ספר המצוות שורש ב
<< · ספר המצוות · שורש ב · >>
כבר בארנו בפתיחת חבורנו בפירוש המשנה, שרוב דיני התורה יצאו בשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם, ושהדין היוצא במדה מאותן המדות הנה פעמים תפול בו המחלוקת; ושיש שם דינין הן פירושים מקובלים ממשה אין מחלוקת בהם, אבל הם מביאין ראיה עליהן באחת משלש עשרה מדות, כי מחכמת הכתוב שהוא אפשר שימצא בו רמז מורה על הפירוש ההוא המקובל או היקש יורה עליו; וכבר בארנו זה הענין שם. וכשיהיה זה כן, הנה לא כל מה שנמצא לחכמים שהוציאו בהיקש משלש עשרה מדות נאמר שהוא נאמר למשה בסיני, ולא גם כן נאמר בכל מה שימצא בתלמוד שיסמכוהו אל אחת משלש עשרה מדות שהוא דרבנן, כי פעמים יהיה הפירוש ההוא מקובל ממשה בסיני לפי הראוי בזה, שכל מה שלא תמצאהו כתוב בתורה ותמצאהו בתלמוד שלמדוהו באחת משלש עשרה מדות, אם בארו הם בעצמם ואמרו שזה גוף תורה או שזה דאורייתא, הנה ראוי למנותו אחר שהמקובלים ממנו אמרו שהוא דאורייתא. ואם לא יבארו זה ולא דברו בו, הנה הוא דרבנן, שאין שם כתוב יורה עליו.
וזה גם כן שרש כבר נשתבש בו זולתנו, ולכן מנה יראת חכמים עם מצות עשה, ואשר הביאו לזה לפי מה שיראה לי מאמר ר' עקיבא: "'את ה' אלהיך תירא' – לרבות תלמידי חכמים", חשב שכל מה שיגיע משלש עשרה מדות הוא מן הכלל הנזכר, ואם היה הענין כמו שחשבו למה לא מנו כבוד בעל האם ואשת האב מצוה בפני עצמה מחוברת אל כבוד אב ואם, וכן כבוד אחיו הגדול, כי אלו האישים למדנו שאנו חייבין לכבדם ברבוי, אמרו (כתובות קג.): "'כבד את אביך' – לרבות אחיך הגדול" ואמרו: "'את אביך' – לרבות בעל אמך, 'ואת אמך' – לרבות אשת אביך" כמו שאמרו: "'את ה' אלהיך תירא' – לרבות תלמידי חכמים", אם כן מפני מה מנו אלו ולא מנו אלו. וכבר הגיעו בזה הסכלות אל יותר קשה מזה, וזה כשמצאו דרש בפסוק יתחייב בדרש ההוא לעשות פעולות או או להרחיק ענין מן הענינים, והם כלם בלי ספק מדרבנן, ימנו אותם בכלל המצות, ואע"פ שפשטיה דקרא לא יורה על דבר מאותם הענינים עם השרש שהועילונו בו ע"ה, והוא אמרם ז"ל: "אין מקרא יוצא מידי פשוטו". והיות התלמוד בכל מקום ישאל: "פשטיה דקרא במאי כתיב" כשמצאו פסוק ילמדו ממנו על צדי הבאור והראיה דברים רבים. והנסמכים במחשבה זו, מנו בכלל המצות בקור חולים ונחום אבלים וקבורת מתים בעבור הדרש הנזכר באמרו יתברך (שמות יח כ): "והודעת להם את הדרך ילכו בה", ואמרו: "'את הדרך' – זו גמילות חסדים, 'ילכו' זה בקור חולים, 'בה' זה קבורת מתים, 'ואת המעשה' אלו הדינים, 'אשר יעשון' זו לפנים משורת הדין, וחשבו כי כל פועל ופועל מאלו הפעולות מצוה בפני עצמה, ולא ידעו כי אלו הפעולות כלם ודומים להם נכנסות תחת מצוה אחת מכל המצות הכתובות בתורה בבאור, והוא אמרו יתברך (ויקרא יט יח): "ואהבת לרעך כמוך", ובזה הדרך בעצמו מנו חשוב תקופות מצוה בעבור הדרש הבא ב"היא חכמתכם ובינתכם" והוא אמרם (שבת עה.): "איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים, הוי אומר זה חשוב תקופות ומזלות", ואילו מנה מה שהוא יותר מבואר מזה ויחשוב מה שהוא יותר ראוי למנותו, והוא כל דבר שנלמד בתורה במדה משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, היה עולה מנין המצות לאלפים רבים.
ואולי תחשוב שאני בורח מלמנותן להיותן בלתי אמתיות והיות הדין היוצא במדה ההיא אמת או בלתי אמת, אין זו הסבה. אבל הסבה כי כל מה שיוציא אדם ענפים מן השרשים שנאמרו לו למשה בסיני בבאור והם תרי"ג מצות, ואפילו היה המוציא משה בעצמו, אין ראוי למנותם. והראיה על זה כלו אמרם בגמרא תמורה (דף טז.): "אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים שנשתכחו בימי אבלו של משה ואעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מפלפולו, שנאמר: 'כל איש אשר יכה את קרית ספר ולכדה וגו' וילכדה עתניאל בן קנז'". וכשהיו כך הנשכחות, כמה היה הכלל שנשכח ממנו זה המספר, כי גם מן השקר שנאמר שנשכח ממנו כל מה שנודע ובלא ספק היו אותם הדינים המוצאים בקל וחומר ובזולתו מהמדות אלפים רבים, ואלו כלם היו נודעים בימי משה. ונאמר עליהם דקדוקי סופרים, כי כל מה שלא שמעו בסיני בבאור הנה הוא מדברי סופרים. הנה כבר התבאר כי תרי"ג מצות שנאמרו לו למשה בסיני לא ימנה בהן כל מה שילמד בשלש עשרה מדות ואפילו בזמנו עליו השלום, כל שכן שלא ימנה בהן כל מה שהוציאו באחרית הזמן, אבל אמנם ימנה מה שהיה בפירוש מקובל ממנו והוא שיבארו המעתיקים ויאמרו שזה הדבר אסור לעשותו ואיסורו דאורייתא או יאמרו שהוא גוף תורה הנה נמנה אותו כי הוא נודע בקבלה ולא בהיקש, ואמנם זכרו ההיקש בו והביאו הראיה עליו באחת משלש עשרה מדות להראות חכמת הכתוב כמו שבארנו בפירוש המשנה.
<< · ספר המצוות · שורש ב · >>