עבודת הקדש/בית נתיבות/א

<< · עבודת הקדש · בית נתיבות · א · >>

שער הראשון

השער הראשון: תקוני המבוי הסתום שאינו רחב יותר מעשר, והחצרות והבתים שנפרצו למקום האסור להם.

• א. ואבאר המבוי הסתום משלש רוחותיו ופתוח ברוח הרביעית למקום האסור לו במה הכשרו, אם בלחי בלא קורה וקורה בלא לחי או בלחי וקורה.
• ב. ואבאר קורה משום מה מתרת, אם משום מחיצה אם משום היכר.
• ג. ואבאר כמה שיעור חלל המבוי שתחת הקורה, ואם יש בחללו יותר מכשיעור או פחות מכשיעור שאינו ניתר בקורה, אם בא לתקנו במה יהא תקונו.
• ד. ואבאר אי זה מבוי ניתר בלחי או בקורה.
• ה. ואבאר כמה שיעור הקורה ברחבה ובבריאותה, וכמה שיעור הלחי ברחבו ועביו וגבהו.
• ו. ואבאר במה עושין קורה ובמה עושין לחי.
• ז. ואבאר היכן מעמידין את הקורה, והיכן מעמידין את הלחי.
• ח. ואבאר לחי העומד מאליו אם נדון משום לחי אם לאו, וקורה העומדת מאליה (ומחיצה העומדת מאליה).
• ט. ואבאר דין לחי הבולט מדפנו של מבוי, ודין לחי המושך לחוץ מדפנו של מבוי, ודין לחי הנראה מבפנים ושוה מבחוץ והנראה מבחוץ ושוה מבפנים.
• י. ואבאר אם מתירין את המבוי לחצאין בלחי וקורה.
• יא. ואבאר אם משתמשין תחת הקורה ובין הלחיים אם לאו.
• יב. ואבאר דין מבוי שאין תוכו רחב ארבעה טפחים או שרחב ד' ואין פתחו רחב ד', ודין מבוי המתלקט עשרה טפחים מתוך ד' אמות, ודין גדוד חמשה ומחיצה חמשה.
• יג. אחר כך אבאר דין תקון החצרות במה, אם בלחי וקורה כמבוי אם בשני לחיים או בפס ארבעה, ואי זו תקרא חצר לענין זה.
• יד. ואבאר דין חצר שנפרצה משני צדדיה זה כנגד זה.
• טו. אחר כך אבאר דין הבתים שנפרצו למקום האסור להם.

פרק א

א. מבוי שיש לו שלשה כותלים הוא הנקרא מבוי סתום. וכיצד מתירין אותו עושין לו לחי או קורה ברוח רביעית ודיו.

פרק ב

א. ולמה אמרו שתהא הקורה מתרת במבוי, מפני שכל שיש לו שלש מחיצות הרי הוא כסתום דבר תורה ומותר לטלטל בכולו. ומדברי סופרים הצריכו הרביעית להיכר בעלמא, וקורה משום היכר.

פרק ג

א. לפיכך אם הניח הקורה למעלה מעשרים ויש בחלל שתחת הקורה יתר מעשרים אמה, אפילו היתה הקורה רחבה ארבעה אינה מתרת, שכל שהיא למעלה מעשרים אמה אין העין שולטת בה ואין כאן היכר. ויראה לי שאם היתה רחבה ארבעה ובריאה לקבל מעזיבה שהיא מתרת, ולא משום היכר אלא שפי תקרה יורד וסותם כל שאין פתח המבוי יותר מעשר. וכן יראה לי שאלו היתה רחבה שבעה אף על פי שאינה בריאה כשרה, שכל שרחבה שבעה העין שולטת בה. היתה מקצת קורה בתוך עשרים ומקצתה למעלה מעשרים כשרה. היתה למעלה מעשרים אם עשה בסמוך לה חתיכות ארזים חשובים כשרה, שכל שיש לה דבר חשוב יש לה קול והיא נכרת, והיא הנקראת בלשון חכמים אמלתרא. וכן אם עשה לה צורות נאות וציורים כשרה, שהכל מסתכלים בה ויש לה היכר. חתיכות ארזים וציורים אלו בלא קורה אעפ"י שיש להן הכר אינן מתירין את המבוי.

ב. מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ובא למעטו, נותן קורה אחרת בתוך עשרים אמה ראויה לקבל אריח תחת אותה קורה העליונה, או ישפיל את הראשונה, או מגביה את הקרקע שתחת הקורה. וכמה יהא רחב מעוט זה שתחת הקורה, אפילו טפח. הניח את הקורה למטה מעשרה טפחים אינה מתרת, שהקורה צריך שלא יהא חלל שתחתיה יתר מעשרים ולא פחות מעשרה. היה חלל שתחתיה פחות מעשרה מגביה את הקורה או חוקק את הקרקע שתחתיה עד שישלימנו לעשרה. וכמה שיעור רוחב חקק זה, ארבע אמות לאורך המבוי או יותר, שאין עושין מבוי בתחלה פחות מארבע אמות. עשה לו צורת פתח אף על פי שאין גובה חללו עשרה, יש מן המורים שהכשירו. ולא יראה לי כן, שאין בדין שתתיר צורת פתח יתר ממחיצה, ואין מחיצה פחותה מעשרה.

ג. כל אמות שאמרו במבוי יראה לי שהן דחוקות מצומצמות, ולא אמרו שוחקות אלא בכלאים ובסוכה. ויש מגדולי המורים שאמרו שלא אמרו מצומצמות במבוי אלא להחמיר ולא להקל. כיצד גובה עשרים של מבוי ורחב עשר מצומצמות, גובה עשרה ואורך מבוי ארבע אמות שוחקות מרווחות, זה להחמיר וזה להחמיר.

ד. היתה הקורה ראשה האחד בתוך עשרים והשני למעלה מעשרים, רואין כל שאלו ינטל מה שלמעלה מעשרים ולא יהא בינה ובין הכותל שלשה טפחים כשרה, ואם יש בינה לבין הכותל שלשה אסורה. היתה היא למעלה מעשרה ומקצתה למטה מעשרה, רואין כל שאלו ינטל ממנה מה שלמטה מעשרה ולא יהא בינה ובין הכותל שלשה טפחים מותר, ואם יש בו שלשה טפחים אסור. היתה עקומה באמצעה, והיתה היא בתוך עשרים ועקמימותה למעלה מעשרים, או שהיתה היא למעלה מעשרה ועקמימותה למטה מעשרה, רואין כל שאלו תנטל עקמימותה ואין בין זו לזו שלשה טפחים אין צריך להביא שם קורה אחרת, ואם לאו צריך להביא שם קורה אחרת.

ה. ובאיזו אמה אמרו, באמה בת ששה טפחים. והטפח ארבעה בגודל, וחמש באצבע, ושש בקטנה. וכמה שיעור אמה שוחקת יתרה על העצבה הדחוקה, יראה לי חצי אצבע.

פרק ד

א. אי זה מבוי ניתר בלחי וקורה, כל שאין פתחו רחב יותר מעשר, והוא שארכו יתר על רחבו ואפילו כל שהוא, ושיהא ארכו ארבע אמות או יותר, ושיהיו שתי חצרות פתוחות לו, וכל פתח ופתח צריך שיהא בו ברחבו ארבעה טפחים או יותר ושיהיו שני בתים של שני בני אדם פתוחים לכל חצר וחצר מהם, וכל בית ובית צריך שיהא בו ארבע אמות על ארבע אמות או יותר, ושיהו דיורין אוכלין בכל בית ובית מהן, שמקום הפת גורם ולא מקום לינה. היה המבוי חסר אחד מכל אלה, אינו ניתר אלא בפס ארבעה או בשני לחיים כחצר.

ב. היה הבית האחד לאב והשני לבן, אף על פי שהבן מקבל פרס משולחן אביו ואוכל בביתו של עצמו הרי הן נדונין כשנים. וכן הרב ותלמידו המקבל פרס משולחן רבו. היה הבית האחד של ישראל והשני של נכרי, יש מגדולי המורים שאמרו שאין בית של נכרי כבית אף לדבר זה אלא כדיר של בהמה, וכל שאר המורים אמרו שכל ששני בתים פתוחין לחצר חצר זו חשובה היא והמבוי חשוב כל שחצירות פתוחות לו ובתים פתוחין לחצירות, ולזה הדעת נוטה ועיקר. ערבו בתים זה עם זה. יש מגדולי המורים שאמרו דנסתלקו בתים ואינם אלא כבית אחד, וחצרות יש אבל לא בתים. ויש שאמרו דאפילו ערבו, בתים יש וחצרות יש וניתר בלחי וקורה, וזה עיקר.

ג. ויש מי שהורה דאין המבוי שאין לו אלא שלש מחיצות ניתר בלחי וקורה, אלא מבוי הפתוח לכרמלית, אבל הפתוח לרשות הרבים אינו ניתר בלחי וקורה אלא הרי הוא כחצר. ויש מי שבירר לו דרך אחרת, ואמר שלא אמרו אלא במבוי שיש בפתחו אסקופה גבוהה שלשה טפחים שמעכבת דריסת הרבים. ואחרים יש שלא הפרישו בין זה לזה, וזה עיקר.

ד. איזהו ארכו של מבוי דרך כניסתו, ומה שאינו דרך כניסתו קרוי רחבו, ואף על פי שרחבו יתר על ארכו.

פרק ה

א. קורה שאמרו צריכה שתהא רחבה טפח כדי שתקבל אריח של לבנה לרחבו, שרחב טפח ומחצה ומעדיף מעט כאן ומעט כאן, וצריכה שתהא בריאה לקבל דימוס של אריחין בשעור ארכה. כיצד: הרי שהקורה ארוכה עשר אמות בשיעור רחבו של מבוי, צריכה שתהא בריאה לקבל עשרים אריחין שוכבין ארכם לאורך הקורה, ונמצא ארכן אוכל עשר אמות, שהאריח ארכו שלשה טפחים שהם חצי אמה. ויראה לי דדי אם יכולה לקבל שמונה עשר אריחין שקורת תשעה אמות ושני משהויין מתרת מבוי רחב עשר אמות כמו שיתבאר בע"ה (לקמן פ"ז ה"א).

ב. היתה קורה רחבה ארבעה כשרה ואף על פי שאינה בריאה, כיון שיש שיעור מקום ברחבה. ויש מן המורים שאמרו דבריאה אף על פי (שאינה) [שהינה] רחבה. ולראשון דעתי נוטה. הכותלים המעמידין את הקורה, וכן חתיכות עצים שאין ברחבן טפח היוצאים מן הכותלים שבהן הקורה סמוכה, צריכין שיהיו בריאין לסמוך הקורה והאריחין. היתה עקומה רואין אותה כאלו היא פשוטה. ואם היתה עגולה רואין אותה כאלו היא מרובעת. וכל שיש בהקיפה שלשה טפחים יש בה ברחבה טפח.

ג. היו שתי קורות אחת למעלה ואחת למטה ממנה תוך שלשה, ושתיהן בתוך עשרים ולמעלה מעשרה, ואין באחת מהן טפח כדי לקבל אריח, אם יש בין שתיהן טפח כדי לקבל אריח רואין אותן כאלו הן סמוכות זו לזו, דכל פחות משלשה כלבוד דמי. היה בין זו לזו שלשה צריך להביא קורה אחרת, או לקרב את שתיהן בתוך שלשה. היתה אחת מהן למעלה מעשרים או למטה מעשרה צריך להביא שם קורה אחרת. היו שתיהן תוך עשרים ולמעלה מעשרה ומתאימות זו כנגד זו ואין בזו לקבל אריח ולא בזו כדי לקבל אריח, ולא אפילו בין שתיהן לקבל אריח, אם אינן רחוקות זו מזו אלא כשיעור שיקבלו בין שתיהן ואוירן אריח לרחבו אין צריך להביא שם קורה אחרת. כיצד: הרי שהיה בזה רובע טפח ובזו רובע טפח צריך שלא יהו מרוחקות זו מזו אלא טפח, כדי שיקבלו אריח של טפח ומחצה בין שתיהן ובין אויר שביניהן. ריחקן יותר מיכן צריך להביא שם קורה אחרת.

ד. הניח קורה על המבוי ופירס עליה מחצלת, אם היתה המחצלת גבוהה מן הקרקע שלשה טפחים לא עשה ולא כלום, שהמחצלת בטלה כח הקורה שאינה נראית ואינה ניכרת וקורה משום היכר, והמחצלת אינה ראויה לקורת מבוי, וקורה אין כאן ומחיצה אין כאן כל שגבוהה מן הקרקע שלשה.

ה. היתה מחצלת משולשלת בפחות משלשה לקרקע, הרי זו מתרת משום מחיצה, שמן הכל אדם עושה מחיצה. היתה קורה עצמה רחבה ומשולשלת עשרה טפחים, אם גבוהה מן הקרקע שלשה טפחים יראה לי שצריך להביא קורה אחרת, שכל שמשולשלת עשרה יצאה מתורת קורה ומחיצה היא, אלא שגבוהה מן הקרקע שלשה.

פרק ו

א. הלחי אין לו שיעור בעביו ורחבו ובריאותו אלא אפילו דק כחוט הסרבל. וצריך שיהא בארכו עשרה טפחים. הגביהו מן הקרקע פחות משלשה טפחים אף על פי שאין בארכו אלא שבעה ומשהו כשר, שכל לבוד רואין אותו כמלא.

ב. מן הכל עושה אדם לחי, ואפילו בדבר שיש בו רוח חיים, והוא שיהא קבוע שלא ידפנו הרוח. היה הרוח יכול להדפו אינו לחי. ובכל דבר בין של היתר בין של איסור ואפילו באשרה עושין בין לחי בין קורה. ויש מן המורים שהורו באשרה לאיסור בקורה.

ג. עשה לחי רחב ארבע אמות אסור, דכל שרחב ארבע אמות יצא מתורת לחי ונדון משום מבוי.

פרק ז

א. הקורה שאמרו צריך להניח על גבי המבוי, הניחה חוץ למבוי ואפילו סמוך לו עד שאין אויר מפסיק בינה ובינו אסור. כיצד נעץ שתי יתדות בשני כותלי המבוי ונמשכות חוץ למבוי והניח הקורה עליהם אסור, שאין הקורה על גבי המבוי. נעץ שתי יתדות דקות שאין ברחבן טפח ונמשכות כנגד רחב המבוי ונתן הקורה עליהן, אף על פי שאין ראשי הקורה נתונין על כותלי המבוי עצמו, אם אין מראשי הקורה לכותלי המבוי שלשה טפחים אין צריך להביא קורה אחרת, דלבוד אמרינן אפילו בשתי ראשיה. היה בין ראש הקורה לכותל המבוי שלשה טפחים אסור. היו היתדות עקומות ועולות על גב הכותלים וחוזרות ומתעקמות כנגד רחב אויר המבוי, אם אין בגבהן שלשה ולא בהמשך עקימתן באויר המבוי שלשה, והביא קורה קצרה ונתנה על גבי יתדות אלו, אין צריך להביא קורה אחרת אף על פי שאין הקורה בתוך אויר המבוי, ואפילו היתה בתוך אוירו לא היתה מגעת אל כותלי המבוי מותר דאומרין חבוט, ורואין אותו כאילו היא נחבטת ונתונה תוך אויר המבוי, וחוזרין ואומרין לבוד וכאלו היא מגעת לכותלים. הביא קורה ותלאה באויר המבוי אף על פי שאינה נתונה על כותלי המבוי ולא על דבר הנתון עליהן כשר. ואף על פי שהיא אינה ארוכה כרחב המבוי, והוא שלא יהא אחד מראשיה רחוקין מן הכותל ג' טפחים, דלבוד אפילו משתי רוחות אמרו וכמו שבארנו.

ב. היתה קורה יוצאה מכותל זה ואינה מגעת עד הכותל האחר. וכן שתי קורות אחת יוצאה מכותל זה ואחת יוצאה מכותל זה ואין מגיעות זו לזו פחות משלשה, אין צריך להביא קורה אחרת, שלשה צריך להביא קורה אחרת. היתה היא בתוך המבוי ומתעקמת ונמשכת חוץ למבוי, או שהיתה בתוך עשרים ומתעקמת למעלה מעשרים אמה, או שהיא למעלה מעשרה ומתעקמת בתוך עשרה, רואין כל שאלו תנטל עקמימותה ואין בין זו לזו שלשה טפחים אין צריך להביא קורה אחרת, ואם לאו צריך להביא קורה אחרת.

ג. מבוי שצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר, אינו מניח את הקורה בצד הארוך אלא כנגד הקצר, שהקורה משום היכר ובאלכסון אינו היכר. בא להתיר כנגד האלכסון אין לו תקנה אלא במחיצה או בצורת הפתח. עשה לו צורת פתח אפילו באלכסון מותר, שהפתח משום מחיצה.

ד. הלחי צריך שלא יגביהנו מן הקרקע שלשה טפחים, ושלא ירחיקנו מן הכותל שלשה, אבל פחות משלשה מותר, שכל פחות משלשה כלבוד לכותל וכמונח על הקרקע. נתנו חוץ מאויר המבוי סמוך למבוי תוך שלשה יראה לי שהוא מתיר, וזה חומר בקורה מבלחי. וראיתי למקצת הגדולים שאמרו שהלחי כקורה ואף הוא צריך לינתן בתוך חלל המבוי, ואי איפשר לי להעמיד דבריהם.

פרק ח

א. מחיצה העומדת מאליה הרי היא מחיצה. ולפיכך אפילו לחי העומד מאליו הרי זה מתיר משום לחי שהלחי משום מחיצה. במה דברים אמורים בשסמך עליו מערב שבת, אבל לא סמך עליו מערב שבת אינו לחי. כיצד: הרי שהעמיד לחי במבוי וניטל בשבת, אף על פי שהיה שם אילן וכיוצא בו שהיה ראוי לסמוך עליו משום לחי, אינו לחי ואף על פי שנטעו הוא בידים, לפי שלא סמך עליו מערב שבת. וכל שכן אם גדל שם האילן מעצמו. לא העמיד שם לחי אחר מערב שבת או שהיה שם ונפל עד שלא תכנס השבת, אילן זה מתיר משום לחי ואפילו לא אמר שיתיר לו משום לחי. וכן כל כיוצא בזה. ויראה לי שהקורה העומדת מאליה כאותן שנותנין קורה מכותל לכותל לחזק את הכותלים אינה קורה, שהקורה משום היכר, וכל שהוא משום היכר אם עמד מאליו אין כאן היכר.

ב. אבני גדר היוצאות מן הגדר ומובדלות זו מזו פחות משלשה אין צריך לחי אחר, והוא שיהא בגובה בין כולן עשרה טפחים.

פרק ט

א. לחי המושך מדפנו של מבוי כנגד רחבו של מבוי, אף על פי שלא נעשית אותה בליטה משום לחי אלא לבצר החומה כעמודין וכיוצא בזה, נדון משום לחי. במה דברים אמורים בשאין ברחבו של דופן הבולט כנגד רחב המבוי ארבע אמות, שכל שהוא בארבע אמות אינו נדון כלחי אלא משום מבוי, ולפיכך צריך לחי אחר להתירו. נתן שם לחי אחר צריך שיתננו בצד השני של מבוי ולא סמוך לאותו דופן הבולט, שאלו נתנו שם הרי הוא כמוסיף עליו, ואינו ניכר שהוא משום לחי. נתנו בצד אותו דופן, אם הוא נמוך מן הדופן או גבוה ממנו או רחב או קצר ממנו הרי זה מותר, שניכר הוא שאינו מכלל הדופן אלא עומד לעצמו ומשום התרת לחי.

ב. כשאמרו שאם מושך ארבע אמות אסור לא אמרו אלא במבוי רחב יותר משמונה אמות. היה רחב שמונה מותר, לפי שיש כאן עומד כפרוץ, וכל שעומד כפרוץ הרי הוא כעומד. ואין צריך לומר במבוי שאין ברחבו שמונה שהרי העומד מרובה על הפרוץ. היה הדופן יתר מארבע אמות והמבוי יותר על שמונה ואנו מסופקין אם העומד כמחצה על מחצה או מרובה על הפרוץ או אינו כפרוץ, יראה לי שמתירין מן הספק, שכל ספק בשל דבריהם להקל. ועוד שיש לומר כאן שני צדדין להקל, שמא עומד מרובה, ואם תאמר אינו מרובה, עדיין יש לומר שמא כמוהו, והרי הוא מתיר כל שאין הפרוץ מרובה, וכל שיש להתר שני צדדין ואין לאסור אלא צד אחד סומכין עליהן, ואפילו בדבר שאיפשר לשער ולדקדק, שלא הצריכו לדקדק ולשער בכיוצא בהן. וצריך עוד להתישב בדבר זה. כלל דברים אלו שאמרנו לא אמרנו אלא בשלא נשארה שם פרצה יתירה על עשר, שכל פרצה יתירה על עשר אין הלחיים והקורה ולא עומד מרובה על הפרוץ מתירין אותה עד שימעטנה ויעמידנה על עשר, או שיעשה לה צורת פתח וכמו שיתבאר (ש"ב פ"א הי"ד).

ג. לחי המושך עם דפנו של מבוי כלפי חוץ פחות מארבע אמות נדון משום לחי, ומותר להשתמש במבוי עד כנגד חודו הפנימי. היה מושך ארבע אמות נדון משום מבוי, ולפיכך צריך לחי אחר להתירו. ואם היה הדופן שכנגדו נמשך כמוהו מותר להשתמש בכולו, מפני שהלחי הזה שנתן עכשיו מתיר את הכל, שהרי אותו דופן הנמשך הרי הוא מכלל המבוי.

ד. לחי הנראה מבפנים ושוה מבחוץ, וכן שוה מבפנים ונראה מבחוץ נדון משום לחי. לפיכך כותל המבוי שהוא כנוס מחברו, בין ששוה מבפנים וכנוס מבחוץ בין כנוס מבפנים ושוה מבחוץ נדון משום לחי.

ה. היה עמוד בולט מאחורי כותל המבוי תוך שלשה טפחים לראש כותל המבוי הרי נדון משום לחי, וזהו בכלל מה שאמרנו נראה מבחוץ ושוה מבפנים. במה דברים אמורים בשאין אותו עמוד מושך ארבע אמות שאם היה רחב ומושך ארבע אמות אינו נדון משום לחי, ואין רואין אותו כמחיצה הנתונה על פי המבוי כדי להתיר את המבוי משום עומד מרובה על הפרוץ, שלא אמרו עומד מרובה על הפרוץ אלא בעומד ברחב אויר המבוי ולא בנתון מאחוריו. ויש מתירין, והראשון נראה לי עיקר.

פרק י

א. מתירין את המבוי לחצאין בין בלחי בין בקורה. כיצד: היה המבוי ארוך ונתן הקורה או הלחי באמצע המבוי, מה שלפנים מן הקורה ומן הלחי מותר, מהם ולחוץ אסור. במה דברים אמורים בשנתון בתוך חלל המבוי. נתן את הלחי אחורי המבוי כנגד אמצע המבוי, כל שהרחיקו שלשה טפחים מראש כותל המבוי יראה לי שאינו מתיר כלום, שלא אמרו נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי אלא בנתון תוך שלשה טפחים לפתח המבוי מאחריו. אימתי מתירין הקורה והלחי את המבוי לחצאין, בזמן שיש לפנים מהם ארבע אמות וכל תנאי מבוי, לא היה לפנים מהם ארבע אמות וכל תנאי המבוי אינן מתירין, שאין כאן מבוי, ואינו ניתר אלא בפס ארבעה או בשני לחיים כחצר, לפי שאין הלחי והקורה מתירין כל מבוי אלא בתנאים ידועים כמו שנתבאר למעלה.

ב. מבוי ארוך שרצפו בלחיים, אם אין בין לחי ללחי שלשה טפחים הרי אלו כלחי יחידי, שכל פחות משלשה כלבוד דמי. ולפיכך אם אין מחוד פנימי של לחי פנימי ועד חוד חיצוני של לחי חיצוני משך ארבע אמות מתירין משום לחי ואין צריך לחי אחר להתירו. היה בהם משך ארבע אמות יצאו אלו מתורת לחי ותורת מבוי יש להם, ולפיכך צריך לחי אחר רחוק מהם שלשה להתיר אותם ואת המבוי. במה דברים אמורים בשאין הלחי החיצון בולט כלום חוץ למבוי. היה משהו ממנו בולט חוץ למבוי, אותו משהו נדון משום לחי, שהרי בארנו (לעיל פ"ט ה"ד) שהנראה מבחוץ אף על פי ששוה מבפנים נדון משום לחי. היו רחוקים זה מזה שלשה טפחים, משתמש עד חוד חיצון של לחי החיצון, ואין אומרים כל לחי ולחי מתיר עד שלפנים ממנו, אלא הלחי החיצון מתיר כל המבוי וכנגד הלחיים שלפנים ממנו. ולפיכך כל שיש מן החיצון ולפנים שיעור מבוי הלחי החיצון מתיר, ואין צריך שיהא בין לחי ללחי שיעור מבוי ותנאי המבוי.

פרק יא

א. מבוי הפתוח לרשות הרבים והכשירו בלחי מותר להשתמש אפילו בין הלחי, שמקום הלחי נמשך אחר המבוי ונחשב מכללו, וחודו החיצון של לחי סותם. היה פתוח לכרמלית מה שהוא כנגד הלחי נגרר אחר הכרמלית שהוא מינו, ולפיכך אסור להשתמש בין הלחי. במה דברים אמורים בשאין הלחי רחב ארבעה. היה רחב ארבעה, יש אומרים שאפילו פתוח לרשות הרבים אסור להשתמש בין הלחי, ויש מגדולי המורים שהתירו אפילו ברחב ארבעה, ולזה דעתי נוטה. ב. הכשיר את המבוי בקורה, יש מגדולי המורים שהורו שאפילו פתוח לכרמלית מותר להשתמש תחת הקורה, ויש מי שהורה שהקורה כלחי, וכל שפתוח לכרמלית אסור להשתמש בין הלחי ותחת הקורה, ולזה דעתי נוטה. במה דברים אמורים בקורה שאינה רחבה ארבעה או שאינה בריאה לקבל את המעזיבה. היתה רחבה ארבעה ובריאה, אפילו פתוח לכרמלית יראה לי שמותר להשתמש תחתיה, לפי שפי הקורה יורד וסותם וחודה החיצון סותם.

פרק יב

א. מבוי שאין ברחבו ארבעה או שרחב ארבעה ואין פתחו רחב ארבעה, יש מי שהורה שכל שיש ברחבו שלשה טפחים צריך להתירו בלחי וקורה. ויש מגדולי המורים שהורו שכל שאין ברחבו ארבעה או שאין בפתחו ארבעה אינו צריך כלום, ולזה דעתי נוטה.

ב. מבוי שמתלקט עשרה מתוך ארבע אמות רואין המתלקט כמחיצה, וכל שלפנים ממנו אין צריך לא לחי ולא קורה, בין ששוה לתוכו ונעשה מדרון לרשות הרבים, ובין ששוה לרשות הרבים ונעשה מדרון לתוכו.

ג. היתה גדודית בפתח המבוי גבוהה חמשה או פחות או יותר ועשה מחיצה על גבה והשלימה לעשרה, מצטרפין למחיצה ואינו צריך דבר אחר להתירו, ולא עוד אלא שנדון משום מחיצה, וכל שנדון משום מחיצה מתיר כל המבוי, ואף על פי שאין בו ארבע ולא אפילו אחד מכל תנאי המבוי.

פרק יג

א. חצר שהיא פרוצה למקום האסור לה אינה ניתרת בלחי וקורה כמבוי, ולא אפילו בלחי עם הקורה. ואי זהו שנדון משום חצר, כל שאין אורך כניסתו יותר על רוחב תוכו. ויש מגדולי המורים שאמרו שאינה נידונת משום חצר, אלא כל שהיא מרובעת ואין ארכה יתר על רחבה ולא רחבה על ארכה.

ב. ובמה מתירין את החצר, בפס ארבעה וגבוה עשרה, או בשני לחיים ואפילו דקין כחוט הסרבל, ומעמידין אחד מצד זה ואחד מצד זה, או בעומד מרובה על הפרוץ. במה דברים אמורים בשלא נשאר שם פתח יותר על עשר אמות. היה שם פתח יתר על עשר אמות אינו ניתר באחד מכל אלו כמו שיתבאר (ש"ב פ"א הי"ד), עד שימעט את הפתח או שיעשה לו צורת פתח.

ג. באיזו חצר אמרו, ביש לו שלשה כותלים ופתוחה ברוח רביעית כמבוי, אבל דופן שלישית אינה ניתרת לעולם אלא בצורת פתח או בעומד מרובה על הפרוץ.

ד. חצר שנפרצה בקרן זוית והוא שהפרצה אוכלת ראש שני הכותלים, אם פרצה פחות משלשה טפחים היא אינה צריכה כלום, משלשה ועד ארבעה צריכה שני לחיים. פרצת ארבעה מקום חשוב הוא ואין לה הכשר עד שימעטנה מארבעה, או עד שימלא ראש הכותל האחד כדי שלא תהא פרצה אוכלת קרן שני הכותלים. מלא ראש הכותל האחד יש לה הכשר.

ה. וכיצד הכשירה, כל פרצה שהיא באמצע הכותל או אפילו בראשו, בין שנפרצה החצר ברוח אחת בין שנפרצה בשתי רוחותיה פחות משלשה אינה צריכה כלום. משלשה ועד ארבעה ועד עשר אמות אם היה עומד כפרוץ אינה צריכה כלום. היה הפרוץ מרובה, אם נפרצה מרוח אחת ואפילו נפרצה במלואה עושה לה שני לחיים או פס ארבעה. נשארו בכותל קצת צדדין, אם נשאר שם מעט בצד זה ומעט בצד זה השני ובגובה עשרה, הרי אלו נדונין משום שני לחיים. ואם לא נשאר אלא בצד האחד צריך שיהא רחב ארבעה ונדון משום פס, וחצר ניתרת או בשני לחיים או בפס ארבעה.

ו. נפרצה משתי רוחותיה, צריך שיהא הרוח האחד מהם עומד מרובה על הפרוץ, שאין רשות היחיד עד שיהו לו שלש מחיצות, או שיעשה לה צורת פתח ואחר כך יכשיר את השני על הדרך שאמרנו.

פרק יד

א. חצר שנפרצה משתי רוחותיה זו כנגד זו פרצות שאין בהן יתר מעשר, אם נפרצה למבוי מראשו האחד והשני לרשות הרבים, אם החצר רחבה מן המבוי, אף על פי שנפרץ לה המבוי במלואו החצר מותרת, ואף על פי שלא ערבה עם המבוי, ואף על פי שהרבים בוקעין בה ונכנסין בפתח זה ויוצאין בפתח אחר, שאין רגל הרבים מבטלת שלש מחיצות גמורות, ורשות היחיד גמורה היא אפילו לטלטל בתוכה. אימתי בזמן שנשארו לחצר בפרצה שכנגד המבוי צדדין כל שהוא מצד זה ומצד זה ובגובה עשרה, ששני צדדין אלו לחצר כשני לחיים. ואם לא נשארו אלא מצד אחר צריך שישאר שם שיעור פס ארבעה. וכן בצד השני הפרוץ לרשות הרבים צריך שיהא בו צורת פתח או עומד כפרוץ. לא נשאר לה מצד המבוי לא פס ארבעה ולא שני פסין קטנים כלחיים, אם לא עירבה חצר עם המבוי שניהם אסורין, שכל אחד מהם פרוץ במלואו למקום האסור לו. היתה החצר פרוצה משתי רוחותיה לרשות הרבים, אפילו זו כנגד זו ורבים בוקעין בה נכנסין בזו ויוצאין בזו, אם יש לה צורת פתח מכאן ולחיים או פס ארבעה מכאן מותרת. ואין צריך לומר בשיש לה צורת פתח מכאן ומכאן, או עומד מרובה מכאן וצורת פתח מכאן, שאין רגלי הרבים אוסרת במבואות וחצרות בכיוצא בזה.

ב. אמת המים העוברת בחצר, נכנסת מכאן ויוצאה מכאן, עמוקה עשרה ורחבה ארבעה, אף על פי שהיא חולקת רשות לעצמה ונידונת משום כרמלית ואסור למלאת ממנה לחצר כמו שיתבאר בשער הרשויות (ש"ג פ"ו ה"י), לטלטל בחצר מותר, ואף על פי שהאמה שבחצר נפרצה ביותר מעשר למים שחוצה לה, לפי שאין החצר כפרוצה במלואה לאמה שהיא כרמלית, מפני שעומק עשרה של גדות האמה כמחיצות לחצר, ואף על פי שמלאה על כל גדותיה אין המים מבטלין המחיצות. לא היתה עמוקה עשרה ונפרצה לאמה שחוצה לה ביתר מעשר אסור לטלטל בחצר, מפני שהאמה פרוצה למה שחוצה לה ביתר מעשר, וכן החצר פרוצה למקום האסור לה ביתר מעשר, ולפיכך אסור לטלטל אפילו בחצר עד שימעט פתח האמה מעשר, או שיעשה גדודין סביב אורך האמה להשלים עומק האמה לעשרה טפחים.

ג. וכן לשון ים שנכנס לחצר, אם פרצתו יותר מעשר ואין בעומקו עשרה אסור למלאת ממנו ואסור לטלטל בחצר. עשה גדודין סביב הלשון משלשת צדדיו עד שיהא בין קרקעיתו ובין החצר גובה עשרה, מותר לטלטל בחצר ואסור למלאות, שעומקו של לשון מצטרף לעשרה. ואם אין בפרצתו יותר מעשר מותר בין למלאת בין לטלטל, מפני שאינו אלא כבור שבחצר.

ד. וכן מים שנתכנסו בחצר, בין שעמוקין עשרה ורחבין ארבעה ואפילו כבית סאתים או יתר מבית סאתים, מותר למלאות מהן ומותר לטלטל בחצר, שאינן אלא כפירות המכונסין בחצר. במה דברים אמורים במים יפין לשתיה, אבל במים שאינן יפים לשתיה, רואין אם יש במקום עמקן של עשרה יתר מבית סאתים אף על פי שהן במיעוטה של חצר, או שהן ברובה של חצר ויש בין החצר ובין המים כשיעור יתר מבית סאתים, אסור לטלטל בחצר יתר מארבע אמות. ויראה לי שאם הם יפים וראויה לתשמישין אחרים לכביסה וכיוצא בה, הרי הן כמים יפים. ועוד יתבאר זה בשער הרשויות (שער ג' פ"א המ"ה ופ"ג הט"ו). אין בעומקו עשרה בין כך ובין כך מותר, שהרקק אינו חולק רשות לעצמו.

פרק טו

א. בית שנפרץ כותלו כולו במלואו, אם אין הפרצה יתירה על עשר אינו צריך כלום, רואין פי תקרה כאילו יורד וסותם. היתה הפירצה יתר על עשר צריכה פס ארבעה או שני לחיים, שאין אומרים פי תקרה סותם כל שנפרץ במלואו ביותר על עשר. לא נפרץ במלואו אלא שנשאר שם קצת, אפילו היתה שם פירצה יתירה על עשר פי תקרה יורד וסותם. נפרץ בקרן זוית שהפרצה אוכלת ראש שני הכותלים ונפרץ הקרוי כמדת הפירצה באלכסון, אסור עד שיתקן, ואפילו אין פרצה יתירה על עשר, שאין אומרים פי תקרה יורד וסותם באלכסון. נשאר הקירוי כמו שהיה אינו צריך כלום, שפי התקרה סותם. ויש מגדולי המורים שהורו בהפך, דיפה כח הקירוי העשוי באלכסון מכח הקירוי השוה ונשאר אלכסונו של קרוי באויר, ואינו סותם עד שישאר תחתיו פס אחד בין רחב בין קצר בקרן. ב. בית שנפרץ משתי רוחותיו זה כנגד זה ונעשה מפולש, אפילו פרצה פחותה מעשרה אין פי תקרה סותם בכיוצא בזה, ואפילו לא נפרץ במלואו, עד שישאר שם עומד מרובה על הפרוץ. וכבר נתבאר (לעיל פ"ט ה"ב) שעומד כפרוץ הרי הוא כעומד. נשלם השער הראשון בעזר שמים