ספר יוחסין מאמר ראשון/האלף השני
האלף השני[עריכה]
מהמבול עד (א' תתקמח-1948) מולד אברהם אבינו ראש היחס - אב המון גוים רצ"ב שנים וכשהיה אברהם אבינו בן מ"ח שנה - עשרה שנים קודם שמת נח, היה דור הפלגה שנתישבו בו הארצות ללשונותם בסוף ימיו של פלג כדאיתא בפרק קמא דשבת ובסדר עולם. ונקרא גם כן פלג כי ממנו ואילך נפלגו חיי האנשים ולא היו חייהם כי אם חצי ימיהם של הראשונים, וגם הוא מת בחצי ימיו של עבר אביו, אבל שם בן נח ראה י"ב דורות עד שנת ן' ליעקב, אבל עבר בן נכדו של שם היה עד ע"ט שנים ליעקב. ובית דינו של שם גזרו על הזנות שנאמר (בראשית לח כד): "ויאמר יהורה הוציאוה ותשרף" כדאיתא בע"ז (לו, ב) ובסנהדרין.
(ב' ו-2006) ונח מת בשנת נ"ח למולד אברהם והסימן נתן הראב"ע ז"ל היה אברהם בן נ"ח כשמת נח. וכשנמול אברהם היה בן צ"ט שנים, ואז היה הפיכת סדום שהוא נ"א שנה אחר דור הפלגה וקרוב לנ"ב שנה, אבל צוער היתה שנה אחת ישובה אחר ישוב סדום וזה שאמר {לוט} (בראשית יט כ): "אמלטה נא" כמספר נ"א שנה כדאיתא בפרק קמא דשבת (שבת י, ב).
אברהם אבינו עליו השלום שמר כל התורה כולה, כדאיתא בב"ק שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי, וגמרא דעבודה זרה שלו היה ארבע מאות פרקים. ובפרק אמר להם הממונה ששמר אפילו עירובי תבשילין, ויש בזה סוד למה לא הזכירו מצוה אחרת אלא לומר שהוא ע"ה הודיע חרוש העולם, שנא' הרימותי ידי וכו' קונה שמים וארץ, ואם כן לא יוקשה מאמר אברהם קנין אחד שנאמר קונה שמים וארץ, שהוא הודיע שהם קנינו של הקב"ה, על דרך שאמרו כל האומר ויכולו השמים בליל שבת כאילו נעשה שותף להקב"ה, שחדוש העולם - הוא ע"ה לימדו. בפי הבריות כדאיתא בבראשית רבה פרשת מלכי צדק. אף על פי שבגמרא פסחים על ענין הושע אמרו שם שלשה קנינים קנה הקב"ה ולא זכרו שם אברהם, אלא לשמים וארץ אמרו קונה שמים וארץ. עם כל זה אברהם לימדו לבריות. וכבר ידוע כי טעם העירוב משום זכור את יום השבת אחר שבא להשכיחו, וכדי שיברור מנה יפה לשבת. וכן הוא שנשכח חידוש העולם בפי הכל והזכירו אברהם אבינו ע"ה. ובבראשית רבה בפרשת תולדות עירובי חצירות והוא גם כן שלא יוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים שהוא ע"ה הודיע שיש יחיד בעולם, וקרא בקתדרא במצרים התכונה כדי להודיע מצד התנועות על היחיד הראשון וכי הוא בראם כאשר זה גחוי בספר דברי הימים לנוצרים, וזהו עיקר התורה והנסים, והוא עליו השלום תקן זמן ג' תפלות, אלא שבתורה אינו מפורש כי אם תפלת שחרית לו , ומנחה ליצחק, וערבית ליעקב, אולי כל אחד מהם יותר זריז כפי מדתו. אע"פ שאמרו כי אברהם זריז מאד במנחה ולכן אמרו שתקן כל אחד תפילה בפני עצמה, אבל כיון ששמר אברהם אפילו דברי סופרים, כל שכן התפלה שיש לה עיקר בתורה. וכן בריש פרק אמר להם הממונה (יומא כח ב): "צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי" ופרש"י תפלת המנחה שזמנה מחצי היום, ואברהם שהיה זריז מקדים מתחלת זמנה [בדפוסים שלנו כתוב רק: תפלת הערב שלו], עד כאן. ומזה נראה שיותר שכר יש למתפלל מנחה גדולה אע"פ שמנחה קטנה היא בזמן תמיד של בין הערבים שבכל השנה - חוץ מערב פסח. וכן פירש בעל הערוך כי יצחק למד מאברהם חפלת מנחה, ומה שאמרו צלותיה דאברהם פירוש תפלות האבות כלם ולא הזכיר אברהם אלא מפני שהוא עיקר וזה הביא בערך שחר. ורב צמח פירש צלותיה דאברהם - תפלת מוסף שהיא גם כן מתפילת שחרית שתיקן. וזה הפירוש אינו, כי בפרק אין עומדין [תפלת השחר] (ברכות כו, ב) אפילו לר' יוסי בר חנינא אומר שתפילת מוסף לא תקנו האבות. וכן בריש פרק תפלת השחר (ברכות כו ב): "יצחק תקן תפלת מנחה". והא דאמרינן צלותיה דאברהם וכו', יש לומר היינו אחר שתקנה יצחק. ונראה יותר טוב כמו שפירשנו {לעיל}, ונתנו סימן לאלו השלשה תפלות האות השניה מהאבות: ב'קר [אברהם], צ'הרים [יצחק], ע'רבית [יעקב].
והוא עליו השלום ראה לנח אע"פ שהיה עשרה דורות ביניהם, שהיה בן נ"ח שנים כשמת נח כאשר נראה בפסוק כמו שאמרנו, ונולד נ"ב שנים קודם תשלום שני אלפים מתוהו. ומאז התחיל לדרוש התורה רצוני לומר כשהיה נ"ב שנים.
ונחבש בכותא ובקרדו עשר שנים כדאיתא בסוף פרק המוכר את הספינה, עד שגרשו המלך ממלכותו. אבל בן שלש שנים הכיר את בוראו כמנין עק"ב אשר שמע אברהם בקלי, כמו שדרשו ביומא ובנדרים.
והרמב"ם ז"ל כתב במדע כי בן ארבעים שנה הכיר את בוראו, וכבר השיג עליו הראב"ד והר' משה הכהן. אבל בבראשית רבה פרשת ויגש (בר"ר צג, ג) {עי"ש} ובמדרש חזית אמרו ג"כ בן שלש שנים, ושם בבראשית רבה פרשת תולדות נח ובמדרש חזית גם כן אמרו בן מ"ח שנה שהיא שנת הפלגה הכיר את בוראו. והרמב"ם ז"ל מכאן למד, אלא שלקח גירסא משובשת. וזה יהיה פירושו כי התחיל בן שלש שנים ונשלם ידיעתו כשראה ההפלגה וכי נפלאו מעשיו של הקב"ה - בשנת מ"ח למולדו. וכשהיה בן נ"ב שנים התחיל לדרוש התורה כאשר אמרנו ונתקיים ואת הנפש אשר עשו בחרן, והיה בן שבעים שנה בברית בין הבתרים וחזר לחרן ונענש על זה. וכשהיה בן ע"ה שנה אמד לו הקב"ה שיצא מחרן ללכת לארץ ישראל כדאיתא בסדר עולם. והיה צנוע ועין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה (אבות ה, יט) ונדיב גדול אשריו ואשרי בניו אחריו.