ספר המצוות שורש ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · ספר המצוות · שורש ג · >>

שאין ראוי למנות מצות שאין נוהגות לדורות

דע כי אמרם (מכות כג:): "תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני" מורה על היות זה המספר מהמצות הנוהגות לדורות, כי מצות שאין נוהגות לדורות אין קשר להן בסיני, הן שנאמרו בסיני או בזולתו. ואמנם כוונו באמרם בסיני לפי שעיקר התורה היה בסיני. והוא אמרו יתעלה (שמות כד יב): "עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך". ובבאור אמרו: "מאי קראה 'תורה צוה לנו משה מורשה'", רוצה לומר מספר תורה והוא תרי"א ואנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום ובהם נשלמו תרי"ג מצות, ירצו בזה הסימן שהדבר שצוה לנו משה ולא שמענוהו כי אם ממנו הוא מספר תור"ה וקראה מורשה קהלת יעקב, ומצוה שאינה נוהגת לדורות אינה לנו מורשה שאמנם יקרא לנו מורשה מה שיתמיד לדורות כמו שאמר כימי השמים על הארץ, ומאמרם גם כן כי כל אבר ואבר כאלו הוא יצוה האדם בעשיית מצוה ומצוה, וכל יום ויום כאילו יזהיר אותו מעבירה, ראיה על היות זה המספר לא יחסר לעולם, ואילו היה מכלל המנין מצות שאין נוהגות לדורות, הנה זה הכלל יחסר בזמן שיכלה בו חיוב המצוה ההיא ולא היה המאמר הזה שלם כי אם בזמן מוגבל. וכבר טעה גם כן זולתנו בשרש הזה, ומנה בעבור שדחק הצורך "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש" ומנה "ולא יעבוד עוד" הכתוב בלוים, ואלו גם כן לא היו נוהגות כי אם במדבר. ואף על פי שאמרו (סנהדרין פא:): "רמז לגונב את הקסוה מנין שנאמר 'ולא יבאו לראות כבלע את הקדש'", יש די ספוק באמרם רמז, ופשטיה דקרא אינו כן ואינו גם כן מכלל מחוייבי מיתה בידי שמים, כמו שיתבאר בתוספתא ובסנהדרין. ואני נפלא מזה שמנה אלו הלאוין למה לא מנה במן (שמות טז יט): "איש אל יותר ממנו", ואמרו יתברך (דברים ב ט): "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה", וכן האזהרה שבאה בבני עמון (דברים ב יט): "אל תצורם ואל תתגר בם", וכן ימנה גם כן בכלל מצות עשה אמרו (במדבר כא ח): "עשה לך שרף ושים אותו על נס", ואמרו (שמות טז לג): "קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן", כמו שמנה תרומת המכס וחנוכת המזבח, וכן ימנה "היו נכונים לשלשת ימים", וכן "גם הצאן והבקר אל ירעו" ו"פן יהרסו לעלות" ורבים כמו אלה, ולא יסופק לבעל שכל כי אלו כולם מצות נאמרו לו למשה בסיני צווי ואזהרה, אך היו כלם לפי שעה ואינן נוהגות לדורות, ולכן לא ימנו, ובעבור השרש הזה אין ראוי למנות ברכות וקללות שנצטוו בגריזים ועיבל, ולא בנין המזבח שנצטוינו לבנות בבואנו בארץ כנען, כי אלו כלם מצות לפי שעה, ולא הצווי שצונו שנקריב כל בהמה שנרצה לאכול ממנה שלמים, כי זה צווי לפי שעה לבד, והוא אמרו (ויקרא יז ה): "והביאום לה'", אמרו בספרי: "'והביאום' זו מצות עשה", אבל היא במדבר לבד, כמו שבאר במשנה תורה היתר בשר תאוה לדורות, והוא אמרו (דברים יב כ): "בכל אות נפשך תאכל בשר", ואילו היה ראוי, למנות כל מה שהוא מזה המין היה מה שצווה בו משה מיום שנתנבא עד יום מותו חוץ מהמצות הנוהגות לדורות יותר משלש מאות מצות כשנמנה כל הצווי שבא במצרים וכל מה שבא במלואים וזולתם כולם כתובים בתורה מהם עשה ומהם לא תעשה, ואחר שהוא נמנע למנותם כלם יתחייב בהכרח שלא תמנה גם אחת מהן, ולא כמו שעשה זולתנו שלקח מהם דברים על צד העזר כאשר יגע למצוא המספר, וזה מה שכוננו לבארו בשרש הזה.


<< · ספר המצוות · שורש ג · >>