ספר המצוות רמב"ן שרשים/שורש א

ספר המצוות רמב"ן שרשים · שורש א · >>

[האם יש למנות מצוות מדרבנן]

[שיטת הבה"ג, שעליה השיג הרמב"ם]

העיקר הראשון מן המאמר השיב הרב הגדול ז״ל על בעל הלכות גדולות ז״ל, מפני שהביא במנין המצות מקרא מגלה ונר חנוכה מכלל מצות עשה, וכן מאה ברכות בכל יום וניחום אבלים וביקור חולים וקבורת מתים והלבשת ערומים ולחשוב תקופות ושמונה עשר יום לגמור בהן את ההלל, לפי שאלו כולן מצות מדרבנן, אינם מן התורה. ותשובותיו על זה תשובות גדולות, כאלו מכריחות להודות בהן.

[הקדמה: מדרש תרי"ג מצוות]

וטרם שאתחיל לדבר עם לבבי בענין הזה, אומר מה שנסתפק לי, אף על פי שידעתי שהכל מחזיקים בדבר פשוט. וזה כמה שאמרו בסוף מכות: דרש ר׳ שמלאי, שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו למשה בסיני, שס״ה כמנין ימות החמה, רמ״ח כנגד איבריו של אדם. ואמר רב המנונא, מאי קראה? "תורה צוה לנו משה", תורה בגימטריא הכי הוו. והקשו, תורה תרי״א הוו? אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום. הנה על פי זו המימרא בא בעל הלכות ומנאן אחת לאחת למצוא חשבון, ואחריו נתפשט הדבר מאד והוסכם בין כל החכמים והתלמידים ונתפרסם בהמון שזה סכום המצות, ונתחברו בזה שירות, פיוטים ואזהרות נעימים וזמירות, מהם לחכמי ספרד רבות מאד בארץ אנדלוס, כאשר הזכיר הרב ז״ל, ומהם בארצות אחרות בכל פנות הגולה. וכבר אמר הרב ז״ל שזה דבר שלא יסכל אותו אחד מכל מי שמנה המצות שזה הוא מנינם.

[הספקות שבדברי המדרש]

ואני בעניי, עם כל זה עלה בלבי ספק על זו המימרא, אם היא דברי הכל או יש בה מחלוקת. וספק אחר אם היא הלכה למשה מסיני, כלומר שנאמר למשה מפי הגבורה: כך וכך מצות אני מוסר לך לצוותם בישראל מורשה, או שהוא אסמכתא בעלמא מן הגימטריא הזו, שזה החכם ר׳ שמלאי הדורש זה מצא המצות כן לפי המנין שמנה בהם ונתן בהם סימנין, ובא רב המנונא אחריו וסמך המנין הזה לגימטריא הזו.

[המחלוקות במניין המצוות בגמרא]

ומה שמביא אותו לידי ספק, מפני שמצינו מחלוקת בגמרא בפסוקים רבים אם הם מצוה או רשות. מהם מה שאמרו במסכת סוטה: וקנא את אשתו, רשות, דברי ר׳ ישמעאל; ר׳ עקיבא אומר: חובה. לעולם בהם תעבודו, רשות; ר׳ עקיבא אומר: חובה. לא^[1] יטמא, רשות. ר׳ עקיבא אומר: חובה. הנה לדעת ר׳ ישמעאל יחסרון כאן שלש מצות (לא תעשה)^[2] מן רמ״ח. וכן המחלוקת של הבדלת סימן אחד בחטאת העוף, דלרבנן "לא יבדיל" הוא לאו, ולר׳ אלעזר בר׳ שמעון מאי לא יבדיל? אין צריך להבדיל, כמו שאמור בגמר זבחים. וכן חמץ בפסח לאחר זמנו, ולדברי ר׳ שמעון הוא מותר מן התורה, ולדברי ר׳ יהודה הוא לאו בפני עצמו וראוי להביאו בחשבון. וכן חמץ לפני זמנו משש שעות ולמעלה הוא בלאו, ולר׳ שמעון אין בו לאו. ויהיו לר׳ יהודה באכילת חמץ שלש לאוין, א׳ בחמץ לפני זמנו, וא׳ בחמץ בפסח, וא׳ לאו של חמץ שעבר עליו הפסח, ושלשתן ראויין להמנות, מפני שזמנו של זה לא זמנו של זה.

והנה הרב עצמו ז״ל מנה חמץ משש שעות ולמעלה לאו בפני עצמו, והוא כדברי ר׳ יהודה, ולר׳ שמעון אין בו לאו כלל, כמו שמפורש בפרק כל שעה. ועוד אני עתיד לזכור זה בע״ה. ובפרק ראשון של קדושין, "וגאל את ממכר אחיו" רשות, דברי רבי ישמעאל, ר׳ אליעזר אומר מצוה. ביד גואל הדם חובה, ורשות ביד כל אדם; ר׳ עקיבא אומר, רשות ביד גואל הדם, ואין כל אדם חייבין עליו.

וכן חלקו האמוראים בקרי[א]ת שמע, מהם אמרו: קרית שמע דרבנן, אמת ויציב דאורייתא; ומהם סוברין דקריית שמע דאורייתא, וכבר פסק הרב כן. וכן "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה", לדברי האומר: מנין ליוצא ליהרג ואמר אחר "ערכו עלי", מנין שלא אמר כלום? תלמוד לומר: "כל חרם אשר יחרם לא יפדה", אינו מצוה אלא דין מדיני הערכים וכמו שביאר הרב בעיקר ט׳. אבל לדברי האומר: לא תשקול מניה ממונא ותפטריניה, לאו גמור הוא, כמו "לא תקחו כופר לנפש רוצח", וכמו שבא כל זה בגמר׳ כתובות בפרק שלישי. אלו וכיוצא בהן, לדברי האומר חובה, הן מן המנין הזה של תרי״ג מצוות; ולדברי האומר רשות, אינן נחשבין, וצריך הוא להביא במנין הזה מצוות אחרות במספרם, ונשלים עשה במקום עשה ולא תעשה במקום לא תעשה.

[הבעייתיות שבמחלוקות אלו]

וצריך שיהו הדברים ההם שיביא הוא במנין הזה אינן מצות לדברי האומר באלו חובה, ואין לנו בתורה עניינים כאלו. ועוד, כי יהיה להם כפי דרכם הנהוג בתלמוד להקשות ולומר: ולמאן דמני הנך נפישי להו מצות, אי נמי למאן דמפיק הנך במאי משלים להו? וכן ראיתי עוד שנאמרו בזה מדרשים רבים, ואסמכתות הם תימ׳ בעיני, שדורשים בציצית: "וזכרתם את כל מצות יי׳", שמנין של ציצית בגימטריא שש מאות, ויש בציצית ח׳ חוטין וה׳ קשרים, הרי תרי״ג. וזה כתבו רש״י בפירושי התורה. ואיני יודע אם אגדה היא, ומכל המקום אינה מן התורה, שהרי בית הלל אומרים בחוטים שאינן אלא שש, ויחסרום להם שתים מן הסימן הזה. והקשרים ה׳ היאך ימנו בתורה? שאין חיובו מן התורה אלא בשני קשרים, כדאמרינן בפרק התכלת: שמע מינה קשר העליון דאורייתא, דאי סלקא דעתך לאו דאורייתא, כלאים בציצית דשרי רחמנא למה לי? והא קיימא לן התוכף תכיפה אחת אינו חיבור; אלא שמע מינה קשר העליון דאורייתא.

[מדרש תרי"ג המצוות שנוי במחלוקת, אבל הלכה כדבריו]

ואילו נאמר שזו המימרא של ר׳ שמלאי אינה דברי הכל ויש בה מחלוקת, אלא ר׳ שמלאי מנה המצות לפי דעתו ולפי סברתו ומצאן כמספר הזה ויסד בהן הדרשא הזו, ועל כן לא הקשו ממנה לר׳ ישמעאל בחסרון ג׳ ולר׳ שמעון בחסרון שמי מצות לא תעשה. אבל אם יחסרו להם לא יורו^[3] באסמכתא הזו ובמנין הזה.

אבל אע״פ שנביא אותה במחלוקת נודה שהיא הלכה, לפי שהסוגיות בתלמוד כן, כדאמרינן בשבועות ונדרים: "ולימא להו קיימו ע״ז וכל התורה כולה, אי נמי תרי״ג מצות". ואנו למדים מזה שזה להם מנינם של מצות, אע״פ שיש לומר כי הקושיא הראשונה, "ע״ז וכל התורה כולה", היתה לדברי הכל, והשנייה נאמרה לדעתו של ר׳ שמלאי, לפי שלא הוזכר בגמ׳ מנין אחר.

ובשבת פרק א״ר עקיבא (דף פז.): שבר את הלוחות מאי דריש ביה? אמר: ומה פסח שהיא אחת מתרי״ג מצוות אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו; כל התורה כולה וישראל משומדים, על אחת כמה וכמה. ובגמרא יבמות (דף מז:) אמרו בנעמי, דאמרה לרות: מפקדינן תרי״ג מצוות.

ועוד נתפשט המנין הזה מאד באגדות, כמו שאמרנו בבראשית רבה, א״ר יודן בר׳ סימון: ראוי היה אדם הראשון שתנתן תורה על ידו, מה טעם? "זה ספר תולדות אדם". אמר הב״ה^[4]: יציר כפי ואיני נותן? חזר ואמר: שש מצוות נתתי לו ולא יכול לעמוד בא׳ מהן, והיאך אני נותן לו מאתים וארבעים ושמונה מצוות עשה ושס״ה מצוות לא תעשה? וכן במדרש ר׳ תנחומא ובמדרשי אגדה אחרים הורגלו להזכיר הסכום הזה.

[במדרש, שנויים דברי המדרש במחלוקת]

אבל ראיתי במדרש חזית (שיר השירים רבה א', ב), ריב״ל אמר: שני דברות שמעו ישראל מפי הקב״ה, "אנכי" ו"לא יהיה לך", הה"ד הדא הוא דכתיב - זהו שכתוב: "ישקני מנשיקות פיהו" ולא כל הנשיקות. ורבנן אמרי, כל הדברות שמעו ישראל מפי הקב״ה. ר׳ יהושע דסכנין בשם ר׳ לוי, טעמון דרבנין אמרין כל הדברות, דכתיב: "דבר אתה עמנו ונשמעה". מה עבד לה ר׳ יהושע בן לוי? פליג, שאין מוקדם ומאוחר בתורה, או אינו מדבר "דבר עמנו ונשמעה" לאחר שנים ושלשה דברות. ר׳ עזריה ור׳ יהודה בר׳ סימון, ריב״ל תפיש שיטתיה, אמר, כתיב: תורה צוה לנו משה, כל התורה כולה שש מאות ושלש עשרה הוי, תורה בגימטריא עולה כמנין תרי״א מצוות דבר משה עמנו, כי "אנכי" ו"לא יהיה לך" לא שמענום ממשה אלא מפי הגבורה. הוי "ישקני מנשיקות פיהו", עד כאן דברי אגדה זו.

והנה מדרשו של רב המנונא שמנה תורה צוה לנו משה תורה בגימטריא הכי הוו, בכאן דברי יחיד ורבנן חלוקין עליו, אלא [שלא] נתברר שם אם הם חלוקים על הכל לגמרי, כלומר על מדרשו של ר׳ שמלאי עצמו שאמר: תרי״ג מצוות נתנו לו למשה בסיני, או שהוא מסורת בידם והכל מודים שכך הוא סכום המצוות, שגם שם במדרש חזית הזכירו הסכום הזה פעמים רבות. ומפני התפשטות החשבון הזה שם ובכל מקום, נאמר שהוא מסור בידם מפי משה בסיני. ועם כל זה אינן נמנעין ממחלוקותיהם במצוה מן המצוות, שזה יאמר רשות וזה יאמר חובה, כי יודע האומר רשות שיש מצוה ממלאת החשבון, ולא יקפידו לשאול עליה ולמנותה מפני עומק הענין ורחוקו, שיבארו כל התורה וימנו מצותיה. כמו שאמרו בדבר נקל מזה: וניתי ספר תורה ונמני? לא בקיאן. אבל מן הסתם יסמכו על זה המנין כי הוא המקובל בידם.

[ביאור סברת הבה"ג]

אבל בעל הלכות גדולות ז״ל סבור, שזו המימרא וכל כיוצא בה במספר הזה, תפסו בחשבונן כל המצוות הנוהגות בישראל לדורות, ועשו להם סימן במנין איבריו של אדם וכמנין ימות החמה. ולא היתה כוונתו של ר׳ שמלאי במימרא הזו אלא לדרוש מה שהוא משלים עליה: "בא דוד (והעמיק) [והעמידן] על אחת". וכן רב המנונא שמצא לו סמך "מאי קראה", אינו אלא אסמכתא לרמז בעלמא, שהרבה פסוקים מלבד זה כתוב בהן "תורה" ואינן באין בחשבון אותיות.

וענין כזה בכמה מקומות בתלמוד נאמר כלל האסמכתאות בעניינים שהם מדברי סופרים. ולשונם השגור ברמזים הוא זה: "מאי קראה?" ועל העיקרים אומרים: "שנאמר", או "מנא לן", או: "מנא הני מילי". ולא תמצא שיאמר בעל המימרא עצמו: "מאי קראה?", אבל חכם אחד מסמיך אחריו הדבר לקראי. רוב דבריהם יביאו בהם בלשון "מאי קראה" – מהן פסוקי קבלה, ומהן מן התורה לסמך, כמו שאמרו בגמ׳ סנהדרין: אמר ר׳ יצחק: אין בן דוד בא עד שתהפך כל המלכות כולה למינות. אמר: מאי קראה? "כלו הפך לבן טהור הוא".

וכן לשון ההגדה ברות ונעמי, תפשו להם כל המצוות, שאין הכוונה שם אלא שאמרה לה סכום המצוות כולן כדי שתפרוש. או שיחשבו שאמרה לה ברוח הקדש אפילו מצוות העתידות להתחדש, כמו שאמרו: "מפקדינן תחום שבת", והיא מצוה מדבריהם. ואני חושב שהיא תקון שלמה ובית דינו, מכלל עירובין.

[השגת הרמב"ם הראשונה]

ואחרי זה אומר, כי הרב השיב על בעל ההלכות ארבעה תשובות יפות וטובות, מעוררות הלבבות ומולידות מחשבות לאשר להם עינים פקוחות ואזנים קשובות.

בראשונה אמר: כשיהיה לשון התלמוד: "נאמר למשה מסיני", איך נאמר בדבר שהוא מדרבנן שהוא בכלל המנין הזה?

[יישוב ההשגה הראשונה]

ואמנם בעל ההלכות אינו גורס כן, אבל בנוסחא שלו מצאתי כתוב: "דרש ר׳ שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצוות נצטוו ישראל". והלשון הזה יכלול כל מה שנצטוו אפילו מדרבנן, ובמצוות של דבריהם אנו מברכים: "אשר קדשנו במצוותיו וצונו".

ומכל מקום אפילו לפי הנוסחאות שכתוב בהן "נאמרו למשה בסיני", אינו דבר רחוק ונפלא להביא בכללן מיעוט מצוות מדבריהם משלשה טעמים.

הא׳, מפני שהחכמים נוהגין זה תמיד, להביא בעניינים של דבריהם לשון תורה ולחזקם, כמו: "שאמרה תורה נסכו מים בחג", "אמר הב״ה^[4]: נסכו מים לפני בחג כדי שיתברכו לכם גשמים", ו"אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות" וכו׳. והדבר ידוע בגמ׳ שאינן אלא דרבנן. ושם עוד: אם אינו תוקע למלכיות, למה הוא מזכיר? דרחמנא אמר לדכר; ואף על פי שהם דרבנן בלא ספק. ומפורש אמרו: הולכים למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין. פשיטא, הא דאוריתא הא דרבנן. וכן אמרו עוד:

והשני, כי מנהג חכמים בתלמוד וגם בתורה ובנביאים כן, שלא יחושו להוציא דבר אחד מן הכלל וידברו על הרוב, כענין שכתוב: "אלה בני יעקב אשר יולד לו בפדן ארם", והנה חשב בנימן, ולא נולד בפדן ארם, רק על הרוב ידבר. וכן "כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה שבעים", והנה אפרים ומנשה לא באו ליעקב מצרימה, גם יוסף שם היה. וכן "אלה בני עדה", ועמלק אינו בנה. וכן "ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה", והם מעת גלות אברהם מארץ כנען בפעם הראשונה, ועמדם בשאר ארצות, רק עיקר המושב בארץ מצרים היה. וכן בספר עזרא, במנין שאמר הכתוב בעולי גולה: "ויקומו ראשי האבות ליהודה ובנימן", וכתוב עוד: "וישובו לירושלם ויהודה איש עירו", ומונה בם יהודה ובנימן וכהנים ולויים ונתינים, ובני עבדי שלמה, וכתוב אחר מספרם: "כל הקהל כאחד ארבע מאות אלפים שלש מאות וששים. ושנו בסדר עולם: בפרט אינן אלא שלשים אלף, ושנים עשר אלף היכן הם? שעלו משאר שבטים. והנה לא חשש הכתוב להזכירם, למיעוטן מכל שבט, ונספחו על אלו.

ובדברי חכמים רבות בתלמוד. והנה שתי פרשיות בתורה ובהן מצוות רבות, ולא נאמרו למשה בסיני, אלא לאהרן נאמרו, ולא בסיני: פרשת שתויי יין, ופרשת משמרות כהונה ולויה ומתנות כהונה. ולא חשש להוציאם [מ]החשבון הזה. ומצוות רבות לא נאמרו בסיני אלא בשעת מעשה, כגון דין מקושש ובנות צלפחד, ולא חששו לכך. וכעניין הזה אמרו דבני מערבא בראשון של ר"ה לענין שני מלכותו של דוד, יהודה בי רבי אומר: חשבון מרובה [בולע ל]חשבון מועט.

ועוד, שכיון שנאמר למשה בסיני שיקבלו עליהם ישראל מצוות בית דין הגדול, ובאו הם ותקנו את אלו, כבר נאמרו כולם למשה בסיני, אין הפרש ביניהם באמירת סיני אלא שזה בפרט וזה בכלל. וכבר הראית לדעת מדברי הרב, שחכמים חדשום במצוות העתידות להתחדש, שקבלו אותן עליהם בסיני, כאותה שהזכיר מפרק שבועות הדיינין: "וכן מצינו כשהשביע משה את ישראל, אמר להם: הוו יודעין שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעתי ועל דעת המקום, שנאמר: 'ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת'. אין לי אלא מצוות שנצטוו בסיני; מצוות העתיות להתחדש, כגון מקרא מגלה, מנין?" כלומר, מנין שהשביען משה עליהן על דעתו ועל דעת המקום? "תלמוד לומר: קיימו וקבלו, מה שקבלו עליהם כבר". הרי זה דבר מפורש, שקריאת מגלה מקובלת מסיני ונכרת עליה ברית כשאר המצוות, ובאה בה שבועה על דעת משה ועל דעת המקום. אם כן, למה לא יאמרו עליה ועל כיוצא בזה, "נאמרו למשה בסיני"? ואם לא יהיה הברית אשר נאמר בה בסיני אלא שיאמינו בכל מצוה שיסדרו אותה הנביאים והחכמים אחרי כן, כמו שהרב מפרש בכאן, כל זה לא יפגום שלא יוכלו לומר בהם: "נאמרו למשה בסיני", כמו שאמרו: "קיימו מה שקבלו עליהם כבר" בסיני.

[דברי הרמב"ם בנוגע ל"לא תסור"]

והנה בכאן הביא אותנו משך הענין לדבר במה שהרב מתמיה אותנו. הוא ז״ל סבור שיש בכלל לאו ד"לא תסור" כל מה שהוא מדברי חכמים, בין שהן מצוות, כגון מקרא מגילה ונר חנוכה, או שהן מן התקנות והסייגין, כגון בשר עוף בחלב ושניות לעריות, בין שהם בקום עשה, כגון שלש תפילות בכל יום, ומאה ברכות, ולולב שבעה בגבולין, ובין שהם בלא תעשה, כגון כל שהוא משום שבות בשבת, ויום טוב שני בגולה, ותשעה באב; כל מה שיאסור אותו התלמוד או יצוה עלינו אנו מוזהרים להתנהג בדבריהם מלאו ד"לא תסור".

וזאת הדעת רמזה במאמר. והוא שכתב כל מה החכמים שציוו לעשותו. והוא אמרו ית׳: "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה" (דברים יז, יא). כי מנעו יתברך שלא נשנה את דבריהם בכל מה שיסדרוהו או יעשו בו היקש, ואמר: "לא תסור מן המצוה אשר יגידו לך ימין ושמאל. וכן כתב עוד במאמר הזה בסימן קע״ד, אמר שנצטוינו לשמוע בקול בית דין הגדול ולעשות כל מה שיצוו. ואין הפרש בזה בין הדבר שיראוהו או שיוציאוהו בהיקש, או הדבר שיסכימו עליו, שהוא סוד התורה, או לפי ענין מהעניינים שיראה להם שיהיה יושר וחזוק ותקון הדת. ובתחילת חבורו הגדול אמר במנין המצוות: ויש מצוות אחרות שנתחדשו אחרי מתן תורה, וקבעו אותן נביאים וחכמים ופשטו בכל ישראל, כגון מקרא מגילה ונר חנוכה ותשעה באב וידים ועירובין. וכל אלו המצוות חייבין אנו לקבלם ולשמרם, שנאמר: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". ומבואר מזה עוד כתב בספר שופטים כלשון הזה: אחד דברים שלמדו אותם מפי דעתם באחד מן המדות שהתורה נדרשת בהן, ואחד דברים שעשו אותם סייג לתורה ולפי מעשה השעה, והם הגזרות והתקנות והמנהגות, בכל אחת ואחת משלשה דברים אלו מצות עשה לשמוע להם, והעובר על כל אחת מהן עובר בלא תעשה. הרי הוא אומר: "על פי התורה אשר יורוך", אלו הגזרות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם. "ועל המשפט אשר יאמרו לך", אלו דברים שילמדו אותן מן הדין לאחת מן המדות שכל התורה נדרשת בהם. "מכל הדבר אשר יגידו לך", זו הקבלה שקבלו איש מפי איש. כל אלו דברי הרב.

ונתחייב עוד לפי זאת השיטה לומר שנעשה זקן ממרא על הגזרות והתקנות, לפי שכל העובר על "לא תסור", אם הורה בזדון נעשה זקן ממרא וחייב מיתה, שנאמר: "והאיש אשר יעשה בזדון" וגו׳. וראה הרב בדעתו כל זה שהוא כן, וכתבו מפורש: "וכן אם חלק בגזירה מן הגזירה שגזרו בדבר שיש בו בשגגתו חטאת וזדונו כרת, כגון שהתיר את החמץ ביום ארבעה עשר בשש שעות, או אסרו בהנאה בשעה חמשית, הרי זה חייב מיתה, וכן כל כיוצא בזה".

[השגה על הרמב"ם: חז"ל הקלו בדרבנן]

והנה הרב בנה חומה גבוה[ה] סביב לדברי חכמים. אבל היא כפרץ נופל נבעה בחומה נשגבה אשר פתאום לפתע יבוא שברה, לפי שהיא סברה נפסדת ברוב מקומות בתלמוד. כי הנה לדעתו המשתמש במחובר, כגון שנסמך על האילן, או שמטלטל המחט מחמה לצל בשבת, או שאמר לגוי ועשה, ואפילו הפסיע פסיעה גסה, עובר הוא על עשה ועל לא תעשה מן התורה וראוי הוא ללקות מלקות ארבעים, אלא שפטרו הרב שם בספר שופטים מפני שניתן לאזהרת מיתת בית דין, שכל חכם שממרה על דבריהם מיתתו בחנק. והנה לדבריו לוקה הוא לדעת האומר בתלמוד: "לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין לוקין עליו", כמו שהוזכר בפרק מי שהחשיך.

וראוי לפי הדעת הזו להחמיר מאד בדברי סופרים, שכולן תורה הם, אין ביניהם שום הפרש, ואין בתורה דבר חמור יותר מן השבות של דבריהם, אלא במחוייבי כריתות או מיתות, לא בחייבי לאוין, שכל דבריהם חייבי לאוין ועשה הם.

ורבותינו בכל התלמוד אומרים הפך מזה, שהרי הם דנין כל דברי סופרים להקל מהן באיסורין, כמו שאמר: ספיקא דאוריתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא.

והקלו בחשש איסורין דדבריהם לומר "שאני אומר", בפרק ראשון של פסחים: "אימור דאמרינן שאני אומר בדרבנן; בדאוריתא מי אמרינן שאני אומר?"

והאמינו הקטנים שאינן ראויין להעיד, כמו שאמרו שם: "בדיקת חמץ דרבנן, והימנינהו רבנן בדרבנן". וכן בענין תחומין נאמן הקטן לומר: "עד כאן תחום שבת", קסבר תחומין דרבנן, והמנינהו רבנן בדרבנן, כדאיתא בעירובין ובכתובות.

ומהם עוד במצוות הקלו, אמרו: ספק קרא קריית שמע ספק לא קרא אינו חוזר וקורא קריאת שמע; ספק אמר "אמת ויציב" ספק לא אמר, חוזר ואומר "אמת ויציב". מאי טעמא? קריאת שמע דרבנן, אמת ויציב דאורייתא.

ולא עוד, אלא אפילו דברים הסותרים זה את זה הקלו. אמרו בפרק במה מדליקין: "אמרו לו שנים: צא וערב עלינו, לאחד ערב עליו מבעוד יום ולאחר ערב עליו בין השמשות, זה שעירב עליו מבעוד יום נאכל עירובו בין השמשות, וזה שעירב עליו בין השמשות נאכל עירובו משחשיכה, שניהם קנו עירוב". ושאלו: "מה נפשך, אי בין השמשות יממא הוא, בתרא ליקניה, קמא לא ליקניה. אי בין השמשות לילה הוא, קמא ליקני, בתרא לא ליקני? בין השמשות ספיקא הוא, וספיקא דרבנן לקולא", כלומר זיל הכא לקולא וזיל הכא לקולא.

ועוד עוקרין דבריהם תדיר, כמו שאמרו: הדביק פת בתנור, התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה. ואמרו: ביטול כלי מהיכנו דרבנן וצער בעלי חיים דאורייתא, ואתי דאורייתא ודחי דרבנן, ואע"פ שהצער הזה לא עשאו אדם זה ולא גרם אותו, אלא בהמה היא שנפלה לאמת המים, היה ביטול כלי מהיכנו קל בעיניהם מאד מפני שאינו מן התורה ודחו אותו בידים. וזה רב מאד בתלמוד, לומר: אתי עשה דאורייתא ודחי עשה דרבנן.

וכן במחלוקת שבין החכמים הנהיגו כמו שאמרו בגמרא עבודה זרה, אחד אוסר ואחד מתיר, אם היה א' גדול בחכמה ובמנין, הלך אחריו; ואם לאו, בשל תורה הלך אחר המחמיר; בשל סופרים, הלך אחר המיקל.

וגדולה מזה אמרו עוד: בשל סופרים, עושין מעשה ואחר כך דנין. ובפרק מי שהחשיך אמרו לעניין שבת: מהו דתימא להפסד מועט נמי חששו, קא משמע לן, שהוא חידוש אצלם כשאינם דוחים דברי סופרים אפילו משום הפסד מועט. ומטמאין כהנים את עצמן בטומאה של דבריהם לראות מלכי אומות העולם, כדי שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם.

ואף בעונשם של דבריהם ושל חכמים אין להם אלא כמו שאמרו: מנדין על שני ימים טובים של גליות, ואמרו בעושי מלאכה בפורים: ולשמתיה מר, ובמזלזל בנטילת ידים ונדוהו. ובמקומות יש להם מכת מרדות, והיא למי שהוא עובר על המצות של דבריהם שהם כעין תורה, והם כל הגזרות שגזרו בהם מדבריהם, שמכין אותו עד שיקבל אותם עליו או עד שתצא נפשו, כמו שמפורש בתוספתא סנהדרין. לא כמו שמחמיר הרב, שכותב בכל עבירות של דבריהם עד שתצא נפשו.

וכללו של דבר, שדברי סופרים חלוקים הם בכל דיניהם מדברי תורה, להקל באלו ולהחמיר באלו. ואם היה העובר על דבריהם או שאינו מקיים מצוות שלהם עובר על עשה ועל לא תעשה מן התורה, היה חומר גדול בהם, ולא היו ראויין לקולות הללו.

וכן מצינו שהם מחמירים בכל דבר שהוא מצוה מן הקב"ה אפילו על פה, והלכו בדברים שהם הלכה למשה מסיני להחמיר בהם כשל תורה. כמו בפרק ראשון של קידושין, ערלה בחוץ לארץ הלכה למשה מסיני. והקשו, והתניא: ספק ערלה בארץ אסור, ובסוריא מותר? לומר, שאם היה הלכה למשה מסיני, היה ספיקה אסור.

[יישוב דעת הרמב"ם: הם אמרו והם אמרו. דחיית התירוץ]

ואולי תתעקש ותאמר לדעת הרב, כי מה שאמרו בכל מקום להקל בדברי סופרים הוא במחילה ובתנאי מאתם, שהם התנו בגזירות ובסייגים שעשו לתורה, וכן במצוות שלהם, שנלך בהם לקולא, כדי לחלק ולהפריש בין מה שהוא דבר תורה ובין מה שהוא מדבריהם, אע"פ שבכל אנו מצווין מן התורה. ולא היו ספיקות שבדבריהם ראויות להתיר אותן אלא מפני התנאי הזה שעשו בהן בתחילתן.

ואין אלו דברים הגונים, ולא של עיקר. ומפורש אמרו בפרק מי שמתו: גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה. תרגומא רב בר שבא קמיה דרב כהנא, בלאו דלא תסור. אחיכן עליה: לאו דלא תסור נמי דאורייתא הוא. אמר להו: גברא רבה אמר מילתא, לא תחיכו עליה; כל מילי דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו, ומשום כבוד הבריות לא גזרו ביה רבנן.

הרי מבואר שלאו זה דלא תסור כשאר הלאוין של תורה. אבל דבריהם על זה הלאו אסמכינהו סמך בעלמא לחיזוק, לא שיהא בהן מן התורה אזהרה כלל באותו הלאו. ואמרו בפרק כירה: משרבו עוברי עבירה אסרו הכל, אמר רבא: שמע מינה האי מאן דעבר אדרבנן שרי למקרייה עבריינא. ואילו היה העובר על של דבריהם עובר על לאו ועשה של תורה ונהרג על המראתן, לא היו צריכין למאמר הזה כלל.

ושם בפרק מי שמתו, גבי נשים בברכת המזון, אי דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא. ובגמרא פסחים וזבחים אמרו: ואפילו למאן דאמר מצוות אינן מבטלות זו את זו, הני מילי דאורייתא ודאורייתא, ודרבנן ודרבנן, אבל דרבנן ודאורייתא אתי דרבנן ומבטל דאורייתא, מפני שהוא אצלם כדבר של רשות דמבטל מצוה.

[דעת הרמב"ן בדין זקן ממרא: ביאור הסוגיא]

ומדין הזקן עצמו מתברר העניין ביאור נכון, כי כל מה שחשב ודרש בו הרב אינו אמת; אבל דבר ברור הוא שאינו נעשה זקן ממרא על של דבריהם כלל. וכך אמרו שם בפרק הנחנקין לדברי רבי מאיר, שאינו חייב אלא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, וגמירי לה מפר העלם דבר של צבור, והתם אין חייבין על שום איסור של דבריהם ולא על של תורה נמי אלא בדבר שהוא מתחייב ממש על זדונו כרת, כדמפרש בגמרא הוריות. ולדברי ר' יהודה חייב הזקן אף על התפילין, שהוא מצות עשה, מפני שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים, דדריש "תורה" ו"יורוך". ולא תבין דברי סופרים המוזכר בכאן שהם גזירות של דבריהם, אלא הפירושין שקבלו מן המידות שהתורה נדרשת בהם, או שלמדו אותם על פה מסיני.

ומפורש הוא במשנה זו, אמרו: "חומר בדברי סופרים מדברי תורה, האומר אין תפילין לעבור על דברי תורה פטור, חמש טוטפות להוסיף על דברי סופרים חייב", שהם קיבלו בפירוש הטוטפות שנצטוינו בטוטפות ארבעה, והם שקראם בכאן "דברי סופרים", כלומר פירושם ולא תקנותיהם. וכבר נתפרש זה בגמרא הוריות, שכל דבר שהצדוקים מודים בו [והם פשוטי הכתוב, אינו הוראה, דזיל קרי בי רב הוא; אבל הדברים שאין הצדוקים מודים בו], והם המדרשים כולם, בהם הוא מתחייב. ובספרי בסוף הברייתא השנויה בגמרא אלו הן הנחנקין, "תנו רבנן כי יפלא" וכו', שנו כך: "על פי התורה, על דברי תורה חייבים ואין חייבים על דברי סופרים", כלומר שאין חיובו אלא על פירוש של סופרים בדברי תורה, לא על דבר שעיקרו דברי סופרים.

ולפי שאמרו בגמרא שזו הברייתא מתפרשת לדעת רבי מאיר, אני אומר שאם קידש אדם בחמץ משש שעות ולמעלה, ובא אחר וקידשה קידושין גמורין, והורה הזקן שהיא מותרת לראשון ואסורה לשני ולכל אדם, והם הורו שהיא אשת השני, אע"פ שהתיר דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, כיון שאין מחלקתם אלא מחמת תקנה של דבריהם, אינו נעשה זקן ממרא, דלא קרינא ביה "על פי התורה". אבל ההלכה למשה מסיני תורה היא, כמו שדרשו: "תורותי – שתי תורות, אחת שבכתב ואחת שבעל פה". ולזה החידוש נתכוונתי בהאריכי בכאן, מפני שטעו בו רבים.

[סיכום דין זקן ממרא]

ומכל מקום כללי הרב משתבשין. אבל הדבר הברור המנוקה מכל שיבוש הוא שנודיע, שאין הלאו הזה "לא תסור", אלא במה שאמרו בפירוש התורה, כגון הדברים הנדרשים בתורה בגזירה שוה או בבניין אב ושאר שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, או במשמעות לשון הכתוב עצמו. וכן במה שקבלו הלכה למשה מסיני, תורה שבעל פה. שאם יראו הם שזה הדבר אסור או מותר מן התורה לפי מדרש הכתוב, או לפי פירושו, או הלכה מפי השמועה ממשה רבינו, ויראה הוא הפך, חייב לבטל דעתו ולהאמין במה שאמרו הם. זהו מה שאמר הכתוב: "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין", כלומר: שנתכסה מהם דבר, ונחלקו במשפטי התורה ואיסוריה ונגעיה. והעובר על דברי בית דין הגדול שבדורו וסומך על דעתו, עובר על עשה ועל לא תעשה הללו. ואפילו אם נחלקו בית דין עצמם בדבר, הולכין בהם אחר הרוב, כמו שאמרו במחלקותם: "אם שמעו אמרו להם, ואם לאו – עומדים למניין; רבו המטמאין – טמא, רבו המטהרים – טהור". ומה שהסכימו עליו רובם הוא הדבר שנצטוינו עליו מן התורה, והעובר עליו וסומך על דעתו שאינו כמו שהסכימו הם – נעשה זקן ממרא בזמן דיני הנפשות, והוא שנאמר: "אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן", וענשו אבד מן העולם הזה ומן העולם הבא. וזו היא כת הצדוקים ששמם במזרח קראין.

כי התורה נתנה לנו על ידי משה רבינו בכתב, וגלוי הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים, וחתך לנו יתעלה הדין שנשמע לבית הדין הגדול בכל מה שיאמרו, בין שקבלו פירושו ממנו, או שיאמרו כך ממשמעות התורה וכוונתה לפי דעתם, כי על המשמעות שלהם הוא מצוה ונותן לנו התורה. וזהו מה שאמרו: אפילו אומרים על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל, שכך הוא המצוה לנו מאדון התורה יתעלה, שלא יאמר בעל המחלוקת: האיך אתיר לעצמי זה? ואנכי היודע בוודאי שהם טועים.

והנה נאמר לו: בכך אתה מצווה, וכענין שנהג ר' יהושע עם רבן גמליאל ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו, כמו שהוזכר במסכת ראש השנה.

ויש בזה תנאי, יתבונן בו המסתכל בראשון של הוריות בעין יפה. והוא, שאם היה בזמן הסנהדרין חכם וראוי להוראה, והורו בית דין הגדול בדבר אחד להתר, והוא סובר שטעו בהוראתם, אין עליו לשמוע דברי החכמים ואינו רשאי להתיר לעצמו הדבר האסור לו, אבל ינהג חומר לעצמו. וכל שכן אם היה מכלל הסנהדרין, יושב עמהם בבית דין הגדול. ויש עליו לבוא לפניהם ולומר טענותיו, והם שישאו ויתנו עמו. ואם הסכימו כולם בביטול הדעת ההוא שאמר ושבשו עליו סברותיו, יחזור וינהוג כדעתם אחרי כן לאחר שסילקו אותו ויעשו הסכמה בטענתו. וזהו העולה מן ההלכות ההם. ומכל מקום חייב לקבל דעתם אחר ההסכמה על כל פנים.

[דעת הרמב"ן בגזירות ותקנות חז"ל]

אבל הגזרות והתקנות שעשו חכמים למשמרת התורה ולגדר שלה, אין להם בלאו הזה אלא סמך בעלמא, ואין להם דין המראה כלל. וכל שכן שהממרה בהן, והעובר באחת מהן על דעת שהוא עושה איסור, שאינו עובר בלאו הזה, ואינו בכלל דין פרשה זו כלל; לפי שהיא כולה עונש הממרים, לא החוטאים.

אבל הם דנו בממרא שלהם עונש הנידוי, כמו ששנינו: אמר ר' יהודה, חס ושלום שעקביא בן מהללאל נתנדה, שאין עזרה ננעלת על כל אדם שבישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל. אלא את מי נידו? את ר' אלעזר בן הנך שפקפק בנטילת ידים.

והנה זה לא קבל עליו גזירה שגזרו בידים לחולין; ולא נתחייב אלא בנידוי, והוא על כבוד הרב, כלומר על כבוד הסנהדרין בעלי התקנה, כמו שאמר בשלישי של ברכות. והיה זה בזמן דיני נפשות בימי עקביא בן מהללאל, ועשה מעשה בהמראתו בדבר שהוא מביא כרת בשל דבריהם, כענין בחמץ בשעה ששית, ולא הגיע לו מן העונש אלא נידוי, כי הוא חיובו בידי אדם; אבל מחמירים בו בעונש שמים, ממאמרם: "ופורץ גדר ישכנו נחש", וכמו שאמרו בגמרא עירובין בנטילת ידים דר' עקיבא בבית האסורין. אמר לו: תן לי מים ליטול ידי. אמר ליה: לשתות אין מגיעין, ליטול ידים הן מגיעין? אמר ליה: ומה אעשה שחייבין עליהם מיתה, מוטב שאמית עצמי ולא אעבור על דברי חברי. וזה מהפלגת חסידותו, כבר תמהו עליו, אמרו: וכששמעו חכמים בדבר אמרו, ומה בזקנותו כך, בבחרותו על אחת כמה וכמה:

ועוד אודיעך, כי המצוות שחידשו אותן החכמים או הנביאים, כגון נר חנוכה ומקרא מגילה, אינם באים בסמך הזה, שכך אמרו בפרק במה מדליקין במדליק נר חנוכה, שצריך לומר "אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה". ושאלו: והיכן ציוונו? רב אויא אמר: מלא תסור. רב נחמן אמר: "שאל אביך ויגדך זקיניך ויאמרו לך". רצה רב אויא לומר: כשם שכל הגזרות והסייגים של דבריהם סמוכין על לאו דלא תסור, כמו שהזכירו בפרק מי שמתו בעניין כלאים שלהם, כך המצוות שחידשו, כגון נר חנוכה, סומכין על אותו הלאו עצמו. ורב נחמן בר יצחק אמר שאין סמך באותו הלאו, אלא לדבריהם שיש בהם עיקר בתורה; אבל המצוות המחודשות מהן, אין להם סמך אלא בפסוק "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך". והטעם בזה ברור, לפי שהדברים שהם מוסיפין במצוות התורה עצמן, כעין פירוש התורה הוא, שהם ז"ל אומרים: כל צמר ופשתים הוא כלאים, וכל שבות הוא מלאכה, וכיוצא בזה. שאילו היה דעתם כן, היינו חייבים להאמין אותם מזה הלאו בוודאי, שהוא מחייב אותנו להאמין בתורה כפי הפירוש שיפרשוהו הם בה. אבל כשאומרים: הדליקו נר חנוכה, אין אדם יכול להסמיכו על זה הלאו בשום ענין; שאין זה בא בכלל הכתוב שאמר: "כי יפלא ממך דבר למשפט", אלא בכלל "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך", שהיא צוואה לקבל מן הזקנים על הכלל. ויש מחכמי התלמוד חולקין על זה, וסוברין שאין אנו רשאים לומר "אשר ציוונו" במצות הזקנים, והוזכר זה בפרק לולב וערבה. והנה נתברר זה.

[תמיהה על הרמב"ם שסובר שגם מצוות דרבנן בכלל לא תסור]

ואני תמיה על הרב, שזה גמר דעתו, וזאת סברא תקועה אצלו יתד שלא תמוט, שהעובר על דברי חכמים בין בתקנות בין במצוות המתחדשות עובר על עשה ולא תעשה שבתורה, ונצטווינו ממשה מפי הגבורה לקבל כל מצוה שיסדרו אותה ולעשותה מלא תסור, למה יכבד עליו חשבון בעל הלכות, שמנה מצות חנוכה ומגילה שנאמרו למשה בסיני?

אבל אנו עם דעתנו שאין בהם זכר בלאו הזה, מכל מקום מנהג חכמים הוא לומר בלשון הזה, לפי שהורשו מאתו ית' מפי הקבלה לתקן ולסדר, והם דורשים בזה רמזים וגימטריאות.

והתימה שתמה הרב מן התורה צוה לנו משה שירמוז למגילה ונר חנוכה בגימטריא איננו גדול, שכבר דרשו: "כתוב זאת זכרון בספר". "כתוב זאת" – מה שכתוב כאן ובמשנה תורה; "זכרון" – מה שכתוב בנביאים; "בספר" – מה שכתוב במגילה. כי התורה מצוה, ותפרש ותודיע ותרמוז.

וכבר רמזה לגלותנו בגימטריא, כמו שאמרו: צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהקדים שתי שנים לונושנתם. וכן אמרו בפרק ראשון של ברכות, מאי דכתיב: "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם"? "לוחות האבן" – זו המקרא, "והתורה" – זו המשנה,"והמצוה" – כמשמעה, "אשר כתבתי" – אלו נביאים וכתובים, "להורותם" – זה התלמוד; מלמד שכולם ניתנו למשה בסיני. ובגמרא ירושלמי במסכת מגילה, רב ורבי חנינא ור' נתן ובר קפרא ור' יהושע בן לוי הוו יתבין ואמרין: המגילה הזאת נאמרה למשה בסיני, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה:

[תמיהה על הרמב"ם, שאמר שהלל מדרבנן]

והפליאה שאמר הרב ז"ל: והתבונן והתפלא, היאך נחשוב שקריאת ההלל ששיבח בו דוד לאל, שמשה רבינו ציוונו בה? וגם בעיני יפלא מאמר הרב, שהוא עצמו מנה במצות תפילה, שנאמר "ועבדתם את ה' אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם". וידוע כי בתלמוד אומר תדיר: תפילה דרבנן, ומפורש אמרו: אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות קדושות והבדלות.

והנה לדעתו צריך שנפרש ונאמר, שנצטוו ישראל להתפלל אל הקב"ה, ושיבקשו ממנו לבדו יתעלה משאלותם, ויפילו תחינתם בעת צרתם. אבל שיתחייבו להתפלל בכל יום בוקר וערב, זה תקנת חכמים הוא, וכנגד תמידים תקנום. גם בתקנה זו לא פירשו מטבעה של תפילה, אלא היו מתפללים כל אחד ואחד כפי צחות לשונו וחכמתו. וכבר ביאר הרב כל זה בפרק ראשון מהלכות תפילות; אמר: מצות עשה להתפלל בכל יום, אבל אין מנין התפילות ולא משנה התפילה מן התורה. וכן היה ממשה רבינו ועד עזרא. ועזרא ובית דינו עמדו ותקנו י"ח ברכות, כדי שיהיו ערוכות בפי הכל ותהיה תפילת העלגים שלמה כתפלת בעל לשון הצחה. וכן תקנו מניין התפילות כמניין הקרבנות, כל זה כתב הרב בלשון כמותו.

והנה הרב למדנו העניין הזה וביאר אותו לנו ביאור שלם,.אם כן למה יתפלא על ההלל? נצטווה למשה בסיני שיאמרו ישראל שירה במועדיהם (שירה) לאל שהוציאם ממצרים וקרע להם את הים והבדילם לעבודתו, ובא דוד ותקן להם את ההלל הזה כדי שישירו בו.

וכן שבמקדש מן התורה הוא, כדברי האומר עיקר שירה בפה, ושירה מעכבת קרבן. והוא לדוד, כמו ששנינו במסכת תמיד: השיר שהיו הלוים אומרים בבית המקדש, בראשון היה אומר: לה' הארץ ומלואה תבל וכו',

וכן בברכת הזן, ויהושע תקן ברכת הארץ, ושלמה תקן בונה ירושלם. וכולן אין מטבעין תורה, אבל נצטווינו מן התורה שנברך אחר אכילתנו, כל אחד כפי דעתו, כעניין ברכת מנימין רעיא שאמר: בריך רחמנא מאריה דהאי פיתא. ובאו הנביאים ותקנו לנו נוסח מתוקן הלשון וצח המליצה, ושנינו בו אנחנו עוד בגלות: ומלכות בית דוד משיחך מהרה תחזירנה למקומה ותבנה ירושלם. כי העניין תקון שלמה ובית דינו, והלשון כפי הזמנים יאמר. וכן כל מה שאנחנו משבחין לאל יתעלה כך הוא. ולמה יתמה הרב בהלל זה ביסודו של דוד יותר מכל התושבחות כולן?

ומלבד זה שאין לרב המתמיה בזה שום ראיה שיהיו המזמורים האלו של הלל זה לדוד, אבל שמא למשה רבינו הם, כמו "תפלה למשה איש האלהים" ואחד עשר מזמורים שעמו. כי זה תהלות – מחובר מכל השירות שנאמרו בו בישראל ברוח הקדש, וחכמים מייחסים מהם לאדם הראשון ולאברהם אבינו, כמו שהוזכר בגמרא (פסחים) [(בבא בתרא דף יד:)]. והלא בהלל זה עצמו הזכירו חכמים שאינו לדוד, אמרו שם בפרק ערבי פסחים (דף קיז.): הלל זה מי אמרו? אמר רבי יוסי, אלעזר בני אומר: משה וישראל אמרוהו בשעה שעמדו על הים, וחלוקין עליו חבריו לומר: דוד אמרו, ונראין דבריו מדבריהם; איפשר שחטו ישראל את פסחיהם ונטלו לולביהן ואין אומרים הלל? ושם עוד: הלל זה מי אמרו? רבי אליעזר הגדול אומר: משה וישראל אמרוהו בשעה שעמד עליהם פרעה הרשע, הם אמרו: "לא לנו", ורוח הקודש משיבה: "למעני למעני אעשה". ועוד שם: "וחכמים אומרים, נביאים שביניהם תקנוהו שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבוא על הציבור, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן". והנה לדעת ר' אליעזר הוא למשה, על צרתם עם פרעה; ולדברי חכמים, לא על צרה ידועה של פרעה, אבל היא שירה לכל הפרקים והצרות, מתקנת נביאים שביניהם. ומה שאמרו "נביאים שביניהם" – ירמוז לדור שיצא ממצרים, למשה אהרן ומרים, ואל אצילי בני ישראל ולכל בהם רוח הקדש. או יהיה פירושו "תקנוהו", שייחדו להם השיר הזה לפרקים ולצרות, כמו שאמרו בברכות: "אנשי כנסת הגדולה תקנוהו". אם כן אין שאלה לרב על בעל ההלכות כלל.

ואמנם כבר הורנו שבעל הלכות מכניס בחשבון הזה מצות של דבריהם, ולמדנו עליו זכות וכתבנו ההתנצלות. אבל התעוררנו על ההלל, מפני שאין לנו מפורש כהלל של שחיטת הפסח ואכילתו, והלל של נטילת לולב דאורייתא, וראשון דפסח ועצרת, בכל אלו אין לנו ראיה שיהא מדבריהם. כבר אמרו בגמרא תענית: הלל דראש חדש לאו דאורייתא [משמע דווקא דר"ח]:

ובמסכת ערכים (דף י:) דרשו בו: "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג" (ישעיהו ל, כט), לילה המקודש לחג טעון שירה, שאינו מקודש לחג אינו טעון שירה. ואף על פי שזה מדברי קבלה הוא, אבל יאמר הנביא כי ישירו לאל המושיע אותם מיד סנחריב כאשר הם משוררים בליל התקדש חג; והוא ליל אכילת חג הפסח, שהיו משוררין בקול גדול, כמו שאמרו (פסחים דף פה:): "כזיתא פיסחא, והלילא פקע באיגרא".

ועוד, אם הוא מדבריהם, למה יתמה ר' יוסי: "אפשר שחטו ישראל את פיסחיהן ונטלו את לולביהן ולא אמרו הלל"? והלא דוד אמרו כדברי הרב, והוא ובית דינו תקנוהו, או בית דין שלאחריהם תקנו אותו על הפסח ועל הלולב. וכיון שתקנה הוא, אין לו לר' יוסי קושיא על מי שיתן אותה התקנה לדוד האומר ההלל או לבית דין אחרון, אבל הראוי שיהא מייחס אותה לאנשי כנסת הגדולה שמתקנין תפילות וברכות. ועל כל פנים יאמרו שהלל זה עצמו מוקדם לדויד.

והנראה מדבריהם שהוא מן התורה, כמו שפירשתי. ויהיה הלכה למשה מסיני, או שהוא בכלל השמחה שנצטוינו בה, כמו שכתוב: "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות", כי עיקר השירה בפה, וכלי לבסומי קלא הוא. ונצטוינו בשמחת השיר על הקרבן, ושלא בשעת הקרבן בכלל השמחה, אלא שמיעטו ראשי חדשים בגבולין מפני שאינו מקודש לחג ואינו טעון שירה. ושם במסכת ערכין אמרו: מניין לעיקר שירה מן התורה? מהכא, "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב", הוי אומר זו שירה. אם כן, אפשר שנדרוש בימים טובים שכתוב ונתרבו כל מיני שמחות, שתהא השירה מכללן. בשני ממסכת ברכות אמרו: בהלל ובמגילה מהו שיפסוק? מי אמרינן קריית שמע דאורייתא פוסק, הלל דרבנן לא כל שכן, או דילמא פרסומי ניסא עדיף. וזה מראה שהוא מדבריהם, אבל אפשר שעל ימי חנוכה ועל הימים שאין היחיד גומר בהם את ההלל נאמר, וכיון שחלקו אחר כך במימרא הסמוכה לזו, ודומיא דמגילה שאלו; אבל הלל באכילת פסחים ונטילת לולב יהיה מן התורה, כמו שנראה מפשטי שמועות אלו שהזכרנו. ומכל מקום בעל ההלכות פטור מכל תביעות ותרעומות הללו:

[השגת הרמב"ם השנייה]

ובתשובה השנית חתם תכנית חדש על בעל ההלכות האריך למענית, אמר ז"ל: אם מנה כל מה שהוא דרבנן, מפני שהוא בכלל "לא תסור", לאיזה דבר פרטו אלו יותר מזולתם? וכמו שמנו נר חנוכה ומקרא מגילה, היה להם למנות נטילת ידים ועירוב, שהרי נברך "אשר קדשנו במצותיו ... על נטילת ידים", ועירוב "על מצות עירו"ב, כמו שנברך "על מקרא מגילה" ו"להדליק נר של חנוכה". והכל מדרבנן. ובביאור אמרו: "מים ראשונים מצוה", אמר אביי: מצוה לשמוע דברי חכמים, כמו שאמרו במגילה ונר חנוכה: "היכן צונו? מלא תסור". וזאת התשובה החמיר בה הרב מאד, ואמר כי היותם מונים קצת הדברים שהם מדרבנן ומניחין קצתם בבחירה מהם, וזה דבר לא ישמעהו ולא יקבלהו בשום פנים, אמרו מי שאמרו".

[יישוב ההשגה השנייה: מצוות דרבנן שלא נמנו הן פרטים במצווה הכוללת של תורה]

ואני תמיה על הרב בפליאה הזאת שיתפלא, כי הטעם לבעל ההלכות בעירוב ברור הוא. לפי שאין ענייני העירוב מצוה חדשה מדבריהם שתמנה, אלא אם אמרו במצות העירוב לאו, כלומר שיהא אסור להוציא מרשות היחיד לחצר המשותף בלא עירוב, הרי העובר עליו עבר על לא תעשה מלאכה מדבריהם. ואם אמרו בעירוב: שבות מהוצאה זו, הרי הוא בכלל שביתה, דשבות מדבריהם מלאכה א' היא מכמה מלאכות של שבת. וכי נביא בכלל חשבון המצוות המוציא לכרמלית, שהוא מדבריהם, ואין רוכבים על גבי בהמה ואין שטין על פני המים, וכל שאסרו חכמים משום שבות? אלא כולן בכלל עשה ולא תעשה של שבת הן, כמו שאבות מלאכות כולן לאו אחד בשבת. וכן הליכת יותר מאלפיים, הוא הדין והוא הטעם:

[טעם נוסף בנטילת ידיים]

אבל עניין נטילה שהקשה, עוד יש בו טעם על דעת בעל ההלכות, שאין נטילת ידיים לחולין משום מצוה שחדשו הסופרים, אלא גזרה משום תרומה; כמו שאמרו בפרק כל הבשר: אין נטילת ידים לחולין אלא משום סרך תרומה. ובתרומה עצמה – גזרה היא משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום, והאוכל בלא נטילת ידים. אבל תרומה בטומאת הגוף מדבריהם, וכבר נמנה הלאו של אוכל תרומה בטומאה, וכל הטומאות בין של תורה בין של סופרים בכלל. ומה שאמרו: ועוד משום מצוה, ופירש אביי: מצוה לשמוע דברי חכמים, והיא המצוה הזו בעצמה, שראו להאכיל הכל בטהרה, אמר תחילה שאינו אלא סרך שנהגו ונסרכו בה מפני שראו אוכלי תרומה נוטלים ידיהם; וחזר ואמר: ועוד, משום שציוו חכמים כן, משום גזירה דתרומה. ורבא פירש שיש בה עוד סמך מדרש לדברי תורה, ומצוה לשמוע דברי ר' אלעזר בן ערך, דכתיב: "וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים", אמר רבי אלעזר בן ערך: מכאן סמכו חכמים לנטילת ידיים מן התורה, דדרשינן: הא אחר שלא שטף במים, טמא. ומכל מקום מפני הטומאה גזרו; תדע, שהרי החמירו בדבר שטיבולו במשקין, והכל חוזר לגזירת טומאה בדברים הצריכים להאכל בטהרה.

[עירוב ונטילת ידיים אינן מצוות חיוביות אלא התרת איסור]

ואם תאמר שראוי למנותן מצוה, מפני שהעירוב עצמו יקרא מצוה מדבריהם, שהרי אנו מברכין עליו: "אשר קדשנו במצותיו וציוונו", וכן נטילת הידיים? תדע ותשכל שאין זה אצל בעל ההלכות מצוה שתמנה, לפי שאין אדם מצווה לעשות העירוב או שלא לעשותו, ואינו בכלל בקום עשה. וכן נטילת הידיים, אין מצותה בחיוב כלל, ולא הטילו חכמים על אדם שיטול ידיו כלל ולאכול, והנוטל ידיו עשרה פעמים ביום ואוכל אין לזה מצוה יותר מזה. אבל אלו – היתר האיסור הן, דומה למצות השחיטה שתקנו בה נמי "וציוונו על השחיטה", ודקדקו בה: "לימא לשחוט? לא סגיא דלא שחיט". ואלו וכיוצא בהן – לאו הבא מכלל עשה, ועיקרן הוא הלאו שנאמר בהן: "כל צפור טהורה תאכלו". והיאך יקפיד על בעל ההלכות שימנה מצוה כזאת מדברי סופרים, והוא מונה כיוצא בה מן התורה? כי אין אצל בעל ההלכות בא במניין מצוות עשה אלא מצוות שהן קום עשה, שעשייתן מצוה עלינו; אבל שהן באות מכח שב ואל תעשה ואין בשביתתן מצוה או בעשייתן, אינן באות לו בחשבון, אלא אם נאמרו בלאו, הלאו שבהן ימנה בלאוין. והוא לא מנה השחיטה:

[השגת הרמב"ם השלישית]

והתשובה השלישית, לבי אליה אשית, והנה גנבתה רוח קדים חרישית. אמר ז"ל: "והפליאה הגדולה, לאיזה עניין מנו מצות עשה שהן מדרבנן, ולא מנו כמו כן מצות לא תעשה שהן מדרבנן? וכמו שמנו במצות עשה מקרא מגלה ונר חנוכה ומאה ברכות, היה להם למנות כמו כן בכלל לא תעשה אחת ועשרים שניות באחת ועשרים לא תעשה, ואחות חלוצה".

[יישוב הרמב"ן: לא מנה גזרות שהן משום סייג]

ודעת בעל הלכות בזה לא נפלאת היא ולא רחוקה היא, שכל גזירה שגזרו חכמים לעשות סייג דלא ליגע באיסורא דאורייתא, אינה באה בחשבון הזה. כעניין שעה ששית בחמץ, דעבדו רבנן הרחקה יתירה כי היכי דלא ליגע באיסורא דאורייתא, זו אינה מצוה בעצמה שתהא ראויה להמנות, אבל הוא גדר למצוה של תורה וחלק ממנה. והשניות כולן משום סרך הן ומטעם גזירה אסרו אותם, כמו שאמרו בגמרא יבמות: "הכא אי לאו שניות קא פגע בערוה". ושם אמרו עוד: "היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה? אמר רבא: אטו כולהו לאו גזירה לגזירה נינהו?" הרי שכולן גזירה הן.

אבל מקרא מגילה ונר חנוכה והלל ומאה ברכות, וכל שמנאן בעל ההלכות, מצוות בפני עצמן הם שנצטוינו בהן מבית דין הגדול, אין בהם משום גזירה והרחקה משום איסורי התורה. ואלו השניות גם כן לא נסמכו ללאו דלא תסור, שאין להם עניין במשמעות התורה, ואין חכמים יכולין לכלול אותם באיסור תורה, אלא הם וכיוצא בהם נסמכו למצות עשה "ושמרתם את משמרתי", ודרשו במסכת יבמות: "עשו משמרת למשמרתי". והקשו, "הא דאורייתא היא? דאורייתא ופירשוה רבנן. כל התורה נמי רבנן פירשוה? אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא", כמו שסמכו השאר ללא תסור נמי אסמכתא בעלמא:

[השגת הרמב"ם הרביעית]

והתשובה הרביעית היא שמנה בעל הלכות ניחום אבלים וביקור חולים וקבורת מתים והלבשת ערומים. ודברי הרב בתשובה הזאת תמימים, מפני שדברי בעל ההלכות נעלמים. אמר שמנה הלבשת הערום מפני שמצא בישעיה: "כי תראה ערום וכסיתו" (ישעיהו נח, ז), כי אולי חשב מצות המזון ומצות המלבוש שתים, מזה הכתוב בקבלה. ואם כן הוא באמת סברא נפסדת, שזה כולו נכנס בכלל מה שאמר יתעלה בתורה "די מחסורו" (דברים טו, ח), שהוא כולל החסרונות כולם, כמו שאמרו (כתובות דף סז:): אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, וכן אפילו להשיאו אשה, כמו שנתבאר במסכת כתובות, הכל כמו שכתב הרב ז"ל. וכן ניחום אבלים וביקור חולים, אמר שמנה אותן מצוות בפני עצמן מפני שהן נדרשות בתלמוד (בבא מציעא דף ל:): "אשר ילכו בה", זו ביקור חולים. ושם הקשו: היינו גמילות חסדים? והשיבו, לא צריכא דאפילו בבן גילו. וכן דרשו, "בה" זו קבורה, והקשו: היינו גמילות חסדים? והשיבו: לא צריכא לזקן ואינה לפי כבודו.

[הרמב"ן מבאר את שיטת הבה"ג]

ותשובת הרב על זה בעיקר השני, תשובה עוקרת עיקרים גדולים מסעפת פארות גבוהות, עוד עתיד אני להתווכח בהן בעזר ה'. אבל בעל ההלכות הוציאן למצוות האלו מ"והלכת בדרכיו", שהיא מצות עשה באמת; כתב, "וללכת בדרכיו ולהלביש ערומים לקבור מתים לנחם אבלים לבקר חולים". ומצוה אחת הן. וזה ממה שאמרו בגמרא סוטה (יד.): אמר ר' חמא בר' חנינא, מאי דכתיב: "אחרי ה' אלהיכם תלכו"? וכי אפשר לו לאדם ללכת אחר הקב"ה? אלא מה הקב"ה מלביש ערומים אף אתה הלבש ערומים, מה הקב"ה בקר חולים אף אתה בקר חולים, מה הקב"ה קבר מתים אף אתה תקבור מתים, מה הקב"ה מנחם אבלים אף אתה תנחם אבלים. מכאן הוציא אותם, ומנאן מצוה. והרב מנה מצוה ח' להדמות בו יתעלה כפי יכלתנו, והוא שנאמר: "והלכת בדרכיו", והביא מה שאמרו: [מה הקב"ה] נקרא רחום אף אתה היה רחום. אמר וכפל זאת המצוה בלשון אחר, שנאמר: "אחרי ה' תלכו", ובא בפירוש עניינו להדמות אליו בפעליו הטובים. ואם כן, למה יתמה על בעל הלכות גדולות? הוא תפש הלשון השנוי בספרי במצוה הזאת, ובעל ההלכות תפש לן הלשון השנוי בגמרא.

והנראה מכל זה, שכל אלו גמילות חסדים, ובכלל "ואהבת לרעך כמוך" הם נכנסים, וכל שנתרבה בגמילות החסד בזקן ואינה לפי כבודו ובבן גילו, מאיזה מקום שיתרבה, הכל מצוה אחת היא לגמול חסד עם האח.

ולפי דעתי עוד, כי אין ראוי למנות שום מצוה מש(ו)ם, כי אזהרת יתרו למשה רבינו בא לו להודיע אותן לישראל ולדרוש להם שיהיו זריזים באלו המצות תמיד כדי לשכן ביניהם אהבה ואחוה שלום ורעות, כי בכך יתמעטו התרעומות והדינים ביניהם ולא יצטרכו למשפטים בכל עת. וזה מעצתו אליו, "וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום", כמו שהזהיר: "והודעתה להם", זו בית חייהם, ופירושו שילמדו אומנות יחיו ממנה, כי בה גם כן יתמעטו הגזלות והדינין. ואין מי שיביא זו בחשבון המצוות.

[קבורת מתים]

ואני תמה למה הזכיר הרב בכלל תשובתו קבורת מתים, כי קבורת מתים בוודאי יש בה מצות עשה, דכתיב: "כי קבור תקברנו ביום ההוא". וזו מצות עשה, דרשוה בספרי ומנאה הרב. וכבר הביא הרב מה שדרשו מן הנתלה לשאר המתים, ולא עוד, אלא כל המלין את מתו עובר בלא תעשה. וכמו שנלמוד לא תעשה לא תשאיר המתים, כן נלמוד העשה. ובעל ההלכות שלא מנה העשה הזה בנתלה, חייב הוא למנותו במתים סתם.

ואם תאמר: שמא הקפיד הרב על בעל ההלכות מפני שאמר "קבורת מתים", ולא אמר "קבורת מתו", שאין מתחייב אלא קרובים? גם זו אינה תורה, שבמקום קרובים ודאי עליהם מוטלת; אבל אם אין שם קרובים – יהיה מת מצוה, שמצות עשה שלו דוחה פסח ומילה וכהן גדול ונזיר, והחמירו בה יותר משאר המצוות.

[חישוב תקופות]

אבל חישוב תקופות שמנה בעל ההלכות היא מצות עיבור שנים על התקופה, דכתיב: "שמור את חדש האביב", על פי מה שאמרו בגמרא ראש השנה (דף כא.): כד חזית דמשכא תקופת טבת עד שית סר בניסן, עברה לההיא שתא ולא תיחוש, דכתיב: "שמור את חדש האביב", שמור את החדש שהוא סמוך לאביב, מלמד שמעברין את השנה שיהא אביב בזמנו. יכול אם היתה חסירה י"ד או ט"ו? תלמוד לומר "חדש", לא פחות ולא יותר. יכול אם היתה חסירה ארבעים או חמשים יום? תלמוד לומר "חדש", לא פחות ולא יותר. וזו מצות עשה היא, כמו שאמרו: השמר דעשה – עשה.

והנה הרב עצמו ז"ל מנה מצוה קנ"ג לקדש חדשים ולחשוב שנים וחדשים בבית דין בלבד, שנאמר: "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה". ואמנם הרב יחשוב כל תיקוני העיבור מצות עשה אחת. אבל בעל ההלכות יעשה אותם שתים, מנה קביעות ראשי חדשים וחישוב תקופות, כלומר עיבור שנים, כי אצלו "החדש הזה לכם" מצות עשה אחת להורות על קביעות החדש, ו"שמור את חדש האביב" או "ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה", שמורה על עיבור השנים, מצות עשה אחרת.

ומצאתי לו ראיה מדבריהם ז"ל, אמרו בספרי: "האזינו השמים", דבר אחר, שלא עשו מצוות שנתנו להם מן השמים, ואלו הן מצוות שנתנו להם מן השמים: עיבור שנים וקביעות חדשים, שנאמר: "והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים"; "ותשמע הארץ אמרי פי", שלא עשו מצות שנתנו להם בארץ, לקט שכחה ופאה תרומה ומעשרות שמיטים ויובלות.

אבל מה שחשד הרב לבעל ההלכות כי חישוב תקופות שהוא מונה הוא לידע חכמת התכונה ולחשוב בה, ושהיא מצוה מדבריהם שסמכו לכתוב, ממה שאמרו: מנין על האדם לחשוב תקופות ומזלות? שנאמר: "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", אי זו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים? הוי אומר זו חישוב תקופות ומזלות. חלילה לבעל ההלכות, כי זו אינה מצוה מדבריהם, אלא ליודעים בה הוא מצוה על דרך הזירוז שיסתכלו בה וידעו עתידות לשאר האומות, כעניין המימרא השנית שחזר ואמר: כל היודע לחשוב תקופות ומזלות ואינו מחשב, עליו הכתוב אומר: "ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו", וזו היא ששנינו: תקופות וגימטריאות פרפראות לחכמה. ואם כן, תהיה חכמת הגימטריא מצוה, ואם היה דעת בעל ההלכות, היה מזכיר תקופות ומזלות.

והנה פטרנו בעל ההלכות ז"ל מהיותו טועה בשגיאות הגדולות אשר האשים אותו בהם הרב. ועם כל זה, יותר דברי הרב קרובים לנו ונראים בעינינו, שלא ימנו במניין הזה אלא המצוות שהן מן התורה בלבד, אם יהיה החשבון עולה בידינו; אבל היא אצלנו חכמה נעלמה, מכמה ספקות אשר בעניין וכמה מחלוקות במניין:

[לאו הבא מכלל עשה]

וכבר עוררתיך על הלאווין הבאים מכלל עשה, שאין בעל הלכות מונה אותם כלל. וכן נראין הדברים, כי למה נמנה מניעה שיש בה לאו מפורש ולאו הבא מכלל עשה בשתים, ונחשוב זו הצוואה מכלל הלאווין וזו בכלל העשה, ולא נחשוב מניעה שיש בה שנים ושלשה לאווין לשתים ושלש? אם נלכה אחר המעשה שאנחנו עושים – אינה לנו אלא אזהרה אחת, שנמנענו מדבר פלוני; ואם נלך אחר צוואת הב"ה לנו, הרי הם כמספר הפסוקים אשר הוזהרנו בהם.

ואם ידענו כי מניין הרב הוא המקובל – נסבול כל זה ונאמר כי שינוי האזהרה להקב"ה מ"לאו" ל"עשה", כלומר מלאו גמור ללאו הבא מכלל עשה, יעשה אותם שתים מצוות במניין, וזו האזהרה אמורה עם הלאווין, וזו עם העשה. אבל יש בדברי הרב עוד ספקות עמוקות, כאשר יתבאר בעזרת האל יתברך ויתעלה.

הערות

1. ט"ס וצ"ל: לה
2. צ"ל: עשה
3. אולי צ"ל: יודו
4. הקדוש ברוך הוא