ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/שלט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט) · שלט· >>
המצוה לא למכור שדה בארץ ישראל לצמיתות

שלא נמכור שדה בארץ ישראל לצמיתות[עריכה]

שלא נמכר שדה בארץ ישראל לצמיתות, שנאמר (ויקרא כה כג), והארץ לא תמכר לצמלתות. כלומר, שלא יתנו ביניהם מוכר ולוקח לעשות ממכרם לצמיתות, ואף על פי שהיובל מפקיעה בעל כרחם, שאי אפשר להם להתנות על זה, לפי שהוא כנגד מצות התורה אף על פי כן, אם עשו כן עברו על לאו הזה, זהו דעת הרמב"ם זכרונו לברכה ‏[1] והרמב"ן זכרונו לברכה כתב ‏[2] שדברי הרב בזה כענין המזכר בראשון של תמורה (ד ב), דאמר רבא התם חולק על אביי דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד לא מהני ולקי, משום דעבר אהרמנא דמלכא והוא זכרונו לברכה פרש בענין אחר, שמזהיר אותנו שלא נצמית הארץ ביד הגוים, כלומר שלא נמכרנה להם לצמיתות. ופרוש הכתוב כן, לא תמכר למי שיחזיק בה לעולם, וזהו הגוי, אבל הישראל יחזיר אותה, ואם התנה עם הגוי להחזירה מותר למכרה לו.

משרשי מצות היובל, מה שכתבתי במצות מנין שני היובל שבסדר זה (מצוה של).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא עט א), שהמוכר שדהו לששים שנה או יותר, כלומר, כל זמן שיזכר לו סכום שנים אינו חוזר ביובל, שאין חוזר ביובל אלא דבר הנמכר סתם או הנמכר לצמיתות, כמו שאמרנו למעלה, ששניהם עוברים על הלאו כשהמכר נעשה לצמיתות, ולא הועלו מעשיהם, שאין מתנין לעבר על דברי תורה, שהתורה אמרה והארץ לא תמכר לצמיתות, אבל כל זמן שמזכירין ביניהם סכום שנים אין זה צמיתות, ואולי (ואולם) למדו זכרונם לברכה, דבר זה מאשר אמר הכתוב לא תמכר לצמיתות, ולא אמר לא תמכר אלא עד היובל דמשמע, שכל זמן שלא מכרה לחלוטין אינה חוזרת ביובל.

ובפרוש כתב הרמב"ן זכרונו לברכה בחדושיו במסכת מכות (דף ג:) שהמתנה על מנת שלא תחזר השדה ביובל שאין תנאו תנאי וחוזר הוא ביובל אף על פי שבשמטה אינו כן, שהמתנה על מנת שלא תשמטנה בשביעית אינו נשמט בשביעית, דכל תנאי שבממון קיים, ונתן טעם בדבר, לפי שבשמטה לא הזהר על שמטת כספים, כי אם המלוה, וכמו שכתוב שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו (דברים טו ב). אבל לא הלוה, שאם רצה לפרע הרשות בידו הוא, אבל בענין היובל שניהם הזהרו עליו, מוכר ולוקח, וכמו שכתבנו, שלשניהם נאמר לא תמכר לצמיתות, כלומר, לא יתנו ביניהן מוכר ולוקח מכירת צמיתות, כי לה' הארץ, ואין ביד בן אדם למכרה לחלוטין, ומכיון שהחיוב על שניהם אין ביד אחד מהם למחל על הדבר, אבל על כרחם, ישוב הקרקע לאשר לו אחזת הארץ, ואף על פי שהתנו אלף פעמים על מנת שלא ישוב ביובל, וטעם נכון הוא.

וכן מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (ערכין ל א) שהמוכר שדה אחזה והיו לו שדות אחרות, כלומר, שדות שקנה הוא או נתנו לו במתנה, ומכר מאותן שדות כדי לגאל שדה אחזתו שמכר, שאין שומעין לו, דכתיב בפרשת שדה אחזה ומצא כדי גאולתו, ובא הפירוש עליו עד שימצא לו דבר שלא היה לו מצוי בשעה שמכר, וכן אם לוה ורצה לגאל באותה הלואה אין שומעין לו, שנאמר והשיגה ידו, ולא שילוה.

וענין שדות אחזה יקראו השדות שנפלו בירושה לכל אחד מישראל בחלוק הארץ, וכן מי שזכה ונוספה אחזתו מחמת הסעת נחלה על ידי בת יורשת נחלה, שדבר ידוע הוא שלא נאמר (במדבר לו ז) ולא תסוב נחלה אלא באותו הדור בלבד, אלו הן הנקראין שדות אחזה, ונתחדש דינם בתורה משאר שדות לענין הגאולה, ששדה אחזה נגאל על ידי המוכר או על ידי גואלו לאחר שתי שנים בעל כדחו של לוקח, ושאר שדות שנקראין שדה מקנה אינם נגאלין אלא ברצון הלוקח, אלא שיעמדו ביד הלוקח עד היובל.

ובחלוק בתים משדות. כבר כתבנו להלן (מצוה שמ) במקומו דינם, כי בתי החצרים, דינם כשדה אחזה, כלומר, שיש להם גאולה על כרחו של לוקח, כמו שכתוב בהן גאולה תהיה לו, ויפה כחן משדות שהן נגאלין אפילו תוך שנה, כדין בתי ערי חומה. ודין בתי ערי חומה מפרש בכתוב, וכבר כתבנוהו להלן גם כן.

ומענין המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא קח א) גם כן, שהלוקח שדה אחזה ונטע בה אילנות והשביחה כשהיא חוזרת, שמין שבח האילנות שבתוכה ללוקח, שנאמר ויצא ממכר בית, ובא עליו הפירוש המקבל ממכר חוזר ואין שבח חוזר. ומה שאמרו זכרונם לברכה (ערכין כט ב) גם כן שהמוכר שדהו, בין שדה אחזה או שדה אחר אין רשאי לגאלה בפחות משתי שנים, ואפילו ברצון הלוקח, שהכתוב צוה, שיעמוד המכר קיים שתי שנים על כל פנים, שנאמר במספר שני תבואת ימכר לך, אזהרה למוכר, ואזהרה ללוקח, מדכתיב במספר שנים תקנה, ומעוט שנים שנים. ומן הדומה שהענין הוא, כדי שימכר כל אדם קרקעו בקושי, ואל יחשב כי למחר ישוב ויקחנו לו מיד הלוקח, אבל ידע שאינו יכול לאכול מתבואותיו בשום פנים, עד שתי שנים מיום ליום מעת המכירה. וגם אמרו זכרונם לברכה (שם) גם כן שצריך שיאכל הלוקח שתי תבואות באותן שתי שנים, שנאמר שני תבואות, לפיכך אם היתה אחת משתי שנים אלו שנת שדפון וירקון או שנת שביעית אינה עולה מן המנין. [אבל שנה בורה אמרו זכרונם לברכה, שעולה היא מן המנין] מכרה בשנת היובל עצמה, אין המכירה מכירה, וחוזרין הדמים לבעליו. מכר האילנות לבד אין נגאלין לפחות משתי שנים, ואם לא גאלן בתוך שני יובל אינם חוזרין ביובל, שנאמר ושב לאחזתו ולא לאילנות. מכר שדהו לראשון וראשון לשני ושני לשלישי ואפילו מאה או יותר השדה חוזרת ביובל לראשון, שנאמר לאשר לו אחזת הארץ (ויקרא כז כד) ויתר פרטיה, בסוף ערכין ‏[3].

ונוהגת בזכרים ונקבות בארץ ישראל בזמן שיושביה עליה, כי כל עניני היובל אינם אלא בזמן שיושביה עליה, כמו שכתבנו למעלה. והעובר על זה ומכר שדהו לצמיתות. וכן הלוקח ממנו בענין זה שניהם לוקין אף על פי שלא הועילו דבריהם, והוא שעשו מעשה בדבר, שאין לוקין בלאו שאין בו מעשה, זה דעת הרמב"ם זכרונו לברכה. אבל לדעת הרמב"ן זכרונו לברכה, אין בזה מלקות כלל, כמו שכתבתי בראש המצוה.

הערות[עריכה]

  1. ^ (פ"יא מהל' שמיטה ויובל ה"א)
  2. ^ (בפירושו עה"ת כאן, ובסהמ"צ להרמב"ם ל"ת רכז)
  3. ^ [הלכות שמיטה פי"א]

קישורים[עריכה]


קיצור דרך: tryg/mcwa/339