עבודת הקדש/בית נתיבות/ג

<< · עבודת הקדש · בית נתיבות · ג · >>

השער השלישי

השער השלישי: שער הרשויות

• א. אבאר בו דין רשויות של שבת, בין של תורה כרשות הרבים ורשות היחיד, בין של דבריהם ככרמלית ומקום פטור ומבואות שאינן מפולשות וחצרות של רבים והגנה והקרפיפות, ומהו שנחשב מכלל כל אחד ואחד מהם.
• ב. ואחר כך אבאר אי זה מהן מותר לטלטל בכולו, ואיזה בארבע אמות בלבד.
• ג. ואבאר בכלל זה את שאסור לטלטל בכולו אם יש לו הכשר, ובמה יהיה הכשרו לטלטל בכולו.
• ד. ואבאר בכלל זה ארבע אמות שאמרו כיצד נותנין אותן לו, אם הם בלא אלכסונן או אפילו הן ואלכסונן.
• ה. ואחר כך אבאר דיני הכנסתן והוצאתן מזה לזה המותר והאסור מהן.
• ו. ואבאר בכלל זה דין כחו ברשות הרבים ודין כחו בכרמלית ודין כחו בקרפף.
• ז. וכן אבאר בכלל זה רשויות של דבריהם אם מותר להחליף מזה לזה דרך מקום פטור אם לא.
• ח. ואחר כך אבאר דיני העומד באחד מן הרשויות אם מותר לטלטל או לשתות או להטיל מים ולרוק בשני אם לאו.
• ט. ואחר כך אבאר דין הרשויות המיוחדות והמשותפות כיצד דין טלטולן מזה לזה, ומהו שנגרר אחר זה ולא אחר זה לטלטל מזה לזה.

פרק א

א. איזו היא רשות הרבים, כל מקום שרחב שש עשרה אמה על שש עשרה אמה ומתקבצין שם בני אדם לסחורה ולעשות שם צרכיהם כשוקים שבמדינות, ואף על פי שדלתות המדינה ננעלות בלילה, וזו היא פלטיא שאמרו. וכן המבואות המפולשין ופתחיהן מכוונין זה כנגד זה ורחבין שש עשרה אמה והעם עוברין ביניהן כדגלי המדבר והעגלות. במה דברים אמורים בשאין דלתותיהן ננעלות בלילה, היו דלתותיהן ננעלות בלילה אין זה רשות הרבים, שאין רשות הרבים אלא הנמסר לרבים בכל שעה. כל מקום שהוא מקורה אינו רשות הרבים לפי שאינו דומה לדגלי מדבר.

ב. מבואות הרחבין שש עשרה אמה, אף על פי שמקצתן מתקצרין ואין בו שש עשרה אמה, הרי זה רשות הרבים, שאי אפשר לרשות הרבים להתלקט במלקט. לפיכך המבואות המפולשין לרשות הרבים ואורכן לאורך רשות הרבים, אף על פי שאין ברחבן שש עשרה אמה הרי הן רשות הרבים גמורה. היה ארכן מפולש לרחב רשות הרבים אינן רשות הרבים. ואלו הן מבואות המפולשין לרשות הרבים שאמרו בכל מקום.

ג. כל דבר שהוא גבוה שלשה אף על פי שעומד בתוך רשות הרבים אינו נדון כרשות הרבים, אלא אם רחב ארבעה נדון משום כרמלית, ואם אין ברחבו ארבעה הרי זה מקום פטור. אין בגבהו שלשה הרי הוא כרשות הרבים, שכל פחות מג' הרי הוא לבוד עם הקרקע, ועוד שאי אפשר לרשות הרבים להיות שוה כולו כמתלקט במלקט. ולפיכך לבנה או קוצים וברקנים או גללין המוטלין ברשות הרבים אם אין בגבהן שלשה הרי הן כרשות הרבים.

ד. עמוד או תל או ענפי אילן שהן ברשות הרבים, אם אין גבוהין שלשה הרי הן כרשות הרבים. משלשה ועד תשעה, אם רחבין ארבעה הרי זה ככרמלית, אם אין ברחבן ארבעה הרי אלו מקום פטור. היה בגבהן תשעה לא פחות ולא יתר, אם יש ברחבן ארבעה ורבים מכתפין עליו נידון משום רשות הרבים. ויש מי שהורה אפילו בשאינן רחבין ארבעה, ואפילו אין מכתפין עליו, שכל שיש בגבהו תשעה ראוי לכתף עליו, וראוי לחוש לדבריו. ולפיכך אסור לטלטל ממנו לרשות היחיד ואפילו לכרמלית ומהם עליו.

ה. גומא ברשות הרבים עמוקה שלשה, או יותר ומשלשה ועד עשרה, אם יש ברחבה ארבעה הרי זו כרמלית, ואם לאו הרי הוא מקום פטור ואפילו עמוקה מאה אמה. ומה בין גומא לעמוד, שהלוך על ידי הדחק שמיה הלוך, ותשמיש הגומות שעל ידי הדחק אינו תשמיש.

ו. גג הסמוך לרשות הרבים והוא בתוך עשרה לרשות הרבים ולמעלה מעשרה לחצר, ורבים משתמשין בו ומורגלין להניח שם כלים קטנים כובעין וסודרין וכיוצא בזה, הרי זה כרשות הרבים ואסור לבעל הגג להשתמש בו מחצרו עד שיעשה לו סולם קבוע מחצרו לו. עשה לו סולם קבוע הרי זה מיוחד לו וסלק את הרבים ממנו, ומותר להכניס ולהוציא ממנו לחצר ולבית ומהם לו. איזהו סולם קבוע כל שקבעו שם בין לחול בין לשבת. קבעו שם לשבתות ולא לחול אין זה קבוע. ומה בין זה לעמוד שברשות הרבים שאינו גבוה עשרה שהוא נדון משום כרמלית, יראה לי לפי שהעמוד אינו גבוה עשרה, וגג זה גבוה מצד החצר עשרה. למה הדבר דומה לבור ברשות הרבים עמוק שבעה וחוליא שלשה משלימתו לעשרה, שהחוליא נדונית משום רשות היחיד אף על פי שאינו גבוה מרשות הרבים יתר משלשה.

ז. איצטבאות שברשות הרבים שהתגרין יושבין בהן, ולפניהן עמודין שהתגרין תולין שם פרקמטיא העומדת לימכר, אין האיצטבאות ולא מה שבין העמודים נדונים משום רשות הרבים אלא ככרמלית, שהעמודים מעכבין הלוך הרבים ואינן יכולין להתהלך שם ברחבה. ויש מי שהורה שבין העמודים נידון משום רשות הרבים הואיל והרבים דורסין ביניהן שם לפעמים, והראשון עיקר.

ח. עמוד וכותל שעל רשות הרבים, פניהם רשות הרבים עד גובה עשרה. כיצד זרק בצק או דבלה שמנה וכיוצא בה לכותל וטח על פני הכותל, למטה מעשרה הרי זה כאלו נח על הארץ שאויר רשות הרבים תופס עד עשרה. ולפיכך לזרוק ולהטיח שם אפילו מכרמלית הרי זה אסור, ואין צריך לומר מרשות היחיד שאסור דבר תורה.

ט. חורי רשות הרבים אינם כרשות הרבים, ולעולם נדונין כפי גבהן ורחבן. כיצד עד שלשה הרי הם כקרקע, והרי אלו נדונין משום רשות הרבים, ומשלשה ועד עשרה, אם רחבן ארבעה נדונין משום כרמלית, פחות מארבעה הרי אלו מקום פטור.

י. רקק מים שרשות הרבים מהלכת בו הרי זה רשות הרבים. ואיזהו רקק מים, כל שאין בעמקו עשרה טפחים, כל שפחות מעשרה טפחים אין רגל הרבים כלה ממנו לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, ואף על פי שאין מהלכין בו אלא בדחק, הילוך על ידי הדחק הלוך הוא כמו שביארנו לעיל (ה"ה).

יא. קופה שאינה גבוהה עשרה, בין רחבה ארבעה בין אינה רחבה ארבעה כלי הוא ואינה חולקת רשות לעצמה, והרי היא כרשות שהיא עומדת בתוכה.

יב. איזהו רשות היחיד, חריץ שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה, וכן גדר שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה זהו רשות היחיד גמורה. קופה שהיא גבוהה עשרה ורחבה ארבעה ונתונה ברשות הרבים, חולקת רשות לעצמה והרי היא כרשות היחיד, שכל שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה הרי זה רשות היחיד. לפיכך עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה הרי זה רשות היחיד, ובלבד שיהא באלכסונו חמשה טפחים ושלשה חומשים כמו שיתבאר (לקמן פ"ד ה"ג). לפיכך עמוד עגול אינו נעשה רשות היחיד עד שיהא בעגולו כדי לרבע בו ארבעה על ארבעה.

יג. בור ברשות הרבים עמוק עשרה ורחב ארבעה אפילו מלא מים הרי זה רשות היחיד, שאין המים מבטלין כח המחיצות. מלא פירות, פעמים שהפירות מבטלין כח המחיצות ופעמים שאינן מבטלין. כיצד פירות של טבל הרי זה כמלא עפר או צרורות שאי אפשר לפנותו. פירות מתוקנין שאפשר לטלטלן הרי הן כמים כיון שאפשר לפנותו, ואפילו בטלן בטלה דעתו אצל כל אדם. ויש מגדולי המורים שהורו שאם בטלן ואין בדעתו לפנותן הרי הן כעפר ומבטלין כח המחיצות, ואין דעתי נוטה לדברים אלו.

יד. מקום מוקף שלש מחיצות גבוהות עשרה טפחים ורחב ארבעה או יותר, בין פתוח לכרמלית בין פתוח לרשות הרבים הרי זה רשות היחיד דבר תורה, אלא שצריך הכשר מדבריהם בדופן רביעית לחי או קורה או צורת פתח לפי מה שהוא רשות, וכמו שביארנו בתקוני המבואות והחצרות.

טו. היה מוקף אפילו ארבע מחיצות ואין ברחבו ארבעה טפחים אין זה רשות היחיד, שאין רחב רשות היחיד פחות מארבעה טפחים. ויראה לי שאם היה רוחב כותליו משלימו לארבע הרי זה רשות היחיד, שרחב הכותלים מצטרפין לחללו. ובמה דברים אמורים בכותלין בריאין יכולין לקבל כסוי, שאם רצה לכסותו ולהשתמש עליו מכסה ומשתמש. היו הכותלים רעועין וחלושין מלקבל כסוי הראוי להשתמש עליו אינן מצטרפין. היו בריאין אף על פי שאין העומד מרובה על החלל יראה לי גם כן שמצטרפין, לפיכך חולית הבור מצטרפת עם הבור לעומק עשרה בין בריאה בין שאינה בריאה, וכן לרחב ארבעה והוא שתהא בריאה כמו שאמרנו. חוליא זו שאמרנו אפילו אינה גבוהה מעל גבי רשות הרבים שלשה מצטרפת לעשרה. לפיכך אין ממלאין ממנו בשבת אלא אם כן עשה סביבותיו מחיצה גבוה עשרה טפחים שהוא רשות היחיד, וכשממלא נמצא ממלא מרשות היחיד לרשות היחיד. וכן אין שותין ממנו בשבת אלא אם כן הכניס ראשו ורובו למקום ששותה.

טז. נעץ קנה ברשות היחיד ובראשו טרסקל אפילו אינו רחב ארבעה וזרק ונח על גביו חייב דבר תורה, שרשות היחיד עולה עד לרקיע. ואפילו אין בראשו טרסקל, שהקנה עצמו כרשות היחיד, שכל העומד ברשות היחיד כרשות היחיד.

יז. נעץ קנה ברשות הרבים ובראשו טרסקל אפילו רחב ארבעה ואפילו פי טרסקל למטה, כל שהטרסקל גבוה מן הקרקע שלשה טפחים אינו נדון משום רשות היחיד, שאין אומרים גוד אחית במחיצה שהגדיים בוקעין בה, שבקיעת הגדיים מבטלת המחיצה. במה דברים אמורים במחיצה שביבשה, אבל במחיצה שבים רואין כאלו המחיצות נמשכות ויורדות למטה, ואף על פי שהדגים בוקעין בה אין זו בקיעה המעכבת מפני שאינה נכרת. לפיכך ספינה שבים כל שיש ברחבה ארבעה ובעומקה עשרה אף על פי שאין ברחב קרקעיתה ארבעה ולא בתוך שלשה לקרקעיתה ארבעה, הרי היא רשות היחיד כאלו המחיצות העליונות נמשכות ויורדות. עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה ואין בעיקרו ארבעה, אם יש בקצר שלו רחב שלשה הרי זה נדון כרשות היחיד, דכל שהקצר שלו עבה כזה אומרים גוד אחית המחיצות.

יח. הדיר והסהר, והם מקום שעושין לבהמות להטיל שם גללים לזבל את השדות והרועה גודר שם מקום לדירתו, הרי זה רשות היחיד ואפילו יתרים על בית סאתים, ומטלטלין בכולן. וכן החצר שלפני הבתים והמוקצה שהוא רחבה שאחורי הבתים, בזמן שהוקף לדירה ואף על פי שהוא יתר על בית סאתים, כל אלו נדונין משום רשות היחיד גמורה ואף על פי שאין לאחד מהם תקרה.

יט. אסקופה שבפתח המבוי גבוהה שלשה ואינה רחבה ארבעה, יש מי שאומר שהוא מקום פטור כשאר המקומות שאין בהם ארבעה על ארבעה ומותרת עם כל הרשויות. ולא יראה לי כן, שכל המוקף שלשה מחיצות רשות היחיד גמורה היא, ומכלל המבוי הוא ונגרר אחריו, ולפיכך אסקופה זו רשות היחיד היא, אלא שצריכה לחי להתירה מדבריהם. ואף על פי שאין לה לחי, מותרת עם המבוי שבטלה היא אצל רשותה שהוא המבוי, ואסורה עם הרשות העוברת לפניה בין כרמלית בין רשות הרבים. ואי אפשר לומר שעשאוה ככרמלית להתירה עם הכרמלית, שהכרמלית אינה אלא מדבריהם. אינה גבוהה שלשה ואינה רחבה ארבעה, והיא עומדת בין הלחיים או תחת קורת המבוי ורשות הרבים עוברת לפניה, הרי היא כלפנים. ואם כרמלית עוברת לפניה צריכה לחי אחר חוצה לה להתירה והרי היא רשות היחיד. לא עשה לה לחי אחר הרי היא ככרמלית. היתה רחבה ארבעה, אם פתוחה לרשות הרבים יש מגדולי המורים שהתירו להשתמש בה ואף על פי שלא עשה לה לחי אחר, ולזה דעתי נוטה, וכמו שראינו למעלה בהכשר המבוי (ש"א פי"א ה"א). היתה חציה מקורה וחציה אינה מקורה וקרויה כלפי פנים ודלת נוקף על הקרוי, בזמן שהפתח פתוח כל האסקופה כלפנים, ואפילו החצי שאינה מקורה כמקורה. פתח נעול וכשננעל נמצא הקרוי לפנים, מה שבחוץ כלחוץ ואסור להשתמש בו עד שיעשה לו לחי חוצה לו להתירו. היה הקרוי כלפי חוץ ואסקופה רחבה ארבעה הרי היא כרשות היחיד, שהקירוי מתירה.

כ. אסקופת בית רחבה ארבעה מקורה, הרי היא כלפנים ואפילו בזמן שהפתח נעול. במה דברים אמורים בשקרה אותה בקורה אחת, ואפילו בשתי קורות שאין ביניהן שלשה טפחים ואין דלת נתונה בין זו לזו. היתה דלת נתונה בין שתיהם ואין בחיצונה ארבעה טפחים, פתח פתוח כלפנים, הרי שתי קורות אלו כאחד, שכל פחות משלשה כלבוד דמי, ופי תקרה יורד וסותם. פתח נעול מה שנשאר לחוץ כלחוץ, שהדלת מפסקת ביניהן ומבטלת כח הלבוד, ונמצאת קורה שבחוץ פחותה מארבעה ואין פי תקרה פחותה מארבעה יורד וסותם. אסקופת חצר כאסקופת בית לכל דרכים אלו שכתבנו.

כא. המקיף מקום ארבעה במחיצות גבוהות עשרה בין בכרמלית בין ברשות הרבים, אף על פי שאין רחב המחיצה אלא כל שהוא, עובי ראש המחיצה נדון משום רשות היחיד גמורה, לפי שהמחיצה עושה את המקום רשות היחיד, וכל שעושה את האחרים רשות היחיד בדין הוא שיעשה את עצמו רשות היחיד וכל שכן.

כב. חורי רשות היחיד הרי הן כרשות היחיד. ומהו שיקרא חורי רשות היחיד, חור שבכותלים של רשות היחיד ועוברין כלפי פנים, אף על פי שהן למטה מעשרה טפחים ואין רחבין ארבעה על ארבעה. היו בהן חורין פתוחין כלפי חוץ ואין עוברין כלפי פנים, בין פתוחים לרשות הרבים או לכרמלית אין אלו חורי רשות היחיד, אלא נדונין לפי גבהן ורחבן. כיצד, אינן גבוהין שלשה, פתוחין לרשות הרבים כרשות הרבים, לכרמלית ככרמלית. היו גבוהין שלשה ומשלשה ועד עשרה ורחבין ארבעה הרי אלו ככרמלית. גבוהין עשרה ורחבין ארבעה הרי אלו כרשות היחיד. אין בהן ארבעה כל שגבוהין שלשה הרי אלו מקום פטור.

כג. דף רחב ארבעה היוצא מכותל של רשות היחיד, בזמן שגבוה עשרה הרי זה כחורי רשות היחיד, אף על פי שיש תחתיו בקיעת גדיים, יראה לי שאין בקיעת גדיים מעכבת בחורין אלא ברשות עצמה שלא לעשות רשות היחיד, ובזה יפה כח החורין מכח הרשות, והדין נותן שהחורין נגררין אחר הרשות ואינן עיקר הרשות, אבל לעשות עיקר רשות היחיד אינה עד שתהא רשות שלמה שלא תהא בקיעת גדיים עוברת תחתיה. לפיכך דף היוצא מכותל שאינו מוקף לרשות היחיד ואין ברחבו ארבעה, אף על פי שיש ברחב הזיז ארבעה על ארבעה וגבוה עשרה אין זה רשות היחיד, והרי זה כנועץ קנה ברשות הרבים ונתן טרסקל על ראשו, שאינו נדון משום רשות היחיד אלא כאויר ומקום פטור. דף היוצא מכותל רשות היחיד ואין ברחבו ארבעה, כל שסמוך לראש הכותל או לחלון שבכותל תוך שלשה, אם אינו בולט חוץ לכותל שלשה הרי זה נדון משום חורי רשות היחיד. היה יוצא למטה משלשה או שהיה בולט לחוץ שלשה הרי זה מקום פטור. היה הדף ארוך ארבעה ונתן ארכו לארך הגג או לארך החלון, אף על פי שאין ברחבו ארבעה ורחבו בולט חוץ לשלשה, הרי זה כחורי רשות היחיד, שהגג או החלון משלימין אותו לארבעה.

כד. חורי רשות היחיד יש להם גובה ואין להם עומק, עשויין הן להשתמש על גביהן, ולפיכך רואין אותן כמלאין עד לרקיע. ואין עשויין להשתמש תחתיהן כדרך שאדם משתמש ברשות היחיד עצמו ברומו ובעומקו, ולפיכך אין לחורין עומק, ואין בקיעת גדיים ולא אפילו בקיעת רגלי אדם מעכבת בהן כמו שאמרנו.

כה. בית שאין תוכו עשרה אף על פי שגגו משלימו לעשרה תוכו כרמלית כמו שיתבאר (לקמן הל"ח). חקק בתוכו ארבעה על ארבעה והשלימו לעשרה מותר להשתמש בכולו כרשות היחיד, לפי שנעשה כל הבית שאין בגבהו עשרה כחורי רשות היחיד. רשות היחיד יש לו גובה ועומק, לפיכך בור ברשות היחיד אפילו עמוק מאה אמה ואין ברחבו ארבעה הרי הוא רשות היחיד גמורה, שרשות היחיד נוקב ויורד עד התהום.

כו. אילן העומד ברשות היחיד ונופו נוטה לרשות הרבים, אין אומרים ענף האילן נגרר אחר מקום העיקר והרי הוא כרשות היחיד, אלא דנין אותו לפי מה שהוא הנוף עצמו בגבהו ורחבו.

כז. עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה הרי הוא רשות היחיד כמו שביארנו (לעיל הי"ב). ואם נעץ בו ברחב גגו יתדות, בין יתד אחד בין הרבה, בין גבוהין שלשה בין אינן גבוהין, אין ממעטין את רחבו שעדיין ראוי להשתמש בו. אם יתד יחידי הוא ראוי לתלות בו דבר, ואם הרבה ראוין להניח עליהן דף ולהשתמש על גבן. ויש מהחכמים שכתבו הפך זה, ואין לאותן דברים עיקר אלא כמו שכתבנו.

כח. כבר ביארנו (לעיל הט"ז) שרשות היחיד יש לו גובה ואויר שלה עולה עד לרקיע. ויראה לי שהדין כן בכל מה שנעשה כרשות היחיד, ואפילו עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה, ואף על פי שאין לו מחיצות ניכרות למעלה. וראיתי למקצת מגדולי המורים שאמרו שאין אויר אלא לרשות היחיד שיש לו מחיצות כבית וחצר וכיוצא בהן, ולא יראה לי כן.

כט. כל מקום שיש ברחבו ארבעה ויש לו גדרים גבוהים עשרה, אפילו נעשו מעצמן ואפילו יתר מבית סאתים, מחיצות הן דבר תורה ורשות היחיד הוא. אלא שכל שמחוסר דיורין ויש בו יותר מבית סאתים, החמירו עליו חכמים שלא לטלטל בו אלא בארבע אמות. לפיכך תל שביבשה או סלע שבים גבוהין עשרה, אם אין בו יתר מבית סאתים מחיצות הן ורשות היחיד גמורה, ואם יתר מבית סאתים רשות היחיד היא אלא שאין מטלטלין בו אלא בארבע אמות. וכן אילן המיסך על הארץ ואין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים, והוא שחבר את הנוף בארץ עד שאין רוח מצויה יכול לטלטלו. וכן הדין לקרפף שלא הוקף לדירה.

ל. ספינה שבים בזמן שהיא עמוקה עשרה ורחבה בפיה ארבעה אף על פי שאין בשוליה ארבעה, כבר בארנו (לעיל הי"ז) שהיא רשות היחיד, שמחיצותיה מחיצות הן ועשויות הן לדירה. הפכה, בין שהפכה לדור תחתיה בין שהפכה לזופתה על גבה רשות היחיד היא ואפילו יתרה על בית סאתים, אלא שאם הפכה לדור תחתיה גבה רשות היחיד גמורה כגג יחיד ומותר לטלטל בכולו. ואם הפכה לזופתה, יתירה על בית סאתים אין מטלטל אלא בד' אמות, בית סאתים מטלטל בכולה.

לא. איזהו כרמלית, כל מקום שאין רגל הרבים מצויה שם תמיד כמדינות והשוקים והדרכים המפולשין מעיר אל עיר, אלא מוקצין כמדברות והיערים, אינם בדין רשות הרבים דבר תורה לא לטלטל ולא להוצאה והכנסה, וכן אינן בדין רשות היחיד עד שיהא גדור גדר גבוה עשרה או עמוק עשרה כחריץ.

לב. חכמים עשו סייג לתורה ואסרו את הכרמלית עם הרשויות להכניס ולהוציא, וכן אסרוהו בטלטול כרשות הרבים גזירה שלא יבא לטלטל ברשות הרבים. והמכניס והמוציא ממנו בין לרשות היחיד בין לרשות הרבים פטור אבל אסור, וכן המטלטל ומעביר בו ארבע אמות. כרמלית זו אף על פי שהחמירו עליו ועשאוהו כרשות של תורה, הקילו בו שאם יש ברחבו ארבעה נדון משום כרמלית, פחות מכן אינו נדון משום כרמלית אלא הרי זה מקום פטור. עוד הקילו בו מקולי רשות הרבים, שאינו תופס אויר עד לרקיע כרשות היחיד, אלא עד עשרה בלבד כרשות הרבים.

לג. האיצטבאות שאין גבוהות עשרה הרי אלו כרמלית, והוא שיש ברחבן ארבעה כמו שביארנו. קרן זוית הסמוכה לרשות הרבים נדון משום כרמלית. איזהו קרן זוית, בית הסמוך לרשות הרבים וקרן אחד נכנס וקרן אחר יוצא, הקרן היוצא מעכב את הרגל מליכנס ולעבור דרך שם אלא באלכסון, וכל שאין רגל הרבים מצויה שם אינה רשות הרבים כמו שבארנו. וכן צידי רשות הרבים אינו כרשות הרבים אלא ככרמלית. ואיזהו צידי רשות הרבים, בית הסמוך לרשות הרבים וכותליו בולטין וכנס ובנה והניח בין הכותלים קצת מקום פנוי סמוך לרשות הרבים הרי זה כרמלית, שאין תשמיש אותו מקום נוח לעבור ולהשתמש בו הרבים דרך הלוכן. וכן בית שנפרץ לרשות הרבים, מקום הכותל הפרוץ אף על פי שהכותל שבימין וכותל שבשמאל נפרצו בעובי אותו הכותל הפרוץ הסמוך לרשות הרבים עד שנשאר כל מקום אותו הכותל חוץ מן המחיצות, נדון משום צדי רשות הרבים והרי זה ככרמלית.

לד. מקום המוקף שלש מחיצות ונשאר רוח רביעית פתוח לרשות הרבים, אף על פי שאסרוהו ככרמלית עד שיכשירהו בלחי או בקורה אינו בדין כרמלית, דבר תורה שלש מחיצות רשות היחיד גמורה היא כמו שביארנו למעלה (לעיל הי"ד), והזורק מתוכו לרשות הרבים או מרשות הרבים לתוכו ואפילו למעלה מעשרה טפחים חייב. ויש מי שהורה שהוא כרמלית ולא יראה לי כן. לפיכך אם נעץ שם קנה אפילו גבוה מאה אמה אסור לזרוק עליו בין מרשות הרבים בין מן הכרמלית, והזורק מרשות הרבים ונח על גביו חייב. וכן אסור לטלטל ממנו לכרמלית ומן הכרמלית לו.

לה. גדר רחב ארבעה ואינו גבוה עשרה וכן חריץ רחב ארבעה ואינו עמוק עשרה הרי זה כרמלית. וכן מקום המוקף גדר פחות מעשרה.

לו. מקום קבוץ מים שברשות הרבים, אם יש בעמקן עשרה ורחבן ארבעה נדון משום כרמלית. וכן הנהרות והימים אף על פי שיש בעומקן עשרה ורחבן ארבעה אינן חולקין רשות לעצמן להיותן כרשות היחיד, אלא רואין את המים שבהן כקרקע עבה שאין רגל הרבים מצויה שם. במה דברים אמורים במים המכונסין שברשות הרבים שאין המחיצות ניכרות, אבל בור עמוק עשרה ורחב ארבעה אף על פי שהוא מלא מים רשות היחיד הוא, שאין המים מבטלין המחיצות. ואם היה מלא פירות טבלים הרי הוא כמלא עפר או צרורות וחזר להיות כרשות שהוא בתוכו וכמו שביארנו למעלה (הי"ג).

לז. הבקעה והוא מקום השדות, בין בימות החמה בין בימות הגשמים הרי הוא ככרמלית לענין שבת. אבנים או קוצים וגללים וכיוצא בהן המונחין ברשות הרבים, אם רחבין ארבעה וגבוהין שלשה ומשלשה ועד עשרה, נדונין משום כרמלית.

לח. בית יתר מבית סאתים ואין בחללו עשרה וקרויו משלימו לעשרה, על גגו רשות היחיד ומטלטלין בכולו, בתוכו אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות, לפי שאין תוכו ראוי לדירה והרי זה ככרמלית.

לט. כשם שאין הכרמלית תופסת למעלה מעשרה טפחים כך אינה תופסת למטה מעשרה טפחים. לפיכך בור בכרמלית עמוק עשרה ורחב ארבעה הרי זה רשות היחיד, ואם אינו רחב ארבעה הרי זה מקום פטור. ויש מגדולי המורים שלא הורה כן ולא נתכוונו בזה דבריו. חורי הכרמלית אינן ככרמלית, שאין לרשויות חורין אלא לרשות היחיד בלבד.

מ. איזהו מקום פטור, כל מקום שבכרמלית או ברשות הרבים גבוה מן הרשות שעומד בתוכו שלשה ומשלשה ולמעלה, אם אין ברחבו ארבעה הרי זה מקום פטור. וכן מקום שהוקף אפילו גדר עשרה אם אין בין חללו ומחיצותיו רחב ארבעה הרי זה מקום פטור.

מא. חצרות של רבים הם שיש להם מחיצות גמורות כתקנן, אלא שהבתים פתוחים לתוכן והחצרות משותפות וכל בית ובית מיוחד לבעליו, אף על פי שהחצר רשות היחיד גמורה הוא דבר תורה, חכמים אסרו להכניס ולהוציא מן הבתים לחצר ומן החצר להם עד שיערבו, גזירה שמא יתחלף להם רשות הרבים דעלמא ברשות חצר זו המשותפת לרבים ויוציאו מביתם לרשות הרבים. עירבו מותר, שהעירוב עושה כל בתי החצר כמיוחדין לכלן יחד. ומבואות שאינן מפולשות הוא הדין והוא הטעם, ואפילו הכשירו אותן בלחי וקורה עד שישתתפו בו. ודיני הכנסתן והוצאתן יתבארו בשער עירובי חצרות ושתופי מבואות (שער ד).

מב. איזהו קרפף, כל מקום שמחיצותיו גבוהות עשרה טפחים ולא הוקף לדירה כגנה והפרדס וכיוצא בו, בין שאינן יתרים על בית סאתים בין שיש בהן יתר מבית סאתים. אלא שיש הפרש בטלטולן בין בית סאתים ליתר מבית סאתים כמו שיתבאר (לקמן פ"ב הי"ח). רחבה שאחורי הבתים שלא הוקפה לדירה, אם יתירה מבית סאתים הרי היא כקרפף. וכן גג יתר מבית סאתים שאין מחיצות נכרות נדון משום קרפף. היה פחות מבית סאתים אף על פי שאין מחיצותיו נכרות או יתר מבית סאתים ומחיצותיו ניכרות אינו נידון משום קרפף, והרי היא כרשות היחיד גמורה.

מג. כל דירה שתשמישה לאויר, כסוכה בכרם ובורגנין שבשדות ששומרי השדות והנוצרין יושבין שם, שאין דירתן מחמת עצמן אלא לשמור האויר שלפניהן, אין זו דירה חשובה מחמת עצמה והרי זו כקרפף. אילן המיסך על הארץ, אף על פי שאין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים ואף על פי שתקע נופו בארץ בקנים וערבה וכיוצא בזה ואין רוח מצויה מטלטלת אותו, הרי זה כקרפף, ואפילו נטעו מתחלה לדור תחתיו, לפי שאין תשמישו אלא לאויר לישב שם שומר גנות ופרדסים ותבואה שבשדות, ודירה שתשמישה לאויר אינה דירה.

מד. מחיצה שנעשית לצניעות אינה מחיצה. כיצד, מחיצה שעושין לנוח שם לשעה חוצבי אבנים והבנאין, ושאוכלין שם ועומדין שם לשעה בהצנע, אין זו מחיצת דירה אלא מחיצת הצניעות ואינה מחיצה גמורה, ולפיכך הרי היא כקרפף. כיוצא בה מחיצה העשויה להניח שם פירות וכלים וכיוצא בהן אינה מחיצה והרי היא כקרפף. כיוצא בהן דירה שאין מחיצותיה שתי וערב, אלא שתי בלא ערב וערב בלא שתי, כשיירה שחנתה במדבר והקיפו סביבותם בחבלים זה על זה בגובה עשרה או קנים עומדים, אף על פי שאין בין חבל לחבל ובין קנה לקנה שלשה טפחים אין זו מחיצה גמורה. ולפיכך אם יחידים הם אין נותנים להם אלא בית סאתים כדין הקרפף. ולפנינו יתבאר (להלן פ"ג) דין היחידים והשיירה בזה.

מה. חצר או קרפף שהוקפו לדירה ואחר כך נזרע רובו, בטלו הזרעים את המחיצות. וכן אם נתמלא רובו מים שאינן ראוין לתשמישן כמים המלוחים והעכורים.

מו. גג יחידי או גגין שוין שאין להם מחיצות ניכרות, אלא תקרת הבית בולטת חוץ לכותלין, אם יתרים על בית סאתים הרי הן כקרפף שלא הוקף לדירה ואין מטלטלין בהן אלא בארבע אמות. לא היתה התקרה בולטת חוץ לכותלי הבית הרי אלו רשות היחיד גמורה, ואף על פי שאין המחיצות עולות למעלה מן הגג, נכרות הן כל שאין תקרת הבית שעליהן בולטת לחוץ. במה דברים אמורים ביתרים על בית סאתים. לא היו יתרים על בית סאתים אפילו היתה התקרה בולטת הרי הן כרשות היחיד גמורה. ועוד יתבארו דינין אלו לפנינו.

מז. כמה הוא שיעור בית סאתים, מאה אמה על חמשים, באמה בת ששה טפחים כחצר המשכן, שהם שבעים אמה וארבעה טפחים על שבעים אמה וארבעה טפחים, שהם חמשת אלפים בתשבורת.

פרק ב

א. רשות הרבים דבר תורה אסור לטלטל ולזרוק בו יתר מארבע אמות. כבר ביארנו (לעיל פ"א ה"ח) שרשות הרבים אינה תופסת למעלה מעשרה טפחים. לפיכך הזורק דבלה שמנה או בצק וכיוצא בזה בכותל למטה מעשרה טפחים חייב כזורק בארץ, למעלה מעשרה טפחים הרי זה אויר מקום פטור. במה דברים אמורים בזורק, אבל במעביר אפילו העביר חפץ למעלה מעשרה טפחים חייב, שכל מלאכת שבת לא למדו אלא ממשכן, ומשא בני קהת למעלה מעשרה היה.

ב. המעביר חפץ ברשות הרבים פחות פחות מארבע אמות דבר תורה פטור. כיצד, עקר חפץ מתחלת ארבע והעבירו פחות מארבע אמות והניחו, ואחר כך עקרו והוליכו פחות מארבע אמות ואפילו כל היום, פטור. וכן במעבירו ועמד תוך ארבע אמות לנוח וכן כל היום, פטור. וחכמים אסרו לעשות כן שמא יעבירנו מתחלת ארבע לסוף ארבע בפעם אחת.

ג. פעמים שהוא מותר. כיצד, הרי שהיה בא בדרך וחשכה לו וכיסו וכליו בידו ואין עמו לא כותי ולא בהמה ולא חרש שוטה וקטן להוליך כיסו על ידיהן, מטלטלו פחות פחות מארבע אמות. טלטול כיס ומעות בתוכו אינו אסור דבר תורה אלא מדבריהם, ומעבירו פחות פחות מארבע אמות. כיוצא בזה ובמקום הפסד כזה התירו, חוששין שמא לא יעמיד עצמו על ממונו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים ויתחייב דבר תורה.

ד. מצא מציאה בדרך ונטלה מבעוד יום והחשיך לו בדרך, יש מגדולי המורים שנראה מדבריהם שאסרו, שלא התירו במציאה אלא בכיסו. ולא יראה לי כן, שכל שבא לידו קודם חשיכה ממונו הוא. מצא מציאה משחשכה הרי זה אסור, שכל שלא בא לידו עד שחשכה אינו ממונו ומעמיד הוא עצמו עליו. ויש מי שהתיר גם בזה ולא נראו דבריו.

ה. שכח והוציא כיסו בשבת, יש מי שאוסר להוליכו פחות פחות מארבע אמות, שלא התירו אלא במי שהחשיך לו בדרך בלבד. ויראה לי שהוא מותר, שאין עיקר הדבר אלא מפני שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו וחוששין שמא יעבירנו ארבע אמות, וכשם שאינו מעמיד עצמו כשהחשיך לו כך אינו מעמיד עצמו לאבד ממונו שהוציאו בשכחה.

ו. היה מתיירא מפני הליסטין, מגדולי המורים התירו בו כדרך שהתירו במי שהחשיך לו. ויש מרבותי שאסרו, שלא התירו אלא במה שבידו לפי שאין אדם מאבד ממונו בידיו. ויראה לי שאם היה ממונו בשדה מותר, שהרי יש לחוש כאן כדרך שחששו במחשיך לו בדרך, אבל טלטול בתוך ביתו מחמת יראת גנבים או ליסטים וכיוצא בזה אסור, שאפילו אין אתה מתיר לו ויבא לטלטל מעצמו ולהצניע אינו בא לידי חיוב של תורה, ואינו בדין שנתיר את הטלטול כדי שלא יבא לידי טלטול. קוץ ברשות הרבים מוליכו פחות פחות מארבע אמות כדי שלא יזוקו בו רבים. ואם היה בכרמלית מותר ואפילו להוליכו הרבה שלא בהפסקה.

ז. יש מגדולי המורים שאמרו שאסור לטלטל ברשות הרבים אפילו פחות מארבע אמות אלא במקום הדחק כזה שהחשיך לו בדרך או שצריך לשתות או שיצא חוץ לתחומו בין לאונסו בין לרצונו, ושלא במקום הדחק אסור שמא יעבירנו ארבע אמות. ויש מתירין, שלא אסרו שלא במקום הדחק אלא מעביר יתר מארבע אמות פחות פחות מארבע אמות שמא לא ינוח בינתיים, אבל פחות מארבע אמות לעולם מותר, ולזה דעתי נוטה. ולפיכך אם שנים ברשות הרבים ומקצת אמותיו של זה מובלעות לתוך ארבע אמות של זה מביאין ואוכלין באמצע, ובלבד שלא יוציא אחד מהן מתוך שלו לתוך של חבירו. היו שלשה והאמצעי מובלע בנתים, הוא מותר עמהם והם מותרים עמו כל אחד ואחד באמות שלו המובלעות בתוך אמותיו של חבירו, ושנים החיצונים אסורים זה עם זה. לפיכך נותן אדם ברשות הרבים חפץ לחבירו שארבע אמותיו מובלעות בתוך ארבע אמות שלו וכן חבירו לחבירו ומוליכין אותו בדרך זה אפילו אלף אמה ואפילו אלפים, ובלבד שלא יוציאו את החפץ חוץ תחומו ממקומו, ואם היה חפץ של הפקר מוליכין אותו אפילו כמה מילין, לפי שאין נכסי הפקר קונין שביתה כמו שיתבאר (ש"ה פכ"ג). ויש מרבותי שאסרו אפילו תוך התחום נתינה כזו, לפי שיש לדבר זה קול שמעבירין הרבה ברשות הרבים ויבואו לזלזל בשבת.

ח. מי שהחשיך לו בדרך וכיסו עמו, אם יש כותי עמו נותן כיסו לכותי להוליכו. אם אין עמו כותי והיתה בהמתו עמו, מניח כיסו עליה כשהיא מהלכת וכשהיא עומדת נוטלו מעליה כדי שלא תהא שם עקירה והנחה. אף על פי שאדם מצווה על שביתת בהמתו, וכן המחמר אחר בהמתו עובר דבר תורה, כל שהוא עושה כדרך זה שאין כאן עקירה והנחה אפילו עשה כן בעצמו פטור, ולפיכך בבהמתו מותר בשעת הדחק כזה. ויש מי שאומר שאסור להנהיגה אפילו בקול כל זמן שהכיס עליה, וראוי לחוש לדבריו אף על פי שאין נראה כן מן הדין. ואם אין עמו לא כותי ולא בהמה והיה עמו חרש או שוטה או קטן נותנו לו, ונותנו לו כשהוא מהלך ונוטל ממנו כשהוא עומד, שלא נקל באחד מאלו יותר ממה שנקל בבהמה. היו עמו חרש שוטה וקטן ואין עמו בהמה נותנו לשוטה. שוטה וקטן נותנו לשוטה. חרש ושוטה נותנו לשוטה. חרש וקטן נותנו לאיזה שירצה.

ט. כבר ביארנו (לעיל ה"א ובפ"א ה"ח) שרשות הרבים קלה שאינה עולה למעלה מעשרה, וכל מקום מסויים שבתוכה כל שגבוה שלשה טפחים חולק רשות לעצמו (לעיל פ"א ה"ג). ולפיכך נמצא קולה חומרה. כיצד, היתה לבנה או אפילו קוצים מוטלין ברשות הרבים גבוהין שלשה ורחבין ארבעה אסור ליטול מעיקרן ולהניח על גביהן, מפני שמוציא מרשות לרשות, מרשות הרבים לכרמלית. היו גבוהין תשעה מצומצמין מותר, מפני שכבר נתבאר (לעיל פ"א ה"ד) שעמוד ברשות הרבים גבוה תשעה מצומצמין רבים מכתפין עליו ונדון משום רשות הרבים. ויראה שיש לחוש בדבר זה עד שיהא ברחבו ארבעה ושיהו רבים מכתפין עליו. וכן גומא שהיא ברשות הרבים אם עמוקה שלשה ורחבה ארבעה חולקת היא רשות לעצמה כמו שבארנו (פ"א ה"ה), ואסור לתת לתוכה מרשות הרבים וכן מתוכה לרשות הרבים, שהחריץ והתל חולקין רשות לעצמן ברשות הרבים, ואין חולקין כן ברשות היחיד שרשות היחיד מטלטלין בכולו ויש לו רום ועומק, לפיכך בור ברשות היחיד אפילו עמוק מאה ורחב ארבעה מותר להכניס מרשות היחיד לתוכו ומתוכו לרשות היחיד. וכן אם היה שם עמוד גבוה עשרה ורחב ארבעה מותר שהכל רשות היחיד הוא. ויש מי שאוסר בעמוד, שחכמים אסרוהו גזרה משום תל ברשות הרבים. ולא יראה לי כן, שלא גזרו כן אלא בעמוד העומד בחצר המשותפת ולא עירבו, שהיא נראית להם כעין רשות הרבים הואיל ואסור להכניס ולהוציא ממנה לבתים ומהבתים לה, וזה נראה לי עיקר.

יא. ובור אפילו בחצר של שותפין מותר למלאת ממנו לחצר, שלא גזרו אלא בעמוד ותל וכיוצא בהן שתשמישן נוח ומצוי, ובור ברשות הרבים אינו מצוי מפני היזק הרבים. גיגית ומכתשת וכיוצא בהן שבחצר מותר, ואפילו עומדין בחצר השותפים, לא גזרו אלא על עמוד וכיוצא בו דבר שהוא קבוע בחצר.

יב. הכרמלית עשאוה כרשות הרבים ואין מטלטלין בה אלא בד' אמות כרשות הרבים. קל הקלו בה לטלטל בה את הקוץ ולהוליכו אפילו הרבה, כדי לסלק היזק מן הרבים שעוברין בתוכה, ואין מחמירין עליו להוליכו פחות פחות מארבע אמות כדרך שהוא עושה ברשות הרבים כמו שבארנו (לעיל ה"ו).

יג. הרום והעומק חולקין בכרמלית רשות לעצמן, ומקולי רשות הרבים הקלו בה שאינה תופסת למעלה מעשרה טפחים וכן אינה יורדת למטה מעשרה. לפיכך עמוד בכרמלית גבוה עשרה ורחב ארבעה הרי זה רשות היחיד, ואסור לתת מן הכרמלית על גבו, וממנו לכרמלית. היה גבוה שלשה טפחים ומשלשה ולמעלה, אם אינו רחב ארבעה הרי זה מקום פטור. וכן הדין בבור שבכרמלית כיוצא בו. ויש מגדולי המורים שכתב שאם היה רחב פחות מארבעה ועמוק עשרה הרי הוא ככרמלית ולא נתכוונו דבריו בזה.

יד. שתי כרמלית כים ובקעה וכיוצא בזה, מותר לטלטל ולזרוק בין שתיהן ארבע אמות ולא יותר, ששתיהן מצטרפות לארבע אמות.

טו. חצרות של רבים ומבואות שאינן מפולשין מותר לטלטל בכלן, ואפילו ארוכין ורחבין כמה אמות, ואפילו לא עירבו ולא נשתתפו בהן. במה דברים אמורים כשהכשירו את המבוי כתקנו כמו שנתבאר למעלה בשערי המבואות.

טז. ולא אמרו חכמים אלא בכלים ששבתו בחצר או במבוי, אבל כלים ששבתו בתוך הבית ויצאו בחצר או במבוי אין מטלטלין אותן אלא בארבע אמות עד שיערבו וישתתפו כמו שיתבאר (לק' פ"ט ה"א).

יז. כשהתירו לטלטל בהן כלים ששבתו בתוכן לא התירו אלא דרך טלטול, אבל דרך מלבוש, כל שאסרו לצאת בו לרשות הרבים בין משום משאוי שיש בו חיוב חטאת בין משום תכשיטין שהאשה חולצת ומראה לחברותיה ופטור אבל אסור, אסור לצאת בהן לחצר שאינה מעורבת שמא ישכח ויצא בהן לחוץ, אבל לטלטל מותר. לפיכך השירים והנזמים והטבעות מותר לטלטלן בחצר שאינה מעורבת, אבל ללובשן שם אסור, ולא התירו אלא כבול ופאה נכרית כדי שלא תתגנה על בעלה. ויש מי שאומר שכל מה שאסרו לצאת בהן לרשות הרבים אסור לצאת בו אפילו בחצירו ואפילו בביתו דרך מלבוש וזה יראה לי עיקר. ולפיכך אסור לצאת בשבת אפילו בבית ומפתחותיו בחגורתו שמא ישכח ויצא. אבל להוליכן בידו בחצרו ובביתו ובמבואות המשותפין ובחצרות המעורבות מותר.

יח. הקרפף שלא הוקף לדירה, דבר תורה רשות היחיד הוא, ולפיכך אם אינו יתר מבית סאתים מותר לטלטל בכולו. לדבר זה העמידוהו על דינו בין שהוא עגול או בשאר הצורות, ובלבד שלא יהא בו יתר מבית סאתים. במה דברים אמורים בשאין צלעי הארך יתרים על אחד משנים בצלעי הרחב, אבל אם היו יתרים מצלעי הרחב אפילו אמה אחת על שנים ברחבו, אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות, שלא למדו לקרפיפות לעשותן כחצרות אלא מחצר המשכן שהוא מאה על חמשים, ואם הוא יתר על בית סאתים החמירו עליו ועשאוהו ככרמלית שלא לטלטל ולזרוק אלא בארבע אמות בלבד.

פרק ג

א. כבר ביארנו (לעיל פ"א המ"ד) שכל מחיצה גרועה שאינה עשויה לשלשל אלא שתי בלא ערב או ערב בלא שתי אינה מחיצה גמורה, והרי אותו מקום שמחיצותיו כן כקרפף, ואין מטלטלין בו אלא כדרך שמטלטלין בקרפיפות. פעמים שמטלטין בקרפיפות ובמחיצות גרועות כאלו אפילו ביתר מבית סאתים. כיצד, שיירה שחנתה בין בישוב בין במדבר והקיפו להם מקום לדור בו בשבת בקנים או באוכפות, ואין בין קנה לקנה שלשה טפחים או בין אוכף לאוכף כמלא אוכף, או שהקיפוהו בחבלים מסביב בגובה עשרה ועובי החבלים מצטרף לעשרה ואין בו חבל לחבל עשרה, נותנין להם כל צרכן ואפילו כור ואפילו כוריים, ובלבד שלא יהא שם בית סאתים פנוי מכלים.

ב. היה שם בית סאתים פנוי מכלים לא יטלטלו בו יתר מארבע אמות. נשאר שם פנוי פחות מבית סאתים מטלטלים בכולו. פחות מבית סאתים בטל הוא אצל השיירה.

ג. וכן הדין לשיירה שחנתה בקרפף שלא הוקף לדירה, וכן אם חנתה בתל גבוה עשרה או בנקע עמוק עשרה. איזו היא שיירה, כל שיש בה שלשה, ואין הכותי משלים לשיירה. קטן יראה לי שהוא משלים, ויש מי שהורה שאינו משלים, וראוי לחוש לדבריו. היו שנים ואפילו שנים וכותי אין נותנין להם אלא בית סאתים בלבד, שאין נותנין בין לאחד בין לשנים אלא בית סאתים בלבד. היה יתר מבית סאתים אין מטלטין בו אלא בארבע אמות בלבד ואף על פי שיש להם כלים מרובין וממלאין את הכל.

ד. פעמים שהשיירה הקיפו שבע ומותרין בכולן אף על פי שאינן צריכין להם, ופעמים שאסורים אפילו בחמש אף על פי שצריכין להם. כיצד, הקיפו שבע ואין צריכין אלא (לחמש) [לשש] מותרים בכל השבע, שהרי אין כאן סאתים פנוי מכלים. הקיפו שבע ואין צריכין אלא לחמש אסורין אפילו בחמש, הואיל ויש כאן סאתים פנוי, לפיכך לא יטלטלו אפילו במקום שצריכין לו אלא בארבע אמות בלבד. היו שלשה ומשחשכה מת אחד מהן הרי אלו מותרין, שהשבת גורמת וכיון שהותרה הותרה. היו שנים ונתוספו עליהן משחשכה אסורין כמו שהיו, שאין הדיורין גורמין אלא השבת.

ה. היו שלשה קרפיפות זה בצד זה וזה בצד זה, ושנים החיצונים מוקפין גדר והאמצעי פרוץ לזה ולזה במלואו, ושבת יחיד בזה ויחיד בזה ויחיד בזה, נעשו כשיירה ונותנין להם כל צרכן כמו שאמרנו. וכשנותנין להם נותנין להם באיזה מקום שירצו בין באמצעי בין בחיצוני ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי. היה האמצעי מגופף ושנים החיצונים אינן מגופפין, ויחיד בזה ויחיד בזה ויחיד בזה, אין נותנין להם כל צרכן, ונותנין לכל אחד בית סאתים במקומו. היה האמצעי מגופף ושנים החיצונים אינן מגופפים, ושנים באמצעי ויחיד בחיצון זה ויחיד בחיצון זה, או יחיד באמצעי ושנים בזה ושנים בזה, הרי זו שיירה ונותנין להם כל צרכן ובלבד שלא יהא שם בית סאתים פנוי מכלים.

ו. קרפף שהוקף לדירה הרי הוא כחצר, ואפילו כור ואפילו כוריים או יותר מותר לטלטל בכולו. ואיזהו מוקף לדירה, כל שפתוח לתוכו פתח דירה ואחר כך הוקף הרי זה מוקף לדירה, הוקף ואחר כך פתח אין זה מוקף לדירה. הקיפו והניח שם פרצה יתירה על עשר, אפילו מניח ואחר כך פתח, ואחר כך גדר את הפרצה עד שהעמידה על עשר, אף על פי שלא גדר אלא טפח הועיל והרי זה כמוקף לדירה. הניח שם פרצה עד עשר ואחר כך פתח, ואחר שפתח עמד וגדר כל אותן עשר לשם דירה לא הועיל, שעד עשר פתח הוא ואינו פרצה. הוקף ולבסוף פתח, אם עמד ופרץ בכותל הקרפף פרצה יתר על עשר וחזר וגדרה עד שהעמידה על עשר הועיל, ולא עוד אלא אפילו פרץ אמה וגדר אמה ופרץ אמה וגדר אמה עד שהשלימו ליתר מעשר דיו והועיל.

ז. קרפף שלא הוקף לדירה ובנה לתוכו מחיצה לפנים ממחיצות הראשונות ולשם דירה, תוך שלשה למחיצה הראשונה לא הועיל, שכל תוך שלשה הרי הוא כלבוד ואינו אלא כמוסיף על המחיצה הראשונה, ואין צריך לומר אם טח את המחיצה הראשונה ואפילו יכול הטיח לעמוד בפני עצמו שלא הועיל. הרחיק את הכותל מן המחיצה ארבעה טפחים הועיל והרי זה הוקף לדירה. הרחיקו שלשה ומשלשה ועד ארבעה, יש מי שהורה שהועיל, שכל שיצא מתורת לבוד הרי זה כותל בפני עצמו. ויש מי שהורה שלא הועיל עד שירחיקנו ארבעה ויהא בינו ובין המחיצות הראשונות חשיבות מקום, ולזה דעתי נוטה. עשה מחיצה על גב מחיצה לא הועיל, שאין מחיצה על גבי מחיצה. נבלעו מחיצות הראשונות ואפילו בשבת ומחיצות העליונות קיימות, הועילו, הרי זה כמחיצה העשויה בשבת, ומחיצה הנעשית בשבת בשוגג הרי היא מחיצה אפילו לטלטל, ואין צריך לומר אם נבלעו מלפני השבת.

ח. תל גבוה עשרה ורחב מארבעה טפחים עד בית סאתים מטלטלין בכולו. יותר מבית סאתים אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות עד שימעטנו. עשה קרפף או גינה בתל גבוה עשרה ונעשו גדות התל מחיצות להם, ופתח לתוכן פתח דירתו, הרי זה כהוקף ולבסוף פתח. עשה מחיצה על שפת התל לא הועיל, שאין זה אלא כמחיצה על מחיצה שאינה מועלת כלום. הרחיק מן התל ארבעה טפחים הועיל, פחות מכאן לא הועיל שכל שאין שם חשיבות מקום לא הועיל כמו שאמרנו (לעיל ה"ז).

ט. קרפף יתר מבית סאתים שהקיפוהו ישראלים בשבת בשוגג הועיל, במזיד לא הועיל. הקיפוהו גוים בשבת לשם דירה הועיל ומותר לטלטל בכולו, שכל מחיצה שנעשית בשבת הרי זו מחיצה. ויראה לי אפילו נתכוונו הגוים להתירו לטלטל בו ישראל, בין נתכוונו לו שלא לדעת ישראל המטלטל בתוכו ובין נתכוונו לכך לדעתו. והוא הדין ישראל בשוגג, אפילו נתכוון להתירו בטלטול. ויש מי שהורה שאפילו אם נעשית בשוגג, אם נתכוין אדם למחיצה זו שתעשה בשבת לטלטל בה הרי זה אסור לטלטל בה, ולא ידעתי עיקר לדברים אלו. מחיצה זו אפילו עשאוה גרועה בקנים או בחבלים ערב בלא שתי או שתי בלא ערב הועיל, והוא שלא יהא בין קנה לקנה ובין חבל לחבל שלשה טפחים.

י. קרפף בית שלש שלא הוקף לדירה וקירה בתוכו בית סאה, הרי זה מותר לטלטל בכולו. במה דברים אמורים בשקירה על גבי שתי מחיצות המעורבות לפי שרואין פי התקרה כיורד וסותם ואין האויר שתחת הקירוי נחשב מכלל הקרפף, ולפיכך מותר לטלטל בכולו שאין קרפף זה יתר על בית סאתים. קירה על גבי ארבעה עמודים ונשאר הקירוי פרוץ מארבע צדדיו או אפילו משלשה, אויר שתחת הקירוי מייתרו, שעדיין נחשב מכלל הקרפף, שכל תקרה שאין לה שתי מחיצות מעורבות אין פיה יורד וסותם. היה הקירוי משופע, יש מגדולי המורים שאמרו שאין פי תקרה כזו יורד וסותם לעולם, וראוי לחוש לדבריו. קירה או שעשה מחיצה לשם דירה והועיל כמו שאמרנו (לעיל ה"ו), אם נפל הקירוי או המחיצה אין אומרין כיון שהותר הותר, אלא חזר זה לאיסורו כתחלתו.

יא. קרפף בית סאתים שלא הוקף לדירה ונפרץ במלואו לחצר, אם יש באויר רחב המחיצה שנפרצה בינו ובין החצר כדי ליתר את הקרפף על סאתים חזר הקרפף ליאסר בטלטול אלא בארבע אמות, ואף על פי שהחצר והקרפף לאדם אחד, שאויר מקום המחיצה מצטרף עם הקרפף ומיתרו. במה דברים אמורים בשנפרץ הקרפף במלואו וכותליו נכנסין בתוך חלל החצר, או שהיו כותלי החצר שבצד זה ושבצד זה יתרין על רחב הקרפף ארבע אמות, ואם לאו אין זה נפרץ במלואו, דכל שנראה מבחוץ אף על פי ששוה מבפנים נדון משום לחי, כמו שבארנו בשער תקוני המבוי (ש"א פ"ט ה"ד).

יב. קרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה ובא למעטו ולהכשירו לטלטל בכולו, אם מעטו בדברים שדרכו לעשות כן בקרפיפות אין זה מיעוט, מיעטו בדברים שאין דרך הקרפיפות בכך הרי זה מיעוט. כיצד, מיעטו באילנות בין שנטען כשורה בין שנטען מעורבין אין זה מיעוט, שדרכן לעשות כן בקרפיפות ליהנות בהן ולישב תחתיהן לצל. ואפילו היו האילנות גבוהין עשרה ואפילו רחבין ארבעה וחולקין רשות לעצמן ונעשו רשות היחיד, אין ממעטין את הקרפף. ולפיכך יראה לי שהבורות שבגנה אפילו עמוקין עשרה ורחבין ארבעה תשמישי הגנה הן ואין ממעטין. וכן בית כינוס המים להשקות את הגן אינו ממעט מן הטעם הזה שאמרנו.

יג. בנה בו עמוד שאינו גבוה שלשה אינו מיעוט, שכל פחות משלשה הרי הוא כארץ. היה גבוה עשרה ורחב ארבעה הרי זה מיעוט שהרי הוא רשות חשוב לעצמו, ואין דרך הקרפיפות לבנות בהן עמודין באמצע הרחבה. לא היה ברחבו שלשה אף על פי שגבוה עשרה אין זה מיעוט, משלשה ועד ארבעה, יש מי שהורה שזה מיעוט, שכל שיצא משיעור לבוד חשוב, ויש אומרים שאינו ממעט עד שיהא ברחבו ארבעה שהוא שיעור מקום חשוב, ולזה דעתי נוטה.

יד. קרפף יתר מבית סאתים שהוקף לדירה, אם נטע רובו נטעים בשורה או אפילו מעורבין, עדיין הוא כחצר ומותר כמות שהיה. אבל אם נזרע רובו הרי הכל כגנה, ואפילו אין במקום הזרוע יתר מבית סאתים, שהזרעים מבטלים את המחיצות שאין זורעין בחצרות, ולפיכך מיעוט החצר בטל אצל הרוב שנזרע, ואין מטלטלין בה ואפילו הן לאדם אחד או לשנים אף על פי שעירבו, והרי זה כגנה יתירה על בית סאתים. נזרע מיעוטו הכל מותר. במה דברים אמורים בשאין במה שנזרע יתר מבית סאתים, היה יתר מבית סאתים הרי זה אסור, ואף מה שנשאר מן החצר אסור מפני שנפרץ במלואו למקום האסור לו.

טו. נתמלא מים אפילו מים עמוקים עשרה או יותר, אפילו יש בהם יותר מבית סאתים, הרי הוא מותר כנתמלא נטעים, מטעם שדרך החצרות לכנוס בהן מים והרי הן בתוך החצר ככרי של פירות. במה דברים אמורים במים הראויין לשתיה ולכביסה, אבל מים מלוחין או עכורין הרי הן כזרעין ואוסרין את החצר כדרך שאמרו בזרעים. במה דברים בשיש בעמקן עשרה טפחים, פחות מיכן אינן אלא כטיט שבחצר, רקק הוא זה, ורקק אינו חולק רשות לעצמו בשום מקום.

טז. אילן המסך על הארץ, אם אין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים ותיקן את נופו בקוצים ובקנים וכיוצא בזה שלא תהא רוח מצויה מטלטלת אותו, אם יש תחתיו יתר מבית סאתים אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות, ואפילו נטעו מתחלה לדור תחתיו, כמו שבארנו למעלה (פ"א המ"ג) שכל דירה שאינה עשויה אלא לאויר או לצניעות או להניח שם כלים אינה מחיצה גמורה, ואם אינה יתרה על בית סאתים מטלטלין בכולה, יתירה על בית סאתים אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות.

יז. שבת בשדה וקמה קצורה או שבולות מקיפות אותה בגובה עשרה הרי היא כקרפף, אם יתירה מבית סאתים אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות.

פרק ד

א. ארבע אמות שאמרו לענין שבת אין מודדין אותן לכל באמה של קדש שהיא בת ששה טפחים, אלא למי שהוא ננס באיבריו ואין אמתו גדולה כאמה של קדש, אבל שאר כל אדם מודדין להן לפי מה שהוא אדם, ואפילו גבוה קומה כעוג מלך הבשן ומודדין לו באמתו, שכך למדו מפי הקבלה כי מה שכתוב בתורה: שבו איש תחתיו, פירושו כתחתיו, כדי ליטול חפץ ממראשותיו ויתן תחת מרגלותיו, ושערו חכמים שזה ארבע אמות באמתו של כל אחד ואחד.

ב. והיכן נותנין אותן לו, לפניו או לכל צד שירצה, או שתים לפניו ושתים לאחריו והוא באמצען. יש מי שהורה דבין לטלטל בין להלך נותנין לו לכל רוח שירצה, ואם בירר אינו יכול לחזור בו, ויש מי שהורה דלהלך נותנין אותן לו לכל רוח ורוח ונמצא שיש לו שמנה על שמנה והוא באמצען, ולזה דעתי נוטה, אבל לטלטל אין לו אלא ארבע אמות בלבד. והורה אחד מגדולי המורים שלא אסרו לטלטל ביתר מארבע אלא במטלטל בבת אחת, שלא יטול מתחלת שמונה ויתן בבת אחת בסוף שמונה, אבל מאחר שכל שמנה אלו מקומו הן נוטל מלפניו ונותן בסוף ארבע, וכן חוזר ונוטל ונותן לאחריו בסוף ארבע.

ג. ארבע אמות שאמרו הן ואלכסונן הן. וכבר ביארנו (לעיל פ"א הי"ב) שלא אמרו עמוד גבוה עשרה ורחב ארבעה נעשה רשות היחיד, עד שיהא מרובע ארבעה על ארבעה כדי שיהא באלכסונו חמשה ושלשה חומשי טפח.

ד. וכן הדין לענין המעביר והזורק ארבע אמות שהוא חמש אמות ושלשה חומשי אמה. ויש מי שאומר שלא אמרו הן ואלכסונן במעביר וזורק, וכל מעביר וזורק ארבע אמות בלא אלכסונן חייב דבר תורה. ויש מי שאומר שאם העביר לאלכסון עצמו אינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונן, אבל לפניו או לאחריו אפילו הן בלא אלכסונן. ויש מי שאומר שלא אמרו הן ואלכסונן אלא במעביר לאלכסון העולם, אבל לרוחות העולם אפילו הן בלא אלכסונן. ואין לכל דברים אלו עיקר בעיני, ולדרך הראשון דעתי נוטה.

פרק ה

א. כל רשויות שמנו חכמים בשבת אסור להכניס ולהוציא מזה לזה ואפילו תוך ארבע אמות, ואפילו תוך אמה אחת או פחות מיכן, חוץ ממקום פטור שהוא מותר עם כל הרשויות. ופעמים שאף מקום פטור אסור כשבא להחליף על ידו מרשות לרשות כמו שיתבאר (לקמן פ"ז).

ב. דבר תורה אין המכניס והמוציא אף מרשות הרבים לרשות היחיד ומרשות היחיד לרשות הרבים חייב עד שיעקור מרשות זה על דעת שיניחנו ברשות השני, ויעקור מזה ויניח בשני. עקר ולא הניח הניח ולא עקר פטור דבר תורה, וחכמים אסרו אפילו לעשות כן כדי לעשות גדר לתורה. לפיכך מי שהיה עומד ברשות הרבים והכניס ידו מלאה ברשות היחיד, אם הניח לתוך רשות היחיד שהכניסה שם, ואפילו נתנו ליד מי שעומד ברשות היחיד הרי זה עשה מלאכה גמורה וחייב דבר תורה, וחבירו פטור שלא עשה ולא כלום. וכן הדין במי שעומד בפנים והוציא ידו מליאה פירות בחוץ ונתן לתוך יד חבירו העומד בחוץ, המוציא ונתן ליד חבירו חייב וחבירו פטור, ואפילו איסור הוצאה והכנסה מדבריהם אין כאן.

ג. לא נתן הוא לתוך יד חבירו אלא שנטל חבירו העומד בפנים מתוך ידו שניהם פטורין, אבל אסור לשניהם לעשות כן שעל ידי שניהם נגמרה המלאכה זה עקר וזה הניח. וכן הדין במי שעומד בפנים והוציא ידו מלאה פירות לחוץ, כיוצא בזה היה עומד בפנים וידו מלאה פירות ופשט מי שעומד בחוץ את ידו לפנים ונתן זה לתוך ידו והוציא בחוץ, שניהם פטורין אבל אסורין שמתוך שניהם נגמרה המלאכה. וכן הדין במי שעומד בחוץ וידו מלאה פירות ופשט מי שהיה בפנים את ידו לחוץ ונתן זה לתוך ידו והכניסה בפנים. במה דברים אמורים בשנתן חבירו לתוך ידו, אבל אם נטל זה מתוך ידו של חבירו והכניס או הוציא הנוטל חייב והשני פטור שלא עשה ולא כלום. ויש מי שהורה שאסור לעשות כן משום לפני עור לא תתן מכשול.

ד. היה טעון מבעוד יום או שהטעינו חבירו, והכניס והוציא משחשכה חייב, שהרי יש כאן עקירה והנחה, שעקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו.

ה. היה מפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך והוציאן אף על פי שלא היתה עקירה מתחלה לכך, פטור אבל אסור. וכן אם היה הולך והטעינו חבירו אסור. כלל גדול בדבר, כל שהכניס או הוציא מרשות הרבים לרשות היחיד או מרשות היחיד לרשות הרבים, אפילו אין כאן עקירה והנחה אסור. במה דברים אמורים שלא במקום הפסד. היה שם הפסד ואין שם עקירה והנחה פעמים מותר. כיצד, הרי שהיה בא בדרך בערב שבת והחשיך לו ומשאו על כתפו, ואין עמו לא כותי ולא בהמה ולא חרש שוטה וקטן, הרי זה רץ ומשאו על כתפו ומכניסו למקום המשתמר ואפילו ברשות היחיד, ולא יהלך בנחת אלא דרך מרוצה כדי שיהא לו היכר בדבר שלא יבא לידי עקירה והנחה. וכשהוא זורקו לא יעמוד ויזרוק, ולא יורידנה מעל כתפו כדרכו, אלא זורקו מעל כתפו כלאחר ידו, והוא שזורקו מעל כתפו לאחוריו. במה דברים אמורים במשאוי שהוא כבד שמתוך כבדו זוכרו ולא יבא לידי עקירה והנחה, אבל בכיסו לא יעשה כן שמא ישכח ויעשה עקירה והנחה. עמד בדרך אפילו לנוח מעט תחת משאו, הרי יש כאן עקירה והנחה וחייב.

ו. פעמים שמערים ועושה מחיצה בשבת כדי להכניס חבילתו או חביתו מרשות הרבים לרשות היחיד. כיצד היתה חבילתו מושלכת ברשות הרבים ומתירא עליה, עושה ממקומה עד רשות היחיד מחיצה של בני אדם מחיצה של ארבע רוחות, ונעשה רשות היחיד שמחיצה העשויה בשבת שמה מחיצה, ומכניסה דרך אותה מחיצה. במה דברים אמורים בשנעשית אותה מחיצה שלא מדעת אחד מאותן אנשים שעמדו שם למחיצה, כדי שלא יהא לה קול ויבא שבת לידי זלזול. נעשית לדעתם ואפילו לדעת אחד מהם אסור. מחיצה זו של בני אדם קלה היא ומחיצת עראי הוא ולפיכך אפילו נעשית בכוונה מותר, ואינו דומה למחיצה אחרת גמורה שאמרו שאם נעשית במזיד בשבת אסור לטלטל בתוכה. ויש מי שהורה שלא יעמיד אותם אדם שרוצה להשתמש במחיצה זו, אלא יעמיד אותם אחר. ולא יראה לי כן, ואיני יודע עיקר לדברים אלו.

ז. נעשית המחיצה בכלים או בגדר אבנים, בשוגג מותר במזיד אסור. ויראה לי שלא אמרו אלא בישראל מזיד בשבת ובמלאכה, אבל בזדון שבת ושגגת מלאכה או בזדון מלאכה ושגגת שבת מותר, שלא אסרו מחיצה אלא בשנעשית במזיד, ואין זה מזיד אלא מתכוין לעשות מחיצה בהיתר. ויש מי שהורה שאפילו נעשה בשגגה אם נתכוין אדם לזו המחיצה כדי לטלטל בה, אף על פי שעשה אותה העושה בשגגה אסור לטלטל בה. ואיני יודע לזה עיקר, אלא כל שנעשה בשגגה הרי זה מותר.

ח. המכניס ידו לרשות היחיד וקלט מי גשמים מעל גבי גומא חייב, שהמים הנחתן על גבי מים והרי יש כאן עקירה והנחה. קלט מעל גבי כותל משופע או אפילו קבל מן האויר והוציא אסור, הטעינוהו מן השמים כהטעינו חברו, וכבר ביארנו למעלה (לעיל ה"ב) שאם הטעינו חבירו והוציא פטור אבל אסור. ויש מגדולי החכמים שכתב בזה להקל ולא יראה לי כן. במה דברים אמורים בשקבל מרשות היחיד, אבל אם עומד ברשות היחיד וקבל מי גשמים מאויר רשות הרבים מותר להכניס בפנים ולשתות, דאויר רשות הרבים כל למעלה משלשה מקום פטור הוא ומותר.

ט. גג גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה, ומזחילה נתונה על שפת הגג לארכו לקבל מי גשמים היורדין מן הגג ומקלחין לחוץ, והמזחילה סמוכה תוך שלשה טפחים לגג, עומד אדם ברשות הרבים ומגביה ידו וקולט מי הקלוח היורד מן המזחילה ושותה. ואפילו קירב ידו באויר תוך שלשה למזחילה ומקבל המים היורדים באויר מותר. ואם צירף ידו למזחילה ונגע במזחילה אסור מפני שהמזחילה כחורי רשות היחיד היא, וכבר בארנו (לעיל פ"א הכ"ב) שחורי רשות היחיד כרשות היחיד. ואפילו לא היתה המזחילה רחבה ארבעה הגג מצטרף עמה להשלימה לעשרה, דכל תוך שלשה כלבוד דמי. וכן הדין במים הניגרין מן הגג לחוץ שקולט מן האויר אפילו תוך שלשה, בין שקולט מן האויר למעלה מעשרה בין שקולט למטה מעשרה. ואם צירף ידו ונגע לכותל תוך שלשה לגג אסור.

י. היו מי הגג נגרין דרך צינור והצינור ארוך ראשו תחוב בגג וארכו משוך לחוץ, אם אין הצינור רחב ארבע הרי זה מקום פטור, ואינו נדון משום רשות היחיד כמו שבארנו למעלה (לעיל פ"א הכ"ג), ולפיכך בין קולט בין מצרף ונוגע בצינור מותר. ואם היה הצינור רחב ארבעה הרי זה כחורי רשות היחיד, ולפיכך הרי הוא כגג וקולט מותר ומצרף ונוגע בצינור אסור. ואפילו היה הצינור למטה מעשרה ומופלג מן הגג שלשה אסור, לפי שנדון ככרמלית ואסור להוציא מכרמלית לרשות הרבים. היה עומד ברשות היחיד קולט ומצרף מן המזחילה שבגג חבירו ומן הצינור ואפילו מן הגג ושותה, ובלבד שלא יכניס לבית עד שיערבו. ואם היו מי גשמים שירדו בשבת מותר אפילו להכניס לבית, לפי שלא קנו שביתה כמו שיתבאר (ש"ה פכ"א ה"ח).

יא. כשם אסור להוציא מרשות לרשות כך אסור לזרוק מרשות לרשות. חומר בהוצאה מזריקה, שהוצאה לעולם אסורה, ואסור להוציא מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, ולזרוק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים פעמים מותר. כיצד, היו לו שני גגין בשני צדי רשות הרבים זורק מגג זה לגג זה ואינו חושש. במה דברים אמורים בשהיו הגגין שוין, היה אחד גבוה והאחד נמוך אסור, חוששין שמא יתגלגל החפץ ויפול לרשות הרבים וירד ויכניסנו. ואם היו כלים הנשברין אם יפלו לארץ בין כך ובין כך מותר, שאין כאן חשש נפילה והכנסה. ויראה לי שאפילו הגגין בדיוטא אחת, ובדבר זה קלה הזריקה מן ההושטה.

יב. המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד בדיוטא אחת חייב, בשתי דיוטות פטור. כיצד, היו שתי גזוזטראות ברשות הרבים גבוהות עשרה ורחבות ארבעה, הרי אלו רשות היחיד כל אחת לעצמה, אם הן בשני כותלי רשות הרבים זו כנגד זו והושיט מזו לזו פטור אבל אסור, ואם היו בכותל אחד אף על פי שהן למעלה מעשרה טפחים חייב, שכן היתה עבודת הלוים בהושטת הקרשים מעגלה לעגלה ההולכת זו לפני זו בארך רשות הרבים. והזורק מזו לזו מותר אפילו בדיוטא אחת כמו שבארנו.

יג. הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד והיתה כרמלית עוברת ביניהן מותר, ואפילו כלים שאינן נשברין ואפילו גג אחד גבוה וגג אחד נמוך, שאין הכרמלית אסורה מעצמה אלא משום גזירת רשות הרבים, ואין גוזרין גזירה לגזירה.

יד. דף שלפני החלון היוצא על אויר שעל רשות הרבים, אם היה למעלה מעשרה ורחב ארבעה משתמש עליו ואפילו רחוק מן החלון שלשה טפחים, שאין רשות הרבים והכרמלית תופסין למעלה מעשרה טפחים. ולפיכך אפילו היו שם כמה זיזין לאדם אחד משתמש בכל הכותל עד עשרה טפחים התחתונים. היה למטה מעשרה טפחים אסור להשתמש בו מפני שהוא ככרמלית ונמצא משתמש מרשות לרשות. היה זיז אחד לאדם אחר תחתיו רחב ארבעה ואין העליון רחב ארבעה, העליון אסור לפי שאויר התחתון עולה עד לרקיע ועליון באוירו של תחתון. למה הדבר דומה למוציא זיז על חצר חבירו שאסור להשתמש בו בכלים ששבתו בתוך ביתו עד שיערבו. היו שניהם רחבים ארבעה זה משתמש בשלו וזה משתמש בשלו. למה הדבר דומה לבית ועליה של שנים. היה התחתון רחב ארבעה והעליון אינו רחב ארבעה, אם הוא כנגד החלון ותוך שלשה לחלון, החלון משלימתו לארבעה, והרי הוא כחורי רשות היחיד. ואם לא היה כנגד החלון אסור להשתמש עליו כמו שביארנו.

טו. כל דף שאמרנו שהוא מותר להשתמש עליו, יש מי שהורה שאין נותנין עליו אלא כלים הנשברין ככלי חרס וכלי זכוכית קערות וכוסות וצלוחיות וכיוצא בהן שאם יפלו לרשות הרבים ישברו, אבל אוכלין ושאר כלים אסור, חוששין שמא יפלו לרשות הרבים ויכניסם. ויש מי שהחמיר עוד לאסור אפילו כלים הנשברין עד שיהא הדף רחב ארבעה, שכל פחות מארבעה אינו מקום חשוב להנחה, ובודאי עשוי ליפול כל מה שיניח עליו, והרי זה כזורק בידים מהחלון לרשות הרבים. וזו חומרא יתירה היא, שאם אתה אומר כן שלא יתן אפילו בדף ארבעה, אף בגג רחב לא תתיר אלא כלים המשתברין ואינו. לפיכך הדעת נוטה שכל שרחב ארבעה נותנין עליו אפילו אוכלין ושאר כלים. וכלים המשתברין אפילו בדף שאין בו ארבעה, לא אמרו כלים המשתברין אלא בדף שאינו רחב ארבעה.

טז. דף שהיה יוצא על אויר כרמלית, כל שהוא גבוה עשרה לעולם מותר בין ברחב בין קצר ואפילו כלים שאין משתברין, שאין גוזרין בכרמלית שגזירה לגזירה היא. במה דברים אמורים בשאין תחתיו דף אחד לחבירו גבוה עשרה ורחב ארבעה. ואם יש שם אחר לחבירו רחב ארבעה אסור, שכל גבוה עשרה ורחב ארבעה תופס עד לרקיע, לפיכך לעולם העליון אסור עד שיהא ארבעה או שיהא כנגד החלון כמו שבארנו.

יז. בור ברשות הרבים, הבור וחוליתו מצטרפין לעשרה, ולפיכך אם יש חלון על גביו ממלאין ממנו בשבת. במה דברים אמורים בסמוך לכותל בתוך ארבעה טפחים, דאויר שבינו ובין הכותל מקום פטור. ואפילו במופלג מן הכותל ארבעה יראה לי שממלאין ממנו בשבת, לפי שמוציא מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר ברשות הרבים ואגדו בידו, וקלוטה אינה כמונחת עד שתנוח על משהו, וכל שלא נח ואין בו משום איסור מלאכה ואגדו בידו, אפילו משום שבות אין בו. אבל כל המחברים ראיתי שהסכימו לאסור עד שיהא סמוך תוך ארבעה לכותל, או שתהא חוליתו גבוהה עשרה, ולהם שומעין שקבלתם תורה היא.

יח. אשפה ברשות הרבים וחלון על גבה, זורקין לתוכה בשבת. במה דברים אמורים באשפה של רבים. היתה אשפה של יחיד אסור, חוששין שמא תנטל אשפה ממקומה, שהיחיד עתיד לפנות אשפתו, ומתוך שרגיל לזרוק שם הכל, כשפינהו [נמי] יזרוק, ונמצא זורק מרשות היחיד לרשות הרבים. ולמה אין חוששין שמא יתגלגל מה שמשליך בתוכה וילך ויטילנו באשפה, כדרך שחששו בשני גגין אחד גבוה ואחד נמוך, לפי שאין מטילין באשפה כלי אשר חפץ בו, אלא מים או שברי כלים.

פרק ו

א. כחו ברשות הרבים אסור. כיצד, השליך מים ברשות היחיד ומכחו זוחלין המים מרשות היחיד לרשות הרבים אסור. לפיכך חצר שפחותה מארבע אמות על ארבע אמות ורשות הרבים עוברת לפניה והמים הנשפכין שם יכולים לצאת לרשות הרבים, אין שופכין לה מים כל עיקר בשבת, מפני שדרכן של בני החצר להסתפק סאתים מים בכל יום, וחצר פחותה משיעור זה אינה מכילה סאתים בזילוף, ושופכן בחוץ או סמוך ליציאתה והמים זוחלין מכחו ויוצאין לרשות הרבים, ולפיכך לא יתן כל עיקר חוששין שמא יתן סאתים. יש בה ארבע אמות על ארבע אמות שופך לתוכה כמה שירצה, לפי שאינו רגיל להסתפק יותר מסאתים מים ביום, ולמה שאינו מצוי ורגיל לא חששו.

ב. חצר ואכסדרה שלפניה מצטרפות לארבע אמות. עליה הבנויה בין שתי דיוטות והיא פתוחה לזו ולזו, אם הדיוטות זו כנגד זו שתיהן מצטרפות לארבע אמות, מפני שבעל העליה עשוי לזלף מי תשמישו מקצת כאן ומקצת כאן. לא היו זו כנגד זו אלא זו גבוהה וזו נמוכה אין מצטרפות לארבע אמות, שטורח הוא לו לזלף כאן וכאן ושופך הכל באחת מהן.

ג. ארבע אמות על ארבע אמות אלו שאמרו, יש מי שהורה שצריך להיותן מרובעות, שאם אינן מרובעות אין האויר שולט בו יפה ואין נבלעין סאתים מים בחצר, ולפיכך צריך לעשות לו עוקה. ויש מי שהורה שאין צריך, אלא כל שיש בה שיעור שש עשרה אמה משוברות מותר, שאדם מזלף יפה סאתים שהוא מי תשמישו בשיעור זה. ולזה דעתי נוטה.

ד. חצר שפחותה משיעור זה כיצד הוא עושה ויהא מותר לו לשפוך בה, עושה גומא מחזקת סאתים בתוך החצר או ברשות הרבים סמוך לחצר כדי שירדו שם המים. עשאה בתוך הבית אין צריך לכסותו. עשאה ברשות הרבים צריך לעשות לה כסוי על גבה שלא תראה ברשות הרבים, ואחר כך שופך אפילו כור ואפילו כוריים, ואפילו היתה מלאה מים מערב שבת שופך ושונה ואינו חושש, שאין הדבר מצוי, וכל שאינו מצוי לא חששו לו ולא הקפידו עליו, והוא שיהא חלל שתחת הכסוי מחזיק סאתים. ואיזה שיעור המקום שמחזיק סאתים, חצי אמה על חצי אמה ברום שלש חומשי אמה. היתה הגומא פחותה משיעור זה אין נותנין לה כל עיקר, חוששין שמא יתן לה סאתים שהוא שיעור מי תשמישו. במה דברים אמורים בימות החמה שאדם חושש לקלקול חצרו, ואם אתה מתיר לו יחוש לקלקול חצרו ושופכן בחוץ, או יקלחו מים בחוץ ויאמרו צנורו של פלוני מקלח מים בשבת, אבל בימות הגשמים אפילו חצר הפחותה מארבע אמות ואין שם עוקה כלל, וכן עוקה המחזקת אפילו סאה, שופכין לה אפילו כור ואפילו כוריים ואין חוששין לקלקול חצרות, שסתם חצרות מתקלקלות בימות הגשמים, וכן אין חוששין לשמא יאמרו צינורו של פלוני מקלח מים בשבת ברשות הרבים ומכחו הם באים, לפי שסתם צינורות מקלחין מים בימות הגשמים. ויש מן המורים שהורו בהפך מזה, ואמרו שבימות החמה אם מחזקת סאתים שופכין לה סאתים ולא יותר, אינה מחזקת סאתים אין שופכין לה כל עיקר. בימות הגשמים מחזקת סאתים שופכין לה אפילו כור ואפילו כוריים, אינה מחזקת סאתים שופכים לה כדי מלואה בלבד, ולראשון דעתי נוטה.

ה. חצר שפחותה מארבע אמות ועשו מקצת בני החצר גומא ומקצתן לא עשו גומא, אלו שעשו גומא מותרין, ואלו שלא עשו גומא אסורין. חוששין שמא יוציא המים בכלים שבבית לחצר המשותפת. במה דברים אמורים בשלא עירבו, אבל אם עירבו כולן מותרין.

ו. ביב ששופכין לו מים, והוא חפירה בקרקע רשות הרבים ומימיו הולכין ונזחלין ויוצאין ממנו לרשות הרבים, אף על פי שיש באורך הביב ארבע אמות שהוא מכוסה מלמעלה, יש מי שהורה שאסור לתת מים על פי הביב מפני שהמים יוצאין מכחו לרשות הרבים, אלא שופך חוצה לו בחצר והמים ניגרין מן החצר לביב. במה דברים אמורים בימות החמה, אבל בימות הגשמים שופך אפילו על פי הביב, ושופך ושונה כמה שירצה ואינו נמנע. ויש מי שהורה להתיר אפילו בימות החמה, כל שישנו מכוסה אפילו ארבע אמות ברשות הרבים, ולזה דעתי נוטה.

ז. דברים אלו שאמרנו בשהיו המים יוצאין לרשות הרבים, אבל אם יוצאין לכרמלית אפילו בחצר פחותה מארבע אמות. וכן ביב היוצא לכרמלית שופך לתוכן, ושופך ושונה כמה שירצה שלא גזרו על כחו בכרמלית. ויש מחמירין אפילו בזו לומר שלא הקלו בכחו בכרמלית אלא בספינה שבים ששופך בדפנה של ספינה והמים יורדים ממנה לים, לפי שאין בספינה משום חשש קלקול הספינה, אבל בחצר חוששין שמא יוציא וישפוך ביד מן החצר לכרמלית ולא ישפוך בחצר כדי שלא תתקלקל חצרו. והראשון עיקר.

ח. היה עומד בחצר אסור להוציא ידו מלאה פירות לרשות הרבים, ואפילו למעלה מעשרה טפחים. הוציאה למעלה מעשרה טפחים, יראה לי שאף על פי שהוציאה במזיד מחזירה, הואיל ולא הוציאה אלא לאויר מקום פטור. במה דברים אמורים לאותה חצר אבל לחצר אחרת אסור, כדי שלא תעשה מחשבתו. הוציאה למטה מעשרה טפחים בין בשוגג בין במזיד לאותה חצר מותר, ואין קונסין אותו אפילו הזיד בהוצאתו כדי שלא יבא לידי חיוב של תורה. ולחצר אחרת לעולם אסור. הוציאה מבעוד יום בשוגג ועמד כן משחשכה, לאותה חצר מותר ולחצר אחרת לעולם אסור. הוציאה במזיד אפילו לאותה חצר אסור, הואיל והוציאה לאויר רשות הרבים, וקונסין אותו לפי שאינו בא לידי חיוב של תורה אפילו ישליכנו מידו לרשות הרבים, שעקירה מבעוד יום היתה. ויש מגדולי המורים שהורו שכל שמזיד לעולם אסור ואפילו לאותה חצר, וכל שוגג מותר.

ט. כשם שאסור להכניס ולהוציא מרשות הרבים לרשות היחיד ומרשות היחיד לרשות הרבים, כך אסור מהם לכרמלית ומכרמלית להם. לפיכך אין זורקין מן היבשה לים ומן הים ליבשה ואין ממלאין ממנה. במה דברים אמורים ביבשה רשות הרבים או רשות היחיד העוברת לפניה, אבל יבשה כרמלית העוברת לפניה מותר כל תוך ארבע אמות, דשתי כרמלית מותרות זו עם זו ומצטרפות לארבע אמות.

י. אמת המים העוברת בחצר נכנסת מכאן ויוצאת מכאן, אם עמוקה עשרה ורחבה ארבעה חולקת רשות לעצמה ונידונית משום כרמלית, ואסור למלאת ממנה לחצר. היתה עוברת בין החלונות, וחלונות של בעלי בתים שמצד זה ומצד זה פתוחות עליה, ומקום מעברה בחצר או במבוי, אין ממלאין ממנה לחצר ולמבוי, ואין משלשל דלי מן החלונות למלאות ולהכניס, לפי שהיא חולקת רשות וכרמלית היא כמו שבארנו (ש"א פי"ד ה"ב). כיצד הוא עושה ויתירנה, עושה לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים על גבה בכניסתה וביציאתה, ואחר כך נעשית כחצר וכמבוי, וזה וזה משלשל דלי מכאן ומכאן וממלאין. במה דברים אמורים בשעירבו אבל לא ערבו אסורין, ששתי רשויות שולטות בה ואין שתי רשויות משתמשין ברשות אחת עד שיערבו. עשו לה מחיצה בכניסה ולא ביציאה או עשו לה ביציאה ולא בכניסה, אין ממלאין ממנה עד שיעשה בכניסתה וביציאתה. לא עשו לה מחיצות אלו, אף על פי שהאמה פרצה את הכותלים ועברה, ונשארו כותלי הפרצה בכניסתה וביציאתה כותלין גבוהין עשרה על גבה, אינו נדון משום מחיצה להתירה עם החצר ועם המבוי ועם חלוני רשות היחיד שעל גבה, ואפילו ערבו בני החצר ונשתתפו בני המבוי, עד שיעשו לה מחיצה בכניסה וביציאה לכתחלה כמו שבארנו, שמחיצות הנכרות הבאות להתיר היא צריכה. עשו לה שתי מחיצות בכניסה וכן ביציאה אחד מימין רחב האמה ואחת משמאלה והאמה עוברת בחלל האויר שביניהן, אם אין בין זו לזו שלשה טפחים הרי הן כמחוברות ומחיצה סתומה היא, שכל פחות משלשה כלבוד דמי ומותר. היה ביניהן שלשה אסור כמו שאין שם מחיצה.

יא. אין באמה כשיעור, כיצד, שאינה עמוקה עשרה או עמוקה עשרה ואין ברחבה ארבעה, אם לא נפרצה החצר במלואה משלשל ודולה, ואפילו יש באגפיה שממנה ולכותל ארבעה טפחים משלשל דלי ודולה ומכניס לבית, לפי שאין האמה חולקת רשות לעצמה עד שיהא בה כשיעור בעמקה ורחבה כמו שביארנו. ואפילו יש באמה שמחוץ לחצר כשיעור וזו מחוברת לה מותר, ואין אוסרין אותה משום חורי הכרמלית, שאין חורין לכרמלית כמו שביארנו (לעיל פ"א הל"ט). יש באמה כשיעור ואין באגפים כשיעור, משלשל וממלא ממנה לאגפים, ואינו משלשל דלי מן החלון וממלא ומכניס לבית. ואפילו מלא מן האמה והניח על האגפים ומן האגפים לבית אסור, שאפילו ברשויות של דבריהם אסור להחליף. ויש מגדולי המורים שהתיר להחליף ברשויות של דבריהם. ויראה לי שהראשון עיקר.

יב. היתה האמה עוברת ברשות הרבים, אם יש בה כשיעור ובאגפיה כשיעור אסור למלאות ממנה, לפי שמוציא מכרמלית לרשות הרבים. ואין צריך לומר שאסור לשלשל דלי מחלוני רשות היחיד ולמלאות. יש בה כשיעור ואין באגפיה כשיעור מותר למלא, לפי שמוציא מכרמלית למקום פטור, ואסור לשלשל דלי לפי שאסור להחליף אף ברשויות של דבריהם כמו שביארנו. אין בעומקה עשרה ויש באגפיה כשיעור מותר למלאת, ובלבד שלא יוציא חוץ לארבע אמות, לפי שאין זה אלא רקק מים שרשות הרבים עוברת בתוכו והרי הוא כרשות הרבים. ואסור לשלשל דלי מן החלונות, לפי שזה כמכניס מרשות הרבים לרשות היחיד. אין בעומקה עשרה, אפילו אין באגפיה כשיעור רשות הרבים היא זו, ומותר למלאת ואסור לשלשל דלי.

יג. היתה עוברת בסימטא ויש בה כשיעור ובאגפיה כשיעור, מותר למלאות לפי שזה כמטלטל מכרמלית לכרמלית, ואסור לשלשל דלי. היה בה כשיעור ואין באגפיה כשיעור, מותר למלאת ואסור לשלשל דלי, שאין מחליפין אפילו ברשויות של דבריהם. אין בעומקה כשיעור ולא באגפיה כשיעור מותר למלאות ואסור לשלשל, לפי שהכל נדון ככרמלית בין היא בין אגפיה. יש בעומקה עשרה ואין ברחבה ארבעה הרי זה מקום פטור, לפיכך אם אין באגפיה כשיעור מותר למלאת ולשלשל דלי. כך יראה לי לדון בענינים אלו ודרכים אלו, ואף על פי שראיתי למקצת מן החכמים דרך אחרת.

יד. גזוזטרא שהיא למעלה מן המים, כיצד הוא עושה ויהא מותר לשלשל דלי ולמלאת ולהכניס לבית, עושה חקק ארבעה על ארבעה באמצעה, ומשלשל מתחת הנקב סביבותיו מחיצות עשרה טפחים, ודולה דרך הנקב. ואף על פי שאין דפנות מחיצה זו מגיעות למים מותר כאלו מגיעות למים ורשות היחיד הוא, שבמים הקלו לומר גוד אחית לפי שכבר ביארנו לעיל (פ"א הי"ז) שבקיעת הדגים אינה בקיעה. עשה מחיצה זו למטה סמוך למים ועולות כנגד נקב הגזוזטרא מותר, שכל שיש בה עשרה רואין כאלו המחיצות עולות למעלה ומגיעות אל הגזוזטרא. לא עשה לה מחיצה, אפילו אין ברחבה ארבעה אף על פי שהיא נדונית משום מקום פטור אסור לשלשל דלי ולמלאת ולהכניס לבית, שכבר בארנו (לעיל הי"א) שאף ברשויות של דבריהם אסור להחליף.

טו. הקרפיפות בזמן שיש להם מחיצה עשרה טפחים, בין יש בהם בית סאתים בין יתרים מבית סאתים כבר ביארנו (לעיל פ"א הכ"ט) שהיא מחיצה, ואפילו מחזיק כור ואפילו כוריים רשות היחיד הוא דבר תורה, אלא מפני שמחוסרת דיורין החמירו מדבריהם לעשותן רשות בפני עצמן ואפילו אין בהן בית סאתים, ואסורין עם כל הרשויות להכניס ולהוציא מהן, בין לרשות היחיד ואפילו שניהם לאדם אחד כמו שביארנו ובין לכרמלית, ומאחד מן הרשויות אלו להן, ואין צריך לומר לרשות הרבים. ולפיכך סלע שבים בזמן שגבוה עשרה ורחב ארבעה, אין מטלטלין לא מתוכו לים ולא מן הים לתוכו, שסלע כזה נדון משום קרפף והים נדון משום כרמלית. סלע שאינו גבוה עשרה נדון משום כרמלית, ומטלטלין מתוכו לים ומן הים לתוכו, ואין צריך לומר בגבוה עשרה ואינו רחב ארבעה לפי שנדון משום מקום פטור.

טז. פעמים שהקלו והתירו לטלטל מקרפף לכרמלית. כיצד, סלע יתר מבית סאתים שבים, מטלטלין מהים לתוכו ומתוכו לים. לפי שהקרפף היתר מבית סאתים עשאוהו ככרמלית שאין מטלטלין בו אלא בארבע אמות, ואם באת לאוסרו עם הכרמלית חוששין שמא יאמרו רשות היחיד הוא כשאר קרפיפות שאין יתרים על בית סאתים ויטלטל בכולו. ולמה לא התירו בזה הסמוך לים לטלטל בכולו ויאסרוהו לטלטל ממנו לים ומן הים לתוכו, לפי שהקרפיפות יתרים מבית סאתים מצויין תמיד, ויבאו להקל ולטלטל בכל מקום בקרפף היתר מבית סאתים כבאינו יתר מבית סאתים, והקרפף שבתוך הים אינו מצוי, והעמידו דבריהם במצוי והתירו בשאינו מצוי. ויש מגדולי המורים שהתירו כן בכל קרפף היתר מבית סאתים הסמוך לכרמלית ואפילו ביבשה, שאם אין אתה מתירו ביבשה אף אתה צריך לחוש לחשש זה, שמא יאמרו רשות היחיד הוא ויטלטלו בכולו. ולזה הדעת נוטה. ומכאן התירו בגנה יתרה על בית סאתים כל שאין עוברת לפניה רשות הרבים סרטיא או פלטיא, לטלטל מתוכה לחוץ ומחוץ לתוכה, ומצניעין מפתח בתוך הגנה תוך ארבע אמות והוא עומד בחוץ, או נותן מתוכה לחוץ ועודנו עומד בתוכה.

יז. כשם שהתירו כחו בכרמלית כמו שנתבאר (לעיל ה"ז), כך כחו בקרפף מותר. ויראה לי שאין להתיר כן אלא בקרפף יתר מבית סאתים שאסור לטלטל בתוכו ככרמלית, אבל קרפף בית סאתים אסור, שאם באת להתיר שם כחו יבא להוציא ולשפוך בחוץ.

פרק ז

א. מקום פטור מותר עם כל הרשויות להכניס ולהוציא. כיצד, עומד אדם במקום פטור ונוטל מבעל הבית ונותן לו, ומן העני ונותן לו, ובלבד שלא יטול מבעל הבית ויתן לעני, או מן העני ויתן לבעל הבית, שכבר ביארנו (לעיל פ"ו הי"א) שאסור להחליף. ולא ברשויות של תורה בלבד אסור אלא אפילו ברשויות של דבריהם אין מחליפין על ידי מקום פטור, וכמו שביארנו (שם). איסור חילוף זה שאמרנו לא להחליף בלא שיניח במקום פטור בלבד אמרנו, אלא אפילו הניח במקום פטור אסור. כיצד היה עומד באסקופה מקום פטור, ונטל חפץ מרשות היחיד והניחו באסקופה, וחזר ונטלו מן האסקופה ונתנו ברשות הרבים או בכרמלית, אסור.

פרק ח

א. עומד אדם ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד, וכן עומד ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים תוך ארבע אמות, ואין חוששין שמא יעביר החפץ מתחלת ארבע לסוף ארבע, וכן אין חוששין שמא ימשוך החפץ ויביא לו לרשות הרבים שהוא עומד בו. במה דברים אמורים בחפצים שאין צריכין לו למושכן במקום שהוא, אבל בחפצים הצריכין לו אסור, חוששין שמא ישכח וימשוך אצלו. כיצד, היה צריך לשתות לא יכניס ראשו לרשות אחרת לשתות, מתוך שהוא צריך למים שמא ימשכם אצלו וישתה וישכח, בין שהמים נתונים בכלים נאים בין בכלים שאינן נאים. וכן כל כיוצא בזה באוכלין ומלבושין, לפי שהן חפצים הצריכין לו במקומו. היה צריך לטלטל בפנים מפתח וכיוצא בו, אפילו מפתח של זהב מותר, מפני שאינו צריך למפתח במקום שהוא עומד בו, ולפיכך אין חוששין שמא ימשכנו. וכן כל כיוצא בזה. ויש מי ששם הפרש בין כלים נאים לכלים שאינם נאים ולא נתכוונו דבריו בזה. הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה מותר. דברים אלו שאמרנו ברשויות של תורה. אבל עומד הוא בכרמלית ושותה ברשות היחיד או ברשות הרבים. וכן עומד באחד מרשויות אלו ושותה בכרמלית. כרמלית זו מותרת עם כל הרשויות דבר תורה, לא אסרו אלא מגזרת רשות של תורה, ואין גוזרין בה גזרה לגזרה.

ב. עומד אדם ברשות הרבים ופותח ונועל ברשות היחיד, וכן עומד ברשות היחיד ופותח ונועל ברשות הרבים, ובלבד שלא יוציא מפתח מרשות לרשות. כיצד, שערי גינה ושערי חנויות ורשות הרבים עוברת לפניהם, ואפילו כרמלית עוברת לפניהם, בזמן שמנעולי השערים הם למעלה מעשרה טפחים, אם המנעול רחב ארבעה הרי זה נידון משום רשות היחיד, ולפיכך אי אפשר לו ליטול מפתח לא מרשות הרבים ולא מן הכרמלית לפתוח ולנעול במנעול שהוא רשות היחיד, אלא כיצד הוא עושה, מביא מפתח מערב שבת ונותנו במנעול או בחלון שלמעלה ממנו אף על פי שהוא רחב ארבעה על ארבעה, ולמחר פותח ונועל ומחזיר המפתח למקומו, ואף על פי שהוא עומד ברשות הרבים כמו שבארנו, ואפילו היה מפתח של זהב. ואין צריך לומר אם הניחו מבערב באסקופה מקום פטור גבוהה שלשה ואינה רחבה ארבעה, או בחלון שאין בו ארבעה על ארבעה. הניחו באסקופה נמוכה משלשה הרי זו היא רשות הרבים. היתה גבוהה שלשה ורחבה ארבעה הרי היא כרמלית, וכאן וכאן אסור כמו שאמרנו, שהרי זה מוציא מרשות לרשות. היה המנעול למטה מעשרה ורחב ארבעה, מותר להניח מפתח מערב שבת באסקופה כרמלית, ולמחר פותח ונועל בו ומחזירו למקומו, שהרי זה מוציא מכרמלית לכרמלית. לא היה המנעול רחב ארבעה על ארבעה, אף על פי שראוי לחוק בו ולהעמידו ארבעה על ארבעה, כל שלא נחקק רואין אותו כמות שהוא ומקום פטור הוא, ולפיכך מותר אפילו ליטול מפתח מכרמלית ואפילו מרשות הרבים ופותח ונועל ואינו חושש, דמקום פטור מותר עם בני רשות היחיד ועם בני רשות הרבים ובלבד שלא יחליף כמו שביארנו (לעיל פ"ז).

ג. לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתין מים ברשות הרבים, ולא ברשות הרבים וישתין מים ברשות היחיד וכן לא ירוק. ואפילו היה ברשות היחיד ופי אמה ברשות הרבים אסור. ולא סוף דבר עומד ברשות היחיד ומשתין ברשות הרבים, אלא אפילו עומד ברשות היחיד ומשתין מים ברשות היחיד ומתגלגלין ויורדין לרשות הרבים אסור. וכן היה עומד ברשות הרבים ומשתין מים ברשות הרבים ומתגלגלין ויורדין ברשות היחיד אסור, שכבר ביארנו (לעיל פ"ו ה"א) שכחו ברשות הרבים אסור. ויראה לי שאין דברים אלו אמורין אלא במשתין בפי הביב החפור ברשות היחיד ופתוח לרשות הרבים ואינו מכוסה, או אפילו מכוסה ואינו משוך ארבע אמות. ואם אינו כן מותר, שכבר בארנו (שם) שכל חצר שיש בה ארבע אמות על ארבע אמות שופך ונותן לה אפילו כור ואפילו כוריים ואפילו בימות החמה, ואף על פי שלא עשה לה גומא. ורשות הרבים שש עשרה אמה על שש עשרה אמה יש בה.

פרק ט

א. כל המקומות שהוקפו לדירה כבתים וחצרות והמבואות, רשות היחיד גמורה הן, בין שהן של יחיד בין שהן של שותפין. ודבר תורה מותר להוציא מביתו של זה לביתו של זה, ומביתו של זה לחצר המשותפת ביניהן, אבל מדבריהם אסרו מקצתן להוציא מרשותו של זה לרשותו של זה עד שיערבו, ומקצתן העמידום על דין תורה ומותרין לטלטל מזה לזה, כיצד חצר וגג וקרפף ואכסדרה ומרפסת ומבוי רשות אחת הן, אף על פי שזה לראובן וזה לשמעון מטלטלין מזה לזה ואף על פי שלא ערבו. במה דברים אמורים בכלים ששבתו בתוכם, אבל כלים ששבתו בתוך הבית אסורין.

ב. שני חצרות שערבו זו לעצמה וזו לעצמה, ונמצאו כלי הבתים בחצרות, אין אומרין נאסור לטלטל כלים ששבתו בחצר שלא יבא להוציא מחצר לחצר כלים ששבתו בתוך הבית, אלא אף על פי שכלי הבית וכלי החצר בחצר, אומרים את ששבתו בחצר מותרין ואת ששבתו בבית אסורין, ולפיכך בין ערבו בין לא ערבו מותרין.

ג. קרפף זה שאמרנו שמטלטלין ממנו לחצר, לא אמרו אלא בקרפף בית סאתים. היה יתר מבית סאתים אסור, שאפילו בתוכו אין מטלטלין אלא בארבע אמות. וכן הדין בגג יתר מבית סאתים אם אין מחיצותיו נכרות אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות כמו שבארנו (לעיל פ"א המ"ו), ואין צריך לומר שאין מטלטלין ממנו לחצר, ואפילו לחצר של בעל הגג. גג שאינו יתר על בית סאתים אף על פי שאין מחיצותיו ניכרות, וכן יתר מבית סאתים ומחיצותיו ניכרות מטלטלין ממנו אפילו לחצר חבירו, אבל לא לבית. במה דברים אמורים לביתו של חבירו אבל לבית בעל הגג מותר. היו שנים או שלשה גגין שוין, אפילו של שנים או של שלשה בני אדם, מצטרפין ליתר מבית סאתים.

ד. פעמים שבעל הגג אסור להוציא כלי ביתו לגגו ואחרים מותרים בו אפילו בכלים ששבתו בתוך ביתם. כיצד, אחד מבני גגין שעשה סולם קבוע לגגו, ובעלי שאר הגגין לא עשו כן לגגם, הרי זה שעשה סולם קבוע מותר בכולם כמטלטל מביתו לגגו, ובעלי שאר הגגין אסורין, שכל שזה עושה סולם קבוע ובעלי שאר הגגין לא חששו לעשות כן, סלקו דעתם מתשמיש גגותיהן והניחום לזה. עשו כל אחד סולם קבוע לגגו, כל אחד מותר בשלו ואסור בשל חבירו.

ה. איזהו סולם קבוע סולם הצורי, אבל סולם המצרי אינו קבוע. ואיזהו סולם הצורי כל שיש לו ארבעה חווקין, והמצרי כל שאין לו ארבעה חווקין. היו כולם עולין בסולם מצרי ואחד עולה בסולם צורי, אותו של צורי מותר והשאר אסורין.

ו. עשה האחד מחיצה גבוהה עשרה טפחים סביב גגו והניחו פרוץ סמוך לגג חבירו, וחבירו לא עשה מחיצה לגגו, זה שעשה מחיצה לגגו מותר בשני אפילו בכלים ששבתו בתוך ביתו, והשני אסור, שכל שלא עשה מחיצה ראויה לגגו הרי הוא מסלק תשמישו ממנו ומניחו למי שעשה מחיצה הראויה לתשמיש גגו. בנה האחד עליה על גבי ביתו סמוך לגגו של חבירו, הרי הוא מותר וחבירו אסור, אם אמרו סולם קבוע או מחיצה הראויה, עליה לא כל שכן. חזר בעל העליה ובנה בין העליה והגגין אצטבא רחבה ארבעה הותרו כל הגגין לבעליהן, שהרי גלה זה דעתו שהוא מסלק דעתו מהם. וכן הדין למי שעשה סולם קבוע לגגו או מחיצה הראויה לתשמיש וחזר ובנה אצטבא לפני גגו. במה דברים אמורים בשאין האצטבא ראויה לעמוד עליה ולשמור ממנה גנתו או חצרו, אבל אם ראויה לשמור ממנה גנתו או פרדסו או חצרו אין אצטבא זו מתרת גגין לבעליהן, שאני אומר אצטבא זו לשמור ממנה חצרו הוא שעשאה.

ז. גג גדול הסמוך לגג קטן ושניהם מוקפים מחיצות גבוהות עשרה, אלא שהקטן נפרץ במלואו לגדול, הגדול מותר לעצמו אפילו לכלים ששבתו בתוך הבית כמו שביארנו (לעיל ה"ו), והקטן אסור מפני שנפרץ במלואו למקום האסור לו.

ח. הבתים אף על פי שתשמישן אחד, אסור לטלטל מביתו של זה לביתו של זה עד שיערבו. ולא עוד אלא אפילו מביתו לבית המשותפת בינו ובין חבירו ומביתו לחצר המשותפת לו עם חבירו אסור עד שיערבו, וכן למבוי. ערבו בחצרות ונשתתפו במבוי מותרין, שחזר הכל כרשות אחת כמו שיתבאר בשער ערובי חצרות (שער ד).

ט. כותל שבין שני חצרות גבוה עשרה ורחב ארבעה, וערבה זו לעצמה וזו לעצמה, והיו פירות בראש הכותל, אלו עולין מכאן ואוכלין ואלו עולין מכאן ואוכלין, ומטלטלין בכל הכותל כדרך שמטלטלין בגגות, ואלו עולין מכאן ואוכלין ומטלטלין בכולו. וכן מעלין ומורידין מן החצרות לו וממנו לחצרות, אבל לא יטלטלו מן הבתים לו. היה גבוה עשרה ואין ברחבו ארבעה הרי זה נידון משום מקום פטור, ומעלין ומורידין מן הבתים לו וממנו לבתים, ובלבד שלא יחליפו כלים של בתי חצר זו לבתי חצר זו, שאין מחליפין מרשות לרשות על ידי מקום פטור, ואפילו ברשויות של דבריהם כמ"ש (לעיל פ"ו הי"א). היה רחב ארבעה ואינו גבוה עשרה שתיהן אסורות בו להעלות ולהוריד מן הבתים לו וממנו לבתים, שכל שאינו גבוה עשרה תשמישו בנחת לזה ולזה, רשות שתיהן שולטת בו ואוסרין זה על זה כדרך שאוסרין בחצר המשותפת. ולא עוד אלא שאף בחצרותיהן אסורין עד שיערבו, שכל כותל שאין גבוה עשרה הרי זה כמי שאינו, וכל חצר וחצר נפרצה במלואה למקום האסור לה.

י. כדרך שאמרו בכותל שבין שני חצרות כך אמרו בחריץ שבין שני חצרות, בין עמוק עשרה ורחב ארבעה, בין עמוק עשרה ואינו רחב ארבעה, ובין רחב ארבעה ואינו עמוק עשרה.

יא. שני חצרות שערבו שנים, כיצד שערבה זו לעצמה וזו לעצמה, ויש בין שתיהן מקום שתשמישו בנחת לזה ולזה או בקושי לזה ולזה, שתיהן אסורות בו עד שיערבו. ולא עוד אלא אפילו היה לאחת מהן תשמישו קצת בנחת או בקושי מן השני שניהן אסורין. אבל אם היה לזה בנחת ולזה בקשה, הרי מקום זה נחשב לתשמיש השבת מכלל החצר שתשמישה בנחת וזו משתמשת, והשניה אסורה עד שיערבו. כיצד כותל שבין שני חצרות רחב ארבעה ואינו גבוה עשרה, הרי זה בנחת לזה ולזה, והרי אלו כמשתמשין דרך פתחים לחצר המשותפת ואסורין כמו שאמרנו. וכן בחריץ רחב ארבעה ואינו עמוק עשרה. היה הכותל גבוה עשרה ורחב ארבעה, אין אחד מהן יכול להשתמש בו בנחת אלא זה בזריקה וזה בזריקה, ושניהם אסורין בו בכלים ששבתו בבתים. וכן בחריץ עמוק עשרה ורחב ארבעה אין אחד מהן משתמש בו בנחת אלא זה בשלשול וזה בשלשול, ולפיכך שניהם אסורין בו.

יב. היה הכותל או החריץ בפחות מעשרה בעומקו וגבהו לחצר האחת, ולשניה למעלה או למטה מעשרה, נותנין אותו לזה שאינו מוחלק ממנו עשרה, לפי שהוא לזה בנחת בפתח ולזה בקשה בזריקה או בשלשול, ונותנין אותו לזה שהוא לו בנחת. היה לזה בזריקה ולזה בשלשול, אף על פי שתשמיש השלשול יותר בנחת קצת מתשמיש הזריקה, אין אומרים הואיל ונחת לזה מזה נותנין אותו למי שתשמישו בשלשול, אלא שניהם אסורין בו שרשות שתיהן שולטת בו. לפיכך אנשי החצר ואנשי מרפסת שלא עירבו שניהם כאחד אלא אלו לעצמן ואלו לעצמן, והמרפסת גבוהה מן החצר עשרה ועולין ויורדין דרך סולם מן החצר למרפסת, ואין לבני החצר שותפות במרפסת ולא לבני המרפסת בחצר, אם יש בחצר תל או עמוד גבוה עשרה סמוך למרפסת תוך ארבעה, הדרין בבתים שבמרפסת מותרין בתל ובעמוד, ובני החצר אסורין בו בכלים ששבתו בתוך הבית, לפי שלבני המרפסת בפתח ולבני החצר בזריקה. ואם אין גבוהין עשרה יד שניהן שוין בהן לזה בנחת ולזה בנחת, ושניהם אסורין בהן עד שיערבו. היו מופלגין מן המרפסת ארבעה, אף על פי שגבוהין עשרה שניהן אסורין, לזה בזריקה ולזה בזריקה היא ואסור.

יג. היתה עליה על המרפסת, אפילו היו העמוד והתל גבוהין עשרה וסמוכין תוך ארבעה למרפסת שניהן אסורין בהן, מפני שבני עליה אין יכולין להשתמש בהן אלא בשלשול, והרי אלו משתמשין בשלשול ואלו משתמשין בזריקה ושניהם אוסרין זה על זה. וכן הדין בחולית הבור שבחצר, בזמן שגבוהה עשרה וסמוכה למרפסת תוך ארבעה, נותנין אותה לבני בתים שבמרפסת. במה דברים אמורים בזמן שמלאה פירות של טבל שאי אפשר להסתפק מהן בשבת, אבל במלאה מים או פירות מתוקנין שניהן אסורין בה עד שיערבו, חוששין שמא יסתפקו מן המים או מן הפירות שבה עד שיחסרוה ויהא בחללה עשרה, ונמצא תשמיש המרפסת בשלשול, ואף על פי שתשמישם של בני מרפסת בשלשול ותשמיש של בני החצר בזריקה ושלשול, אוסרין זה על זה. ולא עוד אלא אפילו לזה בזריקת גובה וזריקת הפלגה ושלשול ולזה בשלשול לבד, יש מי שאוסר, ויש מי שהתיר בזה. אבל כל שזה בזריקת גובה ושלשול או בזריקת הפלגה ארבעה טפחים ושלשול, ולזה בשלשול, שניהן אוסרין זה על זה.

יד. זיז היוצא מן הכותל למטה מעשרה טפחים לחצר ויש ממנו לעליה עשרה טפחים, נותנין אותו לאנשי החצר. היה תוך עשרה לעלייה ולמעלה מעשרה לבני החצר נותנין אותו לבני עליה. היה למעלה מעשרה לבני החצר ולמטה מעשרה לבני העליה, או תוך עשרה לזה ולזה, שניהם אסורין בו.

טו. כותל שבין שתי חצרות גבוה עשרה ורחב ארבעה שאסור לשניהם כמו שבארנו (לעיל ה"ט), אם בא האחד ומעטו בצדו, בין שמעטו מרגלו של כותל בין שמעטו מראשו, נותנין אותו לזה שהרי מצד חצרו אין בו עשרה. כיצד, הרי שעקר חוליא מראשו מרחבו של צד החצר האחת, אם יש ברחב המקום שעקר חוליא ממנו ארבעה הרי זה משתמש בכל הכותל. ואם אין בו ארבעה אין זה שיעור מקום חשוב לעלות ולעמוד בו, ולפיכך אינו משתמש אלא כנגד המעוט. במה דברים אמרים בשמיעטו מראשו כמו שאמרנו, אבל אם נתן ברגלו אבנים, אם יש בהן ארבעה על ארבעה הרי זה משתמש בכל הכותל, ואם לאו אפילו כנגד המעוט אסור, לפי שאפילו כנגדו אינו יכול להשתמש בכותל בנחת, שבפחות מארבעה אין לו מעמד. ובשער עירובי חצרות (ש"ד פ"א הי"ט) יתבאר במה ממעטין.

טז. וכבר ביארנו למעלה (לעיל פ"ו הי"ד) שהגזוזטרא שהיא על המים, אם עשו לה מחיצה עשרה טפחים בין מלמעלה בין מלמטה, ממלאין ממנה בשבת. היו שתי גזוזטראות זו למעלה מזו ועשו מחיצה לעליונה ולא עשו לתחתונה, אם היתה מופלגת מן התחתונה ארבעה, העליונה מותרת והתחתונה אסורה, לפי שהעליונה לבני העליה העליונה בשלשול לבד, ולבני התחתונה בזריקת גובה והפלגה ושלשול לבד, כמו שביארנו (לעיל הי"ג). היתה סמוכה לה תוך ארבעה, שתיהן אסורות עד שיערבו. במה דברים אמורים בשעשו את העליונה בשותפות, אבל אם עשאה העליונה לעצמה, אף על פי שהורגלה התחתונה לעלות ולדלות דרך שם, גזל הוא זה ואינו בדין שתאסור התחתונה שמשתמשת בגזל על בני העליונה, אלא רואין כאלו חזר הגזל בשבת לבעליו, ועליונה מותרת ותחתונה אסורה. עשו מחיצה אף לתחתונה, עליונה מותרת בעליונה, והתחתונה אסורה בה אף על פי שעשאוה בשותפות ואף על פי שסמוכה לה בארבעה, שכל שעשו בני התחתונה מחיצה הרי הראו בעצמן שרצונם לדלות ולמלאות בשבת דרך התחתונה וסלקו עצמן מן העליונה.

יז. וכן יש דין גזל בחורבה של חבירו בשבת, לפיכך אם אחד רגיל להשתמש בחול בחורבה של חבירו אינו אוסרה על הבעלים בשבת, לפי שאנו רואין החורבה חוזרת בשבת לבעלים, והבעלים מותרין והאחרים אסורים.

יח. שלש דיוטות זו למעלה מזו וזו למעלה מזו, והעליונה והתחתונה לאחד ואמצעית של אחד, לא ישלשל מן העליונה לתחתונה דרך האמצעית, שאין משלשלין מרשות לרשות דרך רשות. אבל משלשל הוא מן העליונה לתחתונה שלא בדרך האמצעית.

יט. חצר הסמוכה לחורבה של אחד מן השוק, בעל החצר מותר להוציא לה כלים ששבתו בחצר, לפי שאין חורבה אוסרת, וכל שאינו אוסר אינו אסור. ויש מי שאוסר, ולראשון דעתי נוטה. אימתי בזמן שאין הבעלים משתמשין בה, אבל בזמן שהבעלים משתמשין בה אסור, שחורבה חוזרת לבעלים כמו שבארנו (לעיל הי"ז).

כ. שני חצרות וחורבה אחת ביניהן, בין ערבה כל חצר וחצר לעצמה בין לא ערבו והחורבה משותפת לשניהן, נותנין אותה לשניהן להוציא לה כלים ששבתו בחצר, ואין חוששין שמא יוציאו לה כלים ששבתו בתוך הבית. ואם היתה חורבה של אחד מן השוק שאינו משתמש בה, אף זו מותרת לשתי החצרות כמו שביארנו (שם).

כא. שני בתים ושלש חורבות ביניהן, אלו משתמשין בסמוכה להן ואלו משתמשין בסמוכה להן ואמצעית אסורה לשניהן. במה דברים אמורים כשעשויות כחצובה שתים זו כנגד זו ורחוקות זו מזו, והשלישית מפסקת ביניהן ובין שני הבתים מן הקצה אל הקצה, ולפיכך הבית שבימין זורק דרך אויר החורבה האמצעית לחורבה שבימין, וכן הבית שבשמאל משתמש בזריקה לחורבה שבשמאל דרך אויר החורבה שבאמצע. ואף על פי שהחורבה שבאמצע משותפת לשניהן ושניהן אסורין בה, אפילו כן אינה אוסרת עליהן לזרוק דרך אוירה, לפי שאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר, לא יהא אויר החורבה חמור מאויר רשות הרבים, וכבר ביארנו (לעיל פ"ה הי"א) ששני גגין בשני צדי רשות הרבים, בזמן שהגגין שוין זורקין מזה לזה דרך אויר רשות הרבים. ויראה לי שאין דברים אלו אמורים אלא בשאין החורבות שבימין ושבשמאל משותפות, שאלו היו משותפות אדם אוסר על חבירו רשות המשותפת לו אפילו דרך אויר.

כב. היו שלשת החורבות עשויות כשורה שניהן אסורין בשלשתן, שאפילו הסמוכה לזה ורחוקה לזה הרי היא כלזה בשלשול ולזה בזריקה, ונותנין אותה לשניהן ושניהן אסורין בה, וכן בשניה. היה לזה פתח בזו הסמוכה לו ולשני פתח בזו הסמוכה לו, זה משתמש דרך פתחו בחורבה הסמוכה לו וזה משתמש דרך פתחו בחורבה הסמוכה לו, והאמצעית אסורה לשניהם. במה דברים אמורים כשהאמצעית של שניהם, אבל אם היתה של אחד מן השוק שלא היה משתמש בה, זה משתמש באחת והשני משתמש בשתים. ויראה לי שאין דברים אלו אמורים אלא כשהאחד רגיל להשתמש בה והשני אינו רגיל, ולפיכך נותנין אותה לרגיל, אבל כששניהם רגילין למה נותנין אותה לזה ואין נותנין אותה לזה.

כג. בור שבין שתי חצרות, אף על פי שהכותל המפסיק בין שתי החצרות נתון על הבור, שתיהן אסורות בו למלאות ולהכניס לבית עד שיערבו.

כד. כיצד הן עושין ויהא מותר להם למלאות ממנו ולהכניס לבתים, עושין מחיצות עשרה ואפילו של קנים משפת אוגנו ולפנים. עשאוה בשפת הבור ומשולשלת עשרה כנגד המים, אף על פי שאינה משוקעת במים ולא מגעת להם מתרת להם, שהמחיצה התלויה מתרת במים. וכן אם עשאוה למטה סמוך ממש למים ושלשלוה מלמטה למעלה עשרה טפחים, לפי שרואין אותה כמגעת עד שפת הבור. כך הורו רבים מגדולי המורים האחרונים. אבל הגאונים הורו שאם עשאוה מלמעלה צריך שישקע ראשי הקנים במים טפח, ואם עשאוה במים מתחת בקרקעית הבור צריך שיראו ראשי הקנים למעלה מן המים טפח, שלא התירו מחיצה תלויה אפילו במים אלא בשהיה טפח מן המחיצה משוקע במים. ודברי החכמים האחרונים נראים לי עיקר.

כה. נתן קורה רחבה ארבעה ונתונה על רחבה תוך אוגנו של בור לדברי כולם מתרת, שפי תקרה יורד וסותם. ועוד שאין הדלי הולך יותר מארבעה טפחים, ולפיכך אינו דולה חוץ לקורה. ויראה לי שהמחיצה עשרה בזמן שהיא רחבה ארבעה מתרת לדברי הכל, ומן הטעם הזה שאין הדלי הולך יותר מארבעה טפחים, ולפיכך מותר, ואף על פי שאין אומרים במחיצה פי מחיצה יורד וסותם.

כו. בור שבשביל שהוא נתון בין שני בתים ואין הבתים פתוחים לאותו שביל, אם הוא מופלג מכותל זה בארבעה טפחים ומכותל זה בארבעה טפחים, זה זורק דלי מחלונו וממלא וזה זורק דלי מחלונו וממלא, אף על פי שכל אחד ואחד דולה אין אדם אוסר על חבירו דרך אויר כמו שאמרנו (לעיל הכ"א). ויראה לי שלא אמרו אלא בבור של הפקר, שאלו היה של שניהם אפילו דרך אויר אוסרין זה על זה בכל מה שיד שניהם שולטת בו עד שיחלקוהו במחיצות עשרה כמו שבארנו (לעיל הכ"ד). היו הדיורין פתוחין לשביל, שניהם אסורין בו, לפי שרשות שניהם שולטת בו. וכן הדין כשהוא נתון ברשות הרבים, וצריך שתהא חולית הבור גבוהה עשרה טפחים. היה הבור תוך ארבעה לזה ולזה, אין ממלאין ממנו עד שיעשו לו מחיצה עשרה בין מלמעלה בין מלמטה כמו שאמרנו, לפי שרשות שניהם שולטת בו. עשו לו מחיצה עשרה ממלאין ממנו, ואף על פי שאין החוליא גבוהה עשרה, לפי שהאויר שבין הבור לכותל נדון משום מקום פטור.

נשלם שער שלישי בעה"י