גמורה של תורה, ולא רצו להתירו כדי שלא יגע בשל תורה, וזה אחד מהם. שאם אתה מתירו להביאו פחות פחות מארבע אמות יבא לטלטלו ארבע אמות בבת אחת, ואינו בדין שנקל עליו בשתים, לעשות את העיבור כמלא וכרשות היחיד, כדי להביא העירוב עד הגבול, ונקל עוד ונאמר כשיהא לגבולו נעמידנו על דינו, ורשות הרבים היא להוציאו לרשות הרבים למקום שביתתו בפחות מארבע אמות, שאין מקילין כל כך לעשותו כרשות היחיד וכרשות הרבים בזמן אחד.

ד. אילן שהוא ברשות הרבים ונתכוון לשבות בעיקרו, ונתן את העירוב בנופו, ועיקר הנוף למטה מעשרה והולך וזוקף למעלה מעשרה, ומתפשט חוץ מעיקרו יותר מארבע אמות, אם נתן את העירוב אפילו בנוף במקום שלמעלה מעשרה ורוחב ארבעה, הרי זה עירוב. שכבר ביארנו שהנותן עירובו יש לו ארבע אמות, ורואין כאילו עולות עד לרקיע, ונמצא שיכול להביא את עירובו אצלו דרך הנוף של האילן, אף על פי שיש בו משום שבות שמשתמש באילן, לא גזרו בו במקום מצות עירוב.

ה. היה בנוף ממקום הנחת העירוב עד מקום שביתתו מקום גבוה תשעה מצומצמין הראויין לכתף עליו, אם המקום ההוא רחוק מעיקר האילן שהוא מקום שביתתו ארבע אמות אין זה עירוב. ואף על פי שאם בא לזורקו ממקום הנחת העירוב, אין בו אפילו משום שבות, לכשתמצא לומר שמקום שביתתו כרשות היחיד, או שיכול להעבירו מן הנוף שהוא למעלה מעשרה למקום העיקר, שאין בו איסור של תורה אלא משום שבות, אפילו כן אינו עירוב, שלא כל שבות התירו כמו שאמרנו, שכל דבר שהוא קרוב למלאכה של תורה גזרו בו.

ו. כל ארבע אמות שאמרו כאן הם ואלכסונן הן, שהן חמש אמות ושלשה חומשי אמה.

ז. כל מקום שמניחין בו את העירוב, אם הוא למטה מעשרה טפחים אף על פי שאינו רחב ארבעה הרי זה עירוב, כאלו הניחו במקום חשוב הרחב ארבעה, שכל שהוא סמוך לקרקע תוך עשרה רואין אותו לדבר זה כמונח על הארץ. הניחו למעלה מעשרה טפחים, יראה לי שצריך להניחו במקום רחב ארבעה, פחות מיכן אינו עירוב.

ח. נתנו בראש הקנה או בראש הקונדס, בזמן שהוא תלוש ונעוץ אפילו גבוה מאה אמה הרי זה עירוב. אבל אם אינו תלוש אינו עירוב, חוששין שמא יקטום, ואף על פי שכל דבר שאינו אלא משום שבות לא גזרו בו בין השמשות לגבי מצות עירוב, כבר בארנו (לעיל ה"ג) שלא כל שבות התירו, שזה קרוב לבא למלאכה גמורה. במה דברים אמורים בקנים שהוקשו, אבל בעודם רכים כירק הן, ובירקות ובעשבים לא גזרו בתשמישן, ואין בהן משום חשש תלישה, ומותר להלך עליהן בכל ענין, לפי שהלכה כר' שמעון בדבר שאין מתכוין. אבל לאחר שהוקשו הרי הן בגזירת האילנות שאין עולין בהן ואין משתמשין בהן. ויראה לי שהקנים שלנו שעשויין להתקשות, אפילו ברכותן הרי הן כאילן ואסור. אבל הקנים הגדלים באגם הן שאינן מתקשין לעולם, ולעולם הן בכלל עשבים בין קטנים בין גדולים. ואם נתן עליהן את העירוב ערובו עירוב, שהן לא נכנסו בכלל גזירת האילנות. וכן יראה לי מדברי מקצת הגאונים.

ט. נתן את עירובו במגדל בין של עץ בין של אבן ונאבד המפתח, אם יכול ליטול את העירוב משם בלא מלאכה של תורה הרי זה עירוב, ואף על פי שיצטרך לעשות מלאכה שיש בה משום שבות, ואם לאו אינו עירוב. ולפיכך אם היתה הדלת קשורה בחבל, ואי אפשר לו עד שיתיר את הקשר, או עד שיפקיע את החותמות, או שיחתוך ואפילו חותמות שבקרקע, הרי זה עירוב, לפי שאין בכל אלו איסור של תורה, ואפילו חותך חותמות שבקרקע אלא משום שבות, ולא גזרו עליו בין השמשות.

י. העירוב צריך שיהא קיים במקומו כל בין השמשות. נתגלגל חוץ לתחום מבעוד יום, חוץ לארבע אמות אינו עירוב, פחות מיכן הרי זה עירוב, שכבר ביארנו (לעיל ה"ב) שהנותן את עירובו יש לו ארבע אמות, ולפיכך עדיין הוא במקומו. ויש מי שהורה דוקא בשלא יצא חוץ לשתי אמות, ואינו מחוור. נפל עליו גל מחומר שאי אפשר להוציאו מתחתיו אלא במקבות והגרזן שהוא מלאכה גמורה, אינו עירוב. אבל גל אבנים שיכול לטלטלן ולהוציאן הרי זה עירוב, לפי שאין בטלטול אבנים אלא שבות, ואין צריך לומר אם נשרף מבעוד יום שאינו עירוב. וכן אם עירב בתרומה ונטמאת. אירע לו אחד מכל אלו לאחר שחשכה הרי זה עירוב, שתחילת היום קונה עירוב לכל היום.

פרק כ

א. נסתפק הדבר אם אירע כן קודם שחשכה או לאחר שחשכה הרי זה עירוב, שמעמידין אותו על חזקתו. וזהו ספק עירוב שאמרו שהוא כשר. אבל אם עירב בתרומה ונסתפק אם בתרומה טהורה עירב או בתרומה טמאה עירב, וכן בפירות ספק נתקנו ספק לא נתקנו, ועדיין טבל הן, אין זה ספק עירוב, שאין לומר כאן העמד עירוב על חזקתו, שלא הוחזק בכשרות מעולם, אדרבא יש לומר העמד האיש על חזקת ביתו.

ב. עירב בפירות מתוקנין ואחר כך נפל לתוכן טבל גמור, ונסתפק אם קודם שחשכה או לאחר שחשכה, הרי זה ספק עירוב שכשר, לפי שנעמיד הפירות בחזקתן שהיו מתוקנין. ומכאן נלמוד למי שעירב בין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה שאינו עירוב.

פרק כא

א. הבהמה והכלים כרגלי הבעלים, ומוליכין אותן למקום שהבעלים יכולין להלך. במה דברים אמורים שהן תוך תחומו, ואפילו הן באוצרות חוץ לעיר, כל שהן עמו תוך תחומו הרי הן כרגליו. היו נתונין בעיר אחרת, אף על פי שבני אותה העיר ערבו אצלו ויכולין לבוא למקום שהוא שובת שם, ופירותיו נתונין באותה העיר, לא יזיזום ממקומן. ואם היו מופקדים אצלם מותרין להביאן למקום שהן באין, שכל המופקד אצל אחרים הרי הוא כרגלי מי שהפקדון אצלו ולא כרגלי המפקיד. ואם ייחד לו קרן זוית הרי הוא כרגלי הבעלים, שאין מופקדין אצל זה אלא שהשאיל לו קרן זוית זו ברשותו ליתן שם פירותיו. לפיכך המוסר בהמה לרועה הרי הוא כרגלי הרועה. היה רגיל למסור בהמתו לרועה אחד שיש בעיר, אפילו לא מסרה לו מערב יו"ט ומסרה לו ביו"הרי הוא כרגלי הרועה, בידוע שהוא עתיד למוסרה לו למחר להוליכה לרעות. היו שם שנים, אפילו היה האחד בנו ומסרה לו ביו"ט אינה כרגלי הרועה, אלא כרגלי הבעלים, שכל שלא פירש מערב יו"ט (מבעוד יום) שימסרנה לו לא היתה כרגלי אחד מהן, ואין אומרין בכיוצא בזה יש ברירה. שכל דבר שהוא שלו ומוסרו לאחרים ביו"ט ולא פירש בפיו מערב יו"ט, ולומר הרי זה בחזקת מי שאמסרנה לו למחר אין כאן ברירה. אבל אם פירש ואמר כן מערב יו"ט, הרי הוא כרגליו ויש כאן ברירה. היה רגיל למוסרה לבנו הרי הוא כרועה נכרי, והרי הוא כרגלי הבן. וראיתי לאחד מגדולי המורים שכתב שאם מסרה לבנו הרי הוא כרגלי האב, ולא נתכוונו לי דבריו כלל.

ב. הטבח ישראל ששחט ביו"ט שור של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם, וכל מי שלוקח ממנו הרי הוא כרגליו, לפי שמחמת תקנת הטבח שיבאו הכל לקנות עשאוהו כשל הפקר, שלא קנו שביתה. ושור של רועה הרי הוא כאנשי אותה העיר, ומוליכין אותו אלפים אמה לכל רוח, ואפילו היו קצת מאנשי אותה מדינה שערבו לאחד מן הרוחות, אינו אוסר על אנשי אותה המדינה, אלא הרי הוא כרגלי רוב אנשי המדינה. והטעם לשור של רועה כטעם של פטם, אלא שכל אחד הפקידו כפי מה שהלוקחין עשויין ליקח ממנו.

ג. חבית יין ושמן וכיוצא בו שהוא של שותפין וחילקוה ביו"ט, כל חלק וחלק הרי הוא כרגלי בעליו, שבכל דברי סופרים יש ברירה. בהמה של שותפין ששחטוה ביו"ט וחלקוה ביניהם, יש מי שאוסר להוליך רק כרגלי שניהן. ומה בין חבית לבהמה, לפי שהבהמה אי אפשר לומר בה ברירה, לפי שהתחומין יונקין זה מזה לאחר שחשכה, ונמצא מתחומו של זה מעורב בתחומו של זה. ויש אומרים שהבהמה כחבית, ואין חוששין לערוב תחומין כזה שהמיעוט בטל אצל הרוב, וכן עיקר. אלא שיש לחוש ולהחמיר כדברי הראשונים.

ד. השואל כלי מחבירו מערב יו"ט, אף על פי שלא מסרו לו מבערב אלא ביו"ט הרי הוא כרגלי השואל. והשואל כלי מחבירו ביו"ט הרי הוא כרגלי המשאיל. ואף על פי שהיה רגיל להשאילו לו כל היום ובכל יו"ט, אין אומרים מן הסתם למחר ישאילנו והרי הוא מערב יו"ט מיוחד לו, אלא כל שלא קדם מערב יו"ט לשאלו, הבעלים חושבין שמא מצא כלי אחד ביד אחר ושאלו ממנו.

ה. שנים ששאלו חלוק אחד, זה לילך בו שחרית לבית המדרש, וזה לילך בו ערבית לבית המשתה, זה עירב עליו לצפון וזה עירב עליו לדרום, זה שעירב עליו בצפון מהלך בצפון כרגלי מי שעירב עליו לדרום, וזה שעירב עליו לדרום מהלך כרגלי מי שעירב עליו לצפון. ואם מצעו עליו התחום, זה לסוף אלפים אמה לצפון, וזה לסוף אלפים אמה לדרום, לא יזיזנו ממקומו.

ו. האשה ששאלה מחברתה מים ומלח לעיסתה, וכן תבלין לקדרתה, הרי הן כרגלי שתיהן. ולפיכך אם מצעו את התחום לא תזיזם ממקומן. ואף על פי שכל אלו מיעוט הן לגבי העיסה והקדרה אין בטלין ברוב, לפי שאלו עשויין לטעם וטעם אינו בטל. ועוד שהרי יש לאלו מתירין לערב, וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף אינו בטל. ואף על פי שלא אמרו כן במין בשאינו מינו, המים והמלח בעיסה והתבלין בקדרה כמין אחד הן, לפי שאי אפשר לעיסה ולקדרה בלא אלה.

ז. בור של יחיד כרגלי היחיד, ושל אנשי העיר כרגלי אנשי אותה העיר. ולפיכך אנשי העיר אם לא ערבו, כל אחד ואחד מוליכן אלפים אמה לכל רוח, ונכרי שמילא מהן אינו מוליכן אלא כרגלי אנשי העיר. עירב אחד מן העיר לצפון ואחד לדרום, זה מוליך כרגליו לצפון וזה מוליך כרגליו לדרום, שבור זה כבור של שותפין ויש ברירה. אבל אם נכרי בא ומילא לעצמו לא יזיזם ממקומן, לפי שהמים שבידו הרי הן של אנשי העיר והרי מעורבין התחומין זה בזה. מילא אחד מן העיר ונתן לו, מוליכן כרגלי הממלא שהרי מחלקו מילא ונתן לו. ויש מי שאמר דבור של אנשי העיר אין להם לעולם אלא אלפים אמה לכל רוח, ואפילו עירב אחד מהן לא יוליכם אלא אלפים אמה, ואינו מחוור, והראשון עיקר.

ח. גשמים שירדו מערב יו"ט סמוך לעיר תוך אלפים אמה, הרי הן כבור של אותה העיר, לפי שדעת אנשי העיר סומכת עליהן. במה דברים אמורים במים המכונסין בבורות ובמערות, או מים הנובעין והמכונסין בבאר ובכיוצא בזה. אבל מים המושכין, בין מים רודפין כנהרות, בין מים ההולכין לאט כמעיינות הנובעין וזוחלין חוץ למקום נביעתן, וכן מימי הים, אינן קונין שביתה, שכל דבר שהוא נע ונד אינו קונה שביתה, ואפילו היו של יחיד, והרי הן כרגלי כל אדם. ויש מן הגדולים שדנו מזה אפילו לגופו של אדם, שלא יהא קונה שביתה אם היה מהלך בין השמשות. ולא יראה לי כן, שאין דנין לאדם מן הנכסים, ובין עומד ובין מהלך קונה גופו שביתה.

ט. בור של שותפין שמילא אחד מן השותפין ונתן לחבירו השותף עמו, הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו, שכל שיש לזה שמילא לו שותפות בו זה הממלא שליחותו הוא עושה, והוברר הדבר כי משלו היו. בור של הפקר הרי הוא כרגלי כל אדם. מילא אחד ונתן לחבירו הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו, לפי שהממלא כמגביה מציאה למי שנתמלאו לו, והמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. מילא אחד לעצמו ונתן לחבירו הרי הן כרגלי הממלא, שמשעה שמילא לעצמו קנו שביתה כרגליו.

יא. הממלא מן המים הזוחלין שלא קנו שביתה בין השמשות כמו שבארנו (לעיל ה"ח), הרי הן כרגלי כל אדם הממלא לעצמו. ויש מי שהורה כי לעולם הן כרגלי כל אדם, ואפילו מילא מי שעירב לצפון וחזר ונתנן לאחר שעירב לדרום, הרי הן כרגליו להוליכן לדרום. ולא עוד אלא אפילו בעודן של מי שעירב לצפון, אחר שעירב לדרום מוליכן עמו לדרום, לפי שלא היו ראויין לקנות שביתה מערב יו"ט, לפי שלא היו ננוחין ואפילו היו להם בעלים.

יב. הנותן גחלת ממדורתו לחבירו הרי היא כרגלי הבעלים, אבל השלהבת מוליכין אותה בכל מקום. ולפיכך מי שהדליק את הנר או את הקיסם בנרו של חבירו או בשלהבת גחלתו, מוליכין אותה בכל מקום שהוא הולך.

יג. מי שזימן אורחים לאכול עמו ביו"ט, אם זיכה להם מנותיהן מערב יו"ט אפילו על ידי אחר, למחר מוליכין האורחים בידם מותר מנותיהן, ואין אומרים הרי מי שזכו במנותיהן מערב יו"ט, כמו שנתפקדו בידם פירות שהן כרגלי מי שנתפקדו אצלו, שכל שזיכה להן בעל הבית מנות מערב יו"ט הרי הוא כמו שייחד להם קרן זוית, וכבר ביארנו (לעיל ה"א) שאם ייחד להם קרן זוית הרי הן כרגלי מי שהפקדון שלו. לא זימן מערב י"ט לא יוליכו מנותיהן בידם, והרי הן כרגלי בעל הבית.

יד. העבדים והשפחות הכנענים אינם כרגלי הבעלים, אלא צריכין עירוב לעצמן מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד, ומערב רבם עליהן לאיזה רוח שירצה, בין ירצו בין לא ירצו, ואפילו מיחו ביד רבן וערבו לעצמן אינן יכולין למחות, ויוצאין בעל כרחן בשל רבן.

פרק כב

א. וכן מערב אדם על ידי בנו ובתו הקטנים בין מדעתן בין שלא מדעתן, כעבדיו ושפחותיו הכנענים. אבל אינו מערב על בנו ובתו הגדולים, ולא על אשתו ולא על עבדיו ושפחותיו העברים בעל כרחם, ואם עירב עליהן יכולין למחות בין קודם שחשכה בין לאחר שחשכה, ובלבד אם מיחו לאחר שחשכה כשהודיעום מיד. וכולם שעירב הוא עליהם והניח מזון שתי סעודות על כל אחד ואחד יוצאין בעירובו, אם לא מיחו בידו, ואפילו לא הודיעום עד לאחר שחשכה. עירב הוא עליהם ולא הודיעם, ועירבו הן לעצמן לרוח אחרת, אינן יוצאין בעירובו, שכל שערבו לעצמן אין לך מחאה גדולה מזו.

ב. קטן עד בן שש יוצא אפילו בעירוב אמו, ואינה צריכה להוסיף בעירובה מחמתו. וכן בערוב האב. במה דברים אמורים בשאין האב עמו בעיר. היו האב והאם עמו בעיר, אם היה חריף ובריא עד שהוא בן ארבע יוצא בעירוב האם, ולא בעירוב האב, לפי שדעתו קרובה אצל האם יותר משל אב. אם היה יתר על בן ארבע יוצא בעירוב האב ולא בעירוב האם. היה חולה או שאינו חריף, אפילו בן חמש יוצא בעירוב האם. יותר מבן חמש יוצא בעירוב האב. כך יראה לי. אלא שלא ראיתי לאחד מן הראשונים שיהא הקטן יוצא לעולם בעירוב האב בלי שיערב עליו, וראוי לחוש לדבריו.

פרק כג

א. נכסי הפקר אין קונין שביתה, והרי הן כרגלי המוצא, ומוליכן כרגליו. נכסי הגוי קונין שביתה במקומן, אף על פי שאין העכו"ם בן שביתה, ובדין הוא שלא יקנו נכסיו שביתה כנכסי הפקר, גזרו בנכסי העכו"ם לעשותן בני קניית שביתה משום כלים של ישראל. לפיכך עכו"ם שהביא פירות מחוץ לתחום לא יזיזום ממקומן. וכבר נתבאר למעלה (פי"ג ה"ב) שהיוצא ממקומו באונס או על ידי גוים או ברצון יש לו ארבע אמות. ואם הוא בעיר, כל העיר לו כארבע אמות. ולפיכך העכו"ם שהביא פירות או בהמה ועופות לעיר מותר לטלטלן בכל העיר, וחוץ לעיר אסור. ועכו"ם שהביא פירות דורון לישראל, שאמרו שאם אין במינן במחובר לקרקע הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר, אותו ישראל אחר אף על פי שמותר באכילתן לא יזיזם מארבע אמות, וכל הבית וכל העיר שהכניסם שם העכו"ם הרי הן נידונין כארבע אמות.

ב. השואל כלי מן העכו"ם ביו"ט, אם אותו כלי שבת עמו לא יוליכנו אלא אלפים אמה לכל רוח. וכן עכו"ם ששאל כלי מישראל והחזירו לו ביו"ט, יש לו אלפים אמה לכל רוח.

פרק כד

א. פירות שיצאו מתחומם, בין שהוציאום הבעלים בין שהוציאום אחרים, הרי הפירות כמי שיצא מתחומו באונס. לפיכך, אם החזירום לתחומם לא הפסידו את מקומן, ואם לא החזירום אין להם שם אלא ארבע אמות. ואם יצאו על ידי ישראל בין בשוגג בין במזיד לא יאכלו שם לאחד מישראל, לפי שנעשית בהן איסור על ידי ישראל. הוציאן גוי בין בשוגג בין במזיד, אסורין למי שהוציאן בשבילו, ומותרין לאחרים. במה דברים אמורים ביו"ט, אבל בשבת אפילו העבירן ישראל ארבע אמות ברשות הרבים, או שהחזירן מרשות הרבים לרשות היחיד לא יאכלו.

פרק כה

א. גוי שהביא פירות דורון לישראל ביו"ט, אם אין מאותו המין במחובר לקרקע, אם הביאן מתוך התחום מותר אפילו למי שהביאן לו, חוץ לתחום אסור. והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר תוך ארבע אמות, לא אסרו לאותו ישראל אלא שלא יקל ויאמר לו להביא, ואין אדם מצוי לחטוא ולומר לגוי להביא כדי שיהנו אחרים. יש במינן במחובר לקרקע אסורין לכל, ולא לאכילה בלבד אסורין אלא אפילו בטלטול אסורין. יש במינן במחובר לקרקע, וניכר שלא נלקטו היום מתוך שהן כמושין, הרי אלו כפירות שאין במינן במחובר. וכן הדין למי שהביא דגים.

פרק כו

א. נסתפק אם נלקטו או נצודו היום אסורין, שכל ספק הכן אסור. ולפיכך מצודות חיה ודגים ועופות שעשאן מערב יו"ט הרי זה לא יטול מהן ביו", אלא אם כן יודע שנצודו מערב יו"ט. פירש מצודות מכמורת ורשתות מערב יו"ט, ובא מבעוד יום ומצאן מקולקלין, בידוע שמערב יו"ט נצודו. מצאן מקולקלין ביו"ט, ונסתפק אם היו מקולקלין מערב יו"ט או נתקלקלו ביו"ט, אסורין כמו שנצודו ביו"ט. וכל שאסורין ביומן אסורין לערב בכדי שיעשו. בידוע שנלקטו או נצודו מאמש, אף על פי שהן צהובין ואדומין ונראין כמו שנלקטו ונצודו היום, מותרין אפילו באכילה, ואין גוזרין עליהם שמא יאמרו היום נלקטו ונצודו.

ב. איזהו ספק מוכן אסור, כל שהוא מוקצה מחמת איסור מלאכה גמורה כתלישה וצידה. אבל ספק מוכן של תחומין ספקו מותר. והכן כזה בשל גוי מותר שאין הכן לגוי, וזהו שאמרו גוי שהביא פירות מחוץ לתחום מותר למי שלא באו בשבילו.

ג. כל מקום שאמרנו שאסורין לערב בכדי שיעשו, יש מגדולי המורים שאמרו שאין צריך להמתין לערב אלא אותן שנלקטו או נצודו בשבילו או שהביאום בשבילו לאחר שנלקטו או נצודו. אבל ישראל אחר מותר בהן מיד, שלא אסרום ביומן לאחרים אלא משום גזירה שמא יעלה ויתלוש, או שמא יצוד. ואפילו נשרו מעצמן או שלקטן וצדן גוי לעצמו אסורין מחמת גזירה זו. ולפיכך ביומן אסורין לכל, ולערב מותרין כמו שמותרין בשנשרו או שלקטן גוי, או צדן לעצמו, אבל למי שהביאום לו אסורין אפילו לערב. ויש מן המורים הגדולים שאמרו, שכל שאסור לערב בכדי שיעשו מחמת שנעשית בו מלאכה אסור לכל ישראל.

ד. גוי (שהוא דר עמנו במדינה) שהוא דר חוץ לתחום, או שהיה דר עמנו במדינה,והביא דורון לישראל ביו"ט פירות שאין במינן במחובר, ושאין רוב אותן פירות נמצאין בעיר, אלא שמביאין אותו מחוץ לתחום, ונסתפק אם הובאו לעיר מבערב ולנו חוץ לחומה, או באו היום מחוץ לתחום, יש מגדולי המורים שאמרו שהולכין בזה להקל, ותולין בהן שבאו לעיר מבערב יו"ט. אבל הגאונים אמרו שאסורין עד שנדע בבירור שבאו היום מתוך התחום. ולדברי כולם יראה לי בגוי ששרוי עמנו במדינה, והביא פירות שמצויין בעיר כמו שמצויין חוצה לה, שהן מותרין. ולמה נחוש להן, ספק של דבריהם הוא והולכין בהם להקל. ועוד יש לנו לתלותן בשל עיר, שכאן נמצאו וכאן היו.

ה. שני ימים טובים של גליות האחד קדש והשני חול. לפיכך גוי שהביא בראשון דורון, אפילו דגים או פירות שיש במינן במחובר לקרקע, בשני מותר מה נפשך, אם הראשון קדש מה שנלקט ונצוד ביו"ט מותר בחול, ואם הראשון חול כל שכן שהוא מותר. וביצה שנולדה בזה מותרת בזה מן הטעם הזה. ולערב יום טוב הראשון ממתין עד כדי שיעשו ומותרין, ואין צריך להמתין עד כדי שיעשו לערב של יו"ט שני. וכן כתבו מגדולי המורים, ומשמן של גאונים. ויש מן הגאונים שאמרו שבכל מקום שאמרו בכדי שיעשו צריך לילה הראויה לעשייה. וכבר פשט ההתר ברוב המקומות כדברי הראשונים, ועליהם סומכין ועושין מעשה.

ו. שני ימים טובים של ראש השנה שניהם קדש, וכיום אחד הם. ולפיכך מחובר שנתלש ביום ראשון, או דבר שנצוד ביום טוב ראשון, אסור ביו"ט שני, ולערב בכדי שיעשו, דכיום ארוך הם. וכן הדין לספק מוכן ביו"ט ראשון של ראש השנה, שאסור אפילו ביו"ט שני, ולערב בכדי שיעשו. וכן הדין ליו"ט ראשון של גליות הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה, אף על פי שהן שתי קדושות. אבל דבר שאין במינו במחובר לקרקע, שהובא ביום ראשון של ראש השנה, או ביום טוב הסמוך לשבת, הורו המורים שמותר ביום טוב שני, לפי שאין עליו שום איסור הכנה, ולא שום איסור התלוי בקדושה, כדי שנאמר ששני הימים כקדושה אחת הן, וכעין קנס הוא, גזירה שמא יאמר לו להביא, ודיו שקנסת עליו יום ראשון.

ז. עכשיו בקיאין אנו בקביעת החדשים, וכל שני ימים טובים של גליות השני חול. ואף על פי כן פירות שנתלשו או דגים שנצודו בו ביום בשביל ישראל אסורין לערב בכדי שיעשו. כל דבר שאסור בכדי שיעשה לא בעיקר תשמישו בלבד אסור, אלא אפילו בכל הנאותיו. מעשה היה והביאו גוים הדס לחופת חתנים, ואסרוה אפילו להריח בה לערב עד כדי שיעשו. שיעור זה של כדי שיעשו, כדי שילך לגן או לפרדס ויביא הפירות או ההדס ויגוז ויביא. ויש מי שהורה שאינו צריך להמתין רק כשיעור שיבאו מחוץ לתחום, ואחר שהיית זמן זה מותר, ואוכל ומריח ונהנה.

בריך רחמנא דסייען וברוך הוא אשר לו כל תחנה (וכל) ותפלה ומרומם על כל ברכה ותהלה ברוך השם לעולם אמן ואמן

1. בכת"י פריס הגירסא ויש מן המורים