ספר חסידים/ה
ה. הוכח תוכיח את עמיתך. מצוה אותנו להוכיח כל אחד מישראל שמתייאש ומתעצל בעצמו, אפילו מאחת מן מצות רמ"ח עשה. או שהיה עובר על אחת ממצות לא תעשה האמורים. ואמרו חכמים כל מי שיש בידו לעשות ולהוכיח על מצות עשה ועל מצות לא תעשה לשום ישראל שבעולם ונתייאש מלהוכיח, נענש על כולם.
דגרסינן כל מי שיש בידו להוכיח ולמחות באנשי ביתו ולא מיחה, נענש על אנשי ביתו. על אנשי עירו נתפש על אנשי עירו. על כל העולם כלו נתפס על כל העולם כלו. ומנין שאנחנו חייבים לחזור פעם שניה ולהוכיחו אם לא קבלו בראשונה, דאמרינן מנין למוכיח פעם אחד שיחזור ויוכיחנו, שנאמר הוכח תוכיח. וחייב המוכיח להוכיח בדבריו כפי מדותיו של הנוכח - אם הוא נוח יוכיחנו בנחת. ואם הוא קשה - יוכיח אותו כנגד מדותיו. וימשול לו משלים ויביא לו ראיה להשיב דעתו אל רצונו. ולא ישא פני זקן וגדול. אם יראה (נ"א ירצה) שלא יקבל תוכחה עליו, מיסרו על מעשיו רעים ולא ישא פנים כלל אפילו לרב, שכן אמר החכם במקום שיש חילול יי' אין חולקים כבוד לרב.
ועוד אמרו הוכח תוכיח - אין לי אלא הרב לתלמיד, תלמיד לרב מנין. תלמוד לומר הוכח תוכיח מכל מקום. ואנו חייבים להוכיח עוברי עבירות ולהלבין פניהם מן העבירות עד שיכו אותנו ויבזו אותנו ויקלו אותנו, וחייב אותו המוכיח להוכיח עצמו מן העבירה ולישר דרכיו קודם שיוכיח חבירו, שאם לא יעשה כן, לא יקבל ממנו חבירו, שכך אמרו התקוששו וקשו. קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים. ולא יהיה אדם מונע מחבירו אשר ילך בדרך ישר ולהתרחק מן העבירה בדברי העולם. ובדברי שמים. והמחזיק עצמו מלהוכיחו חייב בעונש חבירו, שנאמר "לא תשא עליו חטא". ואם הוכיח אותו ולא קבל, יצא המוכיח נקי מעונש עוונו, ויש למוכיח זכותו. לפי שהוכיחו ללכת בדרך ישר ולהתרחק מן העון, כמו שמפורש בפרשת ואתה בן אדם ביחזקאל סי' ל"ג. "ואתה כי הזהרת רשע מדרכו לשוב וגו'". "הוא בעוונו ישא ואתה נפשך הצלת וגו'". ועיקר מצוה זאת "לא תשא עליו חטא". מצוה שלא יוכיח איש חבירו בזעם ובהלבנת פנים אלא בנחת ובסתר תחלה כדי שלא יעיז פניו ויקשה ערפו ולבבו ויוסיף על חטאתו פשע. שכן אמרו יכול יהא מוכיחו ופניו משתנות, תלמוד לומר "ולא תשא עליו חטא".