עבודת הקדש/בית נתיבות/ב

<< · עבודת הקדש · בית נתיבות · ב · >>

השער השני

השער השני: תיקוני המבוי המפולש ותיקוני צורת הפתח ותיקוני ר"ה והעיירות.

• א. אבאר בו תיקוני המבוי המפולש השוה והעקום, ושנכשר בלחי או בקורה ואחר כך נפרץ מראשו או מצידו, והרחב מעשר.
• ב. ואבאר בכלל זה צורת פתח שאמר בכל מקום כיצד, וכן עומד מרובה על הפרוץ כיצד.
• ג. ואח"כ אבאר דין מבוי או חצר שנפרצו בשבת או שנטלו הלחיים והקורה בשבת, ודין מחיצה שנעשית בשבת.
• ד. ואבאר תיקון רשות הרבים והעיירות.

פרק א

א. מבוי המפולש לרשות הרבים כיצד מערבין אותו, אם היה מפולש לרשות הרבים מכאן ולכרמלית מכאן, עושה צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן. וכן הדין אם היה מפולש לכרמלית. היה מפולש לרשות הרבים מכאן ומכאן, עושה דלת מכאן ולחי או קורה מכאן. ויש מי שהורה גם בזה להכשיר בצורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן. ולראשון דעתי נוטה. איזה דלת אמרו, דלת הראויה לינעל, ואינו צריך לנעול. כיצד, היו שולי הדלת משוקעין בעפר עד שהעפר מונע אותה מלנעול צריך לפנות העפר. היתה ראויה לנעול אינו צריך שינעול אף בלילה, כל שראוי לנעול הרי זה מותר.

ב. איזהו מבוי המפולש מכאן ומכאן לרשות הרבים, כל שאינו רחב שש עשרה אמה. היה רחב י"ו אמה נעשה הוא עצמו רשות הרבים, ואין רשות הרבים מתערב עד שיהו דלתות נעולות בלילה כמו שיתבאר (פ"ד ה"א). ויש מי שהורה שכל שאורך המבוי מפולש לאורך רשות הרבים, בין שהמבוי רחב שש עשרה אמה בין שאינו רחב הרי הוא רשות הרבים, ומבוי המפולש לרשות הרבים כיצד, כגון שאורך המבוי מפולש מכאן ומכאן לרוחב רשות הרבים, ודברי טעם הם וראוי לחוש להם.

ג. כבר בארנו (ש"א פ"ט ה"ד) שהמבוי השוה מפנים ונראה מבחוץ נדון משום לחי. לפיכך מבוי שנפרץ במלואו לחצר ונפרצה החצר כנגדו לרשות הרבים, אם לא נפרצה החצר גם היא למבוי במלואה הרי הוא כסתום, ואינו צריך כלום מצד החצר, והמבוי והחצר מותרים, ואף על פי שלא עירבו זה עם זה, לפי שהמבוי ניתר במה שנשאר קיים מכותלי החצר בצד המבוי משום לחי, ואין רגל המבוי אוסרת אותו.

ד. היו כותלי המבוי נמשכין ונכנסין בתוך חלל החצר שלשה טפחים או יותר, ומופלגין מכותלי צידי החצר שלשה טפחים, אם לא עירבו המבוי והחצר, המבוי אסור לפי שרגלי החצר במבוי ואוסרין אותו, והחצר מותרת ואף על פי שפרצת המבוי ופרצת החצר שבצד רשות הרבים מכוונין זה כנגד זה, ואפילו רבים בוקעין בחצר ונכנסין לה בזו ויוצאין בזו, אף על פי כן החצר כרשות היחיד ומותר לטלטל בכולה. במה דברים אמורים בשנשארו בכותליה מצד זה ומצד זה משני צדי המבוי פסים קצרים וגבוהים עשרה, ואפילו אין רחבין אלא מעט, לפי שהן נדונין כשני לחיים. ואם לא נשאר אלא מן הצד האחד צריך שישאר שם פס ארבעה, שכבר נתבאר (ש"א פי"ג) שאין החצר נתרת אלא בשני לחיים או בפס ארבעה.

ה. נפרץ לאמצע רחבה של רבים שאין דיורין שם, אפילו כותלי המבוי נמשכין לתוך חלל הרחבה בין עירבו בין לא ערבו אף המבוי מותר, שהרחבה שאין בה דיורין אינה צריכה עירוב ואינה אוסרת את המבוי, שאין אוסר אלא דיורין בלבד. במה דברים אמורים ברחבה שאינה יתירה על בית סאתים ואף על פי שלא הוקפה לדירה, או שהוקפה לדירה ואפילו יתירה על בית סאתים. אבל היתה יתירה על בית סאתים ולא הוקפה לדירה ונפרצו זה לזה במלואן שניהן אסורין, כרמלית היא זו, והרי מבוי נפרץ במלואו לכרמלית.

ו. היה נפרץ במלואו לצידי החצר או לצידי הרחבה ונפרצה החצר והרחבה אפילו שלא כנגד המבוי אסור, לפי שנראה המבוי מבפנים כמבוי עקום ומפולש משער זה לשער זה. ולפיכך אסור עד שיעמיד לחי או קורה בין המבוי לבינה. היתה רחבה או חצר של יחיד, אפילו נפרץ המבוי לאמצען במלואו החצר מותרת כמו שבארנו, והמבוי אסור חוששין שמא ימלך ויבנה בתים בחצר וברחבה מן הצד, ונמצא המבוי כלה לצידי הרחבה והחצר.

ז. מבוי שכלה לים או לאשפה של יחיד הרי הוא כמפולש, וצריך לסתמו לצד הים או לצד האשפה, או שיעשה צורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן. ולמה אמרו כן ועכשו סתום הוא מאותו צד שהרגל מסולקת משם, אלא חוששין שמא יעלה הים שרטון ושמא תנטל האשפה. היתה אשפה של רבים אין חוששין לה שאין עשויה ליפנות.

ח. רחבה יתירה על בית סאתים שלא הוקפה לדירה הרי היא ככרמלית כמו שיתבאר (ש"ג פ"א הכ"ט, פ"ב הי"ח), ואסור לטלטל יותר מארבע אמות. ולפיכך אם היה צדה אחד פתוח למבוי שבעיר, אף על פי שהמבוי מושך מפתח העיר ויש לו צורת פתח וכלה לאותה רחבה אסור לטלטל בתוך המבוי אלא בד' אמות, לפי שהוא פרוץ במלואו לרחבה שהיא אסורה לו ככרמלית. במה דברים אמורים בשהיו כותלי הרחבה שעל פתח המבוי רחבין מצד זה ומצד זה ד' אמות, ויצאו מתורת לחי כמו שבארנו. היה אחד מהן פחות מד' אמות המבוי מותר, שכבר נתבאר שהמבוי השוה מפנים ונראה מבחוץ נדון משום לחי. מעשה היה ברחבה כזו שצידה האחד היה פתוח למבוי כזה שבעיר וצידה השני היה פתוח לשביל של כרמים, ובראש השביל היו קצת בתים פתוחין לו אבל לא בתים וחצרות, והיה השביל כלה לגדודית שעל הנהר הגבוהה עשרה טפחים על הנהר, והשביל שוה מתוכו, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו שאי אפשר להתירן אפילו אם קבעו לחי על פתח הרחבה שבצד השביל, ואפילו קבעוהו לשם דירה, כדי שלא יאמרו שהלחי מועיל לשביל של כרמים שאין בתים וחצרות פתוחין לתוכו. וכן אי אפשר לעשות מחיצה לשם דירה על גדודית שעל הנהר, לפי שאין מחיצה על גבי מחיצה. הרחיק ארבעה מן הגדודית ועשה מחיצה עשרה לשם דירה, הותרה הרחבה כאלו הוקפה לדירה ונתוסף השביל על הרחבה, ואם נשתתפו המבוי והשביל מותר לטלטל במבוי וברחבה ובשביל ומזה לזה. וכן הדין אם עשה פס ארבעה בפתח הרחבה הסמוך לשביל, והוא שיהא הפתח רחב עד כדי שיהא בו מעבר רחב לבהמות, כדי שלא נחוש שמא יפילו הגמלים את הפס.

ט. עשה לחי בפתח הרחבה סמוך למבוי מותר, דמתוך שמועיל לחי זה להתיר את המבוי מתיר גם את הרחבה לטלטל בתוכה כאלו הוקפה לדירה, ומותר לטלטל אף מן המבוי לרחבה ומן הרחבה למבוי. הכשירו אותם בלחי זה, יש מי שהורה לאסור את המבוי, גזירה שמא יאמרו לחי מתיר כל שביל של כרמים ואפילו אין בתים וחצרות פתוחין לתוכו. ויש מי שהורה להתיר אפילו המבוי, שאין כאן גזירה הואיל ואין הלחי ממש מתיר את השביל, ודברים של טעם הם ולזה הדעת נוטה. לפיכך מותר לטלטל בכל ומותר לטלטל מזה לזה. במה דברים אמורים בשנשתתפו המבוי עם השביל, אבל אם לא נשתתפו כל אחד אוסר את הרחבה על חברו, שיד שניהם שולטת בה. ובאיזה רחבה אמרו ברחבה של רבים. היתה רחבה של יחיד אסורין, חוששין שמא יבנה אותה ויעמיד שם דיורין, שכבר בארנו במבוי הכלה לרחבה של יחיד שהמבוי אסור מחמת חשש זה. ויש שהורה להקל גם בזה, שלא חששו לכך אלא ברחבה הפתוחה לרשות הרבים. אבל רחבה זו שהיא רשות היחיד דבר תורה ואינה פתוחה אלא לכרמלית לא חששו. ולזה הדעת נוטה.

י. מבוי שהוא עקום כמין גא"ם ומפולש משני ראשיו לרשות הרבים או לכרמלית הרי הוא כמפולש. יש מי שהצריך צורת פתח בעקמימותו ולחי או קורה לשני ראשיו כאלו מפולש כל אחד ואחד מכאן ומכאן לרשות הרבים או לבקעה. ולפי מה שבארנו למעלה (ה"א) במפולש כאן וכאן לרשות הרבים, שיש מי שהורה שצריך דלת מכאן ולחי וקורה מכאן, אף זה צריך דלת לעקמימותו. ואין דברים אלו מחוורים בעיני, אלא יראה לי שאין צריך לעקמימותו כלום אלא לשני ראשיו. ולפיכך אם פתוח כאן וכאן לרשות הרבים עושה דלת מכאן ולחי או קורה מכאן, ואם פתוח לכרמלית מכאן ולרשות הרבים מכאן או לכרמלית כאן וכאן, עושה צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן. היה עקום ומפולש כמין חי"ת, יראה לי שהוא כסתום ואינו צריך אלא לחי או קורה מכאן ולחי או קורה מכאן.

יא. מבוי שהוא סתום שיש לו שבילין מצד זה ומצד זה, וכל אחד פתוח לרשות הרבים או לכרמלית, אף על פי שאינן מפולשין זה כנגד זה הרי כל אחד מהם כמפולש. וכיצד מכשירין אותן, אם מפולשין כאן וכאן לרשות הרבים עושה דלת הראויה לינעל לראש המבוי הגדול, וכן לכל פתח ופתח של השבילין שבצד האחד, ולחי או קורה לכל פתח ופתח של שבילי הצד השני. ואם פתוחין לכרמלית כאן וכאן או לכרמלית מכאן ולרשות הרבים מכאן, עושה להם צורת פתח ואינן צריכין דלת. ולעולם אין צריכין לעקמימותן כלום כמו שביארנו (לעיל ה"י).

יב. מבוי שהכשירוהו בלחי או בקורה ונפרץ מצדו כלפי ראשו מקום שהקורה או הלחי נתונין שם, ואין הפרצה יתירה על עשר, אם נשאר תחת הקורה או סמוך ללחי פס ארבעה הרי הוא מותר כמו שהיא, אף על פי שאין תחלת מבוי פחות מארבע אמות סוף מבוי בארבעה טפחים שעדיין מקום חשוב יש. במה דברים אמורים בזמן שבעלי המבוי דעתן לגדור אותה פירצה, ומונעין רגלי הרבים משם. ואם לא, לעולם אסור עד שלא תהא הפרצה ארבעה טפחים. נשארו בפרצה למטה במקום דריסת הרגל גבשושיות שמונעות רגל הרבים הרי זה כמקום שאין בוקעין בו רבים, ופס ארבעה מתיר עד עשר. נשאר שם פס פחות מארבעה, אם אין בפרצה שלשה טפחים מותר, שכל פחות משלשה כלבוד דמי וכמו שאין שם פרצה. היתה הפרצה שלשה אין לו תקנה עד שימעט את הפרצה משלשה, או שיעמיד את הפס עד ארבעה טפחים.

יג. נפרץ בקרן זוית שהפרצה אוכלת ראש שני הכותלים, אם היתה הפרצה ארבעה טפחים אף על פי שהקורה מונחת במקום אחד במבוי המבוי אסור, פירצה היא זו ולא פתח, שאין אדם עושה פתח כיוצא בזה. (וכבר ביארנו שאין אדם עושה פתח כיוצא בזה). וכבר ביארנו (פ"ד ה"א) שאין הלחי והקורה מתירין את הפרצה, ולא אפילו עומד מרובה על הפרוץ, ואין לו תקנה עד שימעט ויוציאנה מכלל פרצה.

יד. מבוי הרחב מעשר אינו ניתר בלחי וקורה לעולם עד שימעט ויעמיד רחבו על עשר, ואף על פי שעשה לה אמלתרא, שאין אמלתרא מועיל לרחב מעשר אלא לגבוה מעשרים כמו שביארנו (ש"א פ"ג). ויש מתירין באמלתרא, שספק הוא וספק של דבריהם להקל. ואין דעתי כן, שלא אמרו להקל במחיצות אלא להחמיר, הואיל ועיקר מחיצות דבר תורה. לא מעטו עושה לו צורת פתח ודיו.

פרק ב

א. ואיזו היא צורת פתח, קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן. עשה קנה מכאן גבוה עשרה וקנה מכאן וקשר קנה באמצען לא עשה ולא כלום, פתח מן הצד הוא זה, ואינו פתח עד שיעמיד הקנה על גביהן. צורת פתח זה שאמרנו בין שתהא באמצע הכותל בין שתהא בראש הכותל לצד הקרן, שאין הפרש בין זה לזה. ואף על פי שיש מגדולי המורים שאסרו כשעשאה לצד הקרן אין דברים אלו מחוורים, והראשון עיקר.

ב. צורת פתח זו יראה לי שאינה צריכה כלום, לא הכר ציר ולא שתהא בריאה לקבל שום דלת. ויש אומרים שאינה צריכה הכר ציר, אבל צריכה שתהא בריאה לקבל דלת של קשין. ויש מחמירין להצריכה היכר ציר ובריאה לקבל דלת של קשין, וראוי לחוש לדבריהם. קנה שעל גביהן שאמרנו שהוא כמשקוף, אינו צריך ליגע לשני קני המזוזות אלא אפילו גבוה מהן. ולפיכך כיפה שיש ברגליה עשרה עד שלא תתחיל להתעגל ויש ברחבה ארבעה הרי זה פתח ומתרת לענין שבת. אין ברגליה עשרה או שאין ברחבה ארבעה, אף על פי שיש בה כדי לחוק ולהשלימה לשעור אינה כלום.

ג. מבוי הרחב עשרים אמה או חמש עשרה אמה ובא למעטו, ונעץ דף אחד קצר באמצע עד שלא נשאר לא מצד זה ולא מצד זה פתח יתר על עשר אמות, לא עשה ולא כלום, עד שיעמיד שם פס רחב שיהא רחבו מרובה על האויר שבאחד מן הצדדין, לפי שהאויר המרובה שמכאן ומכאן מבטלין אותו, ואף על פי שנתן קורה עליו. וכיצד מכשירין אותו, עושה פס גבוה עשרה במשך ארבע אמות, ומעמיד ארכו לארכו של מבוי ונותן את הקורה עליו, והוא שהגיע הקורה מכותל החיצון של המבוי האחד ועד הכותל החיצון של המבוי השני, ולא תהא הקורה גבוהה מעל הפס שלשה. שכבר ביארנו שצריכה הקורה להיות על גב המבוי. ולמה אמרו משך ארבעה, לפי שהפס חולק באמצע ועושה את המבוי כשני מבואות, ואין משך מבוי פחות מארבע אמות כמו שביארנו. ומעתה אין אויר שמכאן ומכאן מבטלין את הפס, שאין אויר מבטל כותלי המבוי, ולפיכך אין הפס הזה מתיר להיות כל חלק מהן מוכשר בלחי וקורה, אלא אם כן יש בכל מבוי ומבוי מהם בתים וחצרות פתוחות לתוכו, שכל אחד ואחד מבוי בפני עצמו, וכל שהוא כן ניתר כל אחד ואחד מאלו בקורה כמו שאמרנו, או בלחי בכל אחד, או בלחי באחד וקורה באחר כשאר המבואות. לא היו בתים וחצרות פתוחין לתוכן עושה להם שני לחיים לכל אחד כדין החצר וכמו שביארנו (ש"א פי"ג ה"ב). פס זה המשוך ארבעה מתיר אף על פי שיש בין חודו הפנימי לכותל האמצעי של מבוי יותר מעשר אמות, ואין זה כמבוי עקום, שכבר ביארנו למעלה (פ"א ה"י) שכל מבוי עקום כמין חי"ת הרי הוא כסתום.

ד. אין לו פס רחב ארבע אמות, אם היה מבוי רחב עשרים עושה פס שלש אמות ונותנו רחוק מן הכותל שתי אמות, ועושה כן לצד הכותל השני, ונמצאו הפסין שבצדדין יתירים על הפרוץ שמהן ולכותלים והרי זה כעומד, ולא נשאר באמצע אויר יתר על עשר, ולחי או קורה מתירין אותו. והאויר שמן הפסים ולכותלים אין צריך כלום שהרי ניתר בעומד מרובה על הפרוץ. וכן הדין אף במרחיק שתי אמות ושני טפחים ועושה פס שתי אמות וארבעה טפחים מצד זה ומצד זה, שכל שהפס רבה על האויר שבינו ובין הכותל נדון כעומד. ומכאן אתה דן לכל כיוצא בזה.

ה. עומד מרובה על הפרוץ שאמרו שהוא כעומד, במה דברים אמורים כשהעומד מצד אחד. היה עומד משני צדדין מרובה על הפרוץ אינו כעומד. כיצד היו העומדין אחד לצד ימין המבוי ואחד לצד שמאלו ואויר בנתיים, אינו נדון משום עומד. היה עומד שתי בלא ערב או ערב בלא שתי הרי זה כעומד גמור.

ו. מבוי שיש לו שני פתחים מצדו, ואין באחד מהן יתר על עשר, ויש באמצען פס יתר על כל אחד ואחד מן האוירין או אפילו ככל אחד ואחד מהן, אף על פי ששני האוירין לכשיצטרפו רבין עליו, נותן קורה על אחד מהן ודיו, ואין השני צריך כלום.

פרק ג

א. מבוי שנטלה בשבת קורתו או לחייו, וכן חצר שנטלו לחייה או פס ארבע שלה, אסורין אפילו לאותה שבת. במה דברים אמורים בשנפרצו לרשות הרבים או לכרמלית, אבל נפרצו לחצר שאינה מעורבת לו מותר, שדיורין הן שאוסרין אותו, ודיורין הבאין בשבת אינן אוסרין, דשבת הואיל והותרה הותרה. ולפיכך כותל שבין שני חצרות שנפל, זה מטלטל בכל החצר עד עיקר הכותל אפילו כלים ששבתו בתוך הבית, וזה מטלטל בכל החצר עד עיקר הכותל.

ב. חצר שנפרצה ונעשית שם מחיצה בשבת מחיצה היא, ואם נעשית בשוגג מותר לטלטל בה, ואם נעשית במזיד אף על פי שהיא מחיצה אסור לטלטל בה מדבריהם.

פרק ד

א. מקום שהרבים בוקעין בו משער לשער, ושעריו מכוונין זה כנגד זה כדגלי המדבר, אם רחב שש עשרה אמה זו היא רשות הרבים גמורה ואסור לטלטל בו חוץ לארבע אמות. רצה לערבו ולהתיר לטלטל בכלו כיצד הוא מכשירו, עושה לו דלתות ננעלות בלילה והרי חזר זה רשות היחיד. ויראה לי שאין צריך דלתות ננעלות מכאן ומכאן, אלא כל שיש כאן דלת ננעלת בלילה ולחי או קורה מכאן הרי זה רשות היחיד, שאין רשות הרבים אלא המסור לרבים בכל עת, והואיל ויש לזה דלת ננעלת בלילה וחוסמת העוברים שם בלילות אין זו רשות הרבים.

ב. וכיצד מכשירין את העיירות, אם עיר של יחיד היא אף על פי שנעשית לרבים, מערבין כל חצר וחצר לעצמה, אף על פי שמשתתפין בכל העיר, שאין סומכין על שתוף במקום עירוב כדי שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות כמו שיתבאר (שער ד פרק א), ואחר כך עושה לה דלתות ננעלות בלילה ונעשית כל העיר כמבוי אחד, ומערבין את כולה בפת. אבל אין מערבין כולה לחצאין חצי העיר אלו לעצמן ואלו לעצמן בין לארכה בין לרחבה, מפני שרגליהן של אלו אוסרין את אלו, לפיכך אין מערבין אלא כולה ביחד או כולה מבוי מבוי בפני עצמו. ערבה מבוי מבוי בפני עצמו, צריכין לעשות אצטבא גבוהה שלשה ורחבה ארבעה בפתחי המבואות כדי לסלק רגלי האחרים משם.

ג. איזו היא עיר של יחיד, כל שבנאה היחיד לעצמו וישכירנה לרבים, או שמכרה אחר כן לרבים, או שבנאה להושיב בה דיורין ומשייר לעצמו דרכים פלטיות וסרטיות כדרך שהמלכים עושין. היתה עיר של רבים אף על פי שמכרוהו ליחיד, אם יש לה שני פתחים שנכנסין לה בזו ויוצאין לה בזו אין מערבין אותה לחצאין כמו שביארנו, ולא אפילו כולה, אלא אם כן יש לה חוצה לה שיור שאינו תוך דלתותיה הנעולות ואינה מתערבת עמה, אלא אלו משתתפין לעצמן ואלו משתתפין לעצמן, ויהיו הנשארים מותרים במקומן ואסורין לטלטל בשאר העיר, והעיר מותרין במקומן ואסורין לטלטל במקום השיור. ולמה הצריכו שיור זה, להיכר שהעירוב מתיר את רשות הרבים הזה, ושרשות הרבים אסור לטלטל בו, שהרי המקום הנשאר ולא נשתתף עמהם אין מטלטלין אלא אלו לעצמן ואלו לעצמן. וכמה יהא שיור זה אפילו בית אחד בחצר אחת, ואף על פי שאינו פתוח לעיר אלא פתוח לחוץ לעיר ואחוריו לעיר, ואף על פי שאין ראוי להתערב עם העיר ואפילו דרך חלון או דרך גגות הרי זה שיור, ומניחין אותו ומערבין את השאר בפת כמו שביארנו.

ד. עיר של רבים שאין לה אלא פתח אחד הרי היא כעיר של יחיד ואינה צריכה שיור. היו לה שני פתחים ונעשית אשפה של רבים בפתח האחר, הרי הוא כסתום וכמי שאין לו אלא פתח אחד. פנו את האשפה חזר הפתח למקומו. היה לו פתח בצד זה וסולם בצד זה, אף על פי שנכנסין ויוצאין לה דרך אותו סולם אין הסולם כפתח אלא כמחיצה.

ה. מפני מה אמרו בעיר בין של יחיד בין של רבים שאין מערבין אותה לחצאין, מפני שכל עיר שהכשירוה בדלתות ננעלות וראויה לערב את כלה עכשיו בפת, הרי הוא כמבוי אחד שאין מערבין את כולו לחצאין אלו לעצמן ואלו לעצמן, אלא או כולו ביחד או מקצתו לבד ולשייר מקצתו. לפיכך באו לערב חצי העיר לבד כדינה או מקצת מבואות העיר כדינן לבד, עושין ואינן נמנעין, שלא אסרו אלא לערב את כלה לחצאין, אבל לערב את חצייה מותר.

נשלם השער השני ת"ל