ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קיא
שלא לאכול ולשתות תקרובת עבודה זרה, שנאמר "השמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ וגו' וקרא לך ואכלת מזבחו" (שמות ל"ד, י"ב-ט"ו).
משרשי המצוה להרחיק ולסלק כל עניין עבודה זרה וכל דבר המיוחס אליה מבין עינינו ומחשבותינו. וביסוד ריחוק העבודה זרה כתבנו למעלה (מצוה כו, מצוה פז) מה שידענו בו.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (עבודה זרה נא:) שכל דבר שעשו ממנו תקרובת לעבודה זרה אסור, אפילו מים ומלח. כלומר, שאף על פי שמים ומלח הם דברים קלים ואפשר לומר בהם שאינם לתקרובת ולא הניחום לפני עבודה זרה לכונת כבוד כלל, אף על פי כן אסור. וכן אסרו זכרונם לברכה (דף כט:) לרוב ריחוק כל יין של גוי אף על פי שלא ידענו בו שנסכוהו לעבודה זרה, והוא נקרא להם 'סתם יינם'. אלא שחילקו זכרונם לברכה (דף עד.) בין הנסך הידוע לסתם יינם; שהידוע איסורו במשהו מן התורה, ולוקין עליו, מדכתיב "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" (דברים יג, יח), ובסתם יינם שאין איסורו אלא מדבריהם אין בחיוב שתייתו אלא מכת מרדות, ובשותה ממנו רביעית, אבל בפחות מרביעית אין בו מכת מרדות. ומכל מקום אסור הוא מדבריהם אפילו במשהו בהנאה. ובשאר דברים שבעולם חוץ מיין לא החמירו זכרונם לברכה לאסור כל הנמצא בידם בסתם מפני חשש תקרובת עבודה זרה או חשש עבודה זרה עצמה זולתי בדברים שבהם ניכר שהם עשאום לכך, כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (דף מא.) בענין צלמים שסתם הצלמים לעבודה זרה יעשום, ולפיכך אסרו אותם. ואפילו המוצא אותם מושלכים אינו רשאי ליטלם כי אם בתנאים ידועים כמו שפירשו הם זכרונם לברכה (דף מא.). וכן נראה בודאי בכל דבר שהישראל חושב שנעשה בו תקרובת שאסור לו ללוקחו מהם.
ועוד עשו הרחקות רבות בענין היין לפי שהיה עיקר שמחת הזבח להם, ועוד שהתורה הזכירה איסורו בפירוש, כמו שכתוב בפרשת האזינו "ישתו יין נסיכם" (דברים לב, לח). ועל כן החמירו זכרונם לברכה בו ואמרו (דף נח.) להרחקת הענין שאפילו יין של ישראל מיד שיגע בו גוי יהא אסור אפילו בהנאה. ואל יקשה עליך איך יוכל הגוי לאסור יין של ישראל, והא קיימא לן (חולין מ:) אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, מפני שלא נאמר זה אלא כגון משתחוה לבהמת חברו שלא עשה מעשה בגוף הדבר, אבל כל זמן שיעשה מעשה בגוף הדבר ואפילו מעשה מועט כי האי דנגיעה -- יש לו כח לאסור דבר שאינו שלו מדרבנן שהחמירו בדבר, אבל לא מדאוריתא עד שיעשה מעשה גדול, כגון שחיטת בהמה שהוא מעשה גדול. וכן אם נסך היין לפני העבודה זרה ממש גם זה הוא מעשה גדול. אבל בנגיעה ביין שלא בפני עבודה זרה -- מעשה מועט הוא, ומכיון שהוא מועט ואין האיסור אלא מדרבנן התירו זכרונם לברכה (עבודה זרה נט:) ליטול תשלום מה שאסר מיד האוסר. ואף על פי שבגוף הדבר החמירו לאסרו בהנאה -- בתשלומין לא החמירו לפי שאין התשלומין אלא כעין תשלומי נזק ואינו נהנה מדבר האסור אלא שלוקח תשלומי נזקו מיד האוסר.
וכן החמירו זכרונם לברכה הרבה בריחוק יין שנתנסך ממש לעבודה זרה או בכל דבר שהוא מעבודה זרה יותר מכל איסורין שבתורה, שאין לך דבר שאסור בהנאה בכל התורה שנתערב בהיתר ואיננו ניכר, שלא יהא תקנה בהנאתו, ואפילו לח בלח, עם מה שאמר רבן שמעון בן גמליאל בגמרא (דף עד.) שימכר כולו לגוים חוץ מדמי האיסור שבו, והוא שיהא מן הדברים שאינן נקחין מן הגוי כדי שלא יכשל בהן שום אדם מישראל שיקחנו מן הגוי. אבל ביין נסך גמור ובכל דברי עבודה זרה -- אין להם תקנה בימכר כולו לגוי וכו', וכל שכן שאין להם תקנה ביוליך הנאה לים המלח. ומיהו דוקא כשנתערב יין נסך ממש ואפילו טיפה ממנו בקנקן מחזיק כמה סאין הוא דין זה שאין תקנה להנאתו לעולם. אבל אם נתערב ממנו חבית אחת בחביות אחרות של יין -- כשר, כיון שלא נתערב גוף האסור ממש אלא כל אחד בפני עצמו הוא עומד, יש לו תקנה בתקנת רבן שמעון בן גמליאל שימכר כולו לגוים וכו'. וכן בסתם יינן יש לו תקנה בתקנת רבן שמעון בן גמליאל ואפילו נתערב ממש, כדין שאר איסורין, כיון שאינו יין נסך גמור.
ועוד יש לך לדעת שכל איסורין שבתורה שאוסרין תערובתן בהנאה אין אוסרין אותן אלא אם כן יש מן האיסור שנתערב בהיתר בכדי נתינת טעם בהיתר, זולתי אם יהיה אותו איסור דבר חשוב, כי כל דבר חשוב כגון חתיכה הראויה להתכבד וכיוצא בה אוסרין בכל שהן. אבל כל שאינו דבר חשוב אינו אוסר תערובתו בהנאה אלא אם כן יהיה בו בכדי נתינת טעם, כמו שאמרנו (דף עג.) חוץ מיין נסך וכל עניני עבודה זרה שאוסרין במשהו בהנאה כל שנתערב עמהם. ואין שום דבר אחר בעולם יוצא מכלל זה חוץ מכלאי הכרם (וערלה) וחמץ בפסח לדעת קצת מפרשין שהן אוסרין בהנאה תערובתן באחד ומאתים, בין במינן בין שלא במינן, (ותרומה) (וערלה) [ועולה] באחד ומאה. ולענין התקנה שיש להם כבר אמרנו כי לכל האיסורין יש תקנה בתקנת רבן שמעון בן גמליאל חוץ מכל איסורי עבודה זרה, שנתרבה גוף האיסור ממש, שאין לו שום תקנה לעולם, וזהו מחומר עבודה זרה. והפך והפך בגמרא כי כל זה תמצא בה מבואר עם הפרושים הטובים. ושמור הדברים כי בהרבה מקומות בתלמוד תצטרך אליהן, ועל כן הארכתי בהן שלא כמנהגי בקונטרסין אלו.
ועוד הרחיקונו זכרונם לברכה (דף סב.) מאיסור יין נסך לומר שאפילו שכר של יין נסך יהא אסור בהנאה. גם הפליגו ברחוקו לומר שאפילו הנשכר לשבור חביות יין נסך אם יהיה שכרו אסור מפני שהוא רוצה בקיומו זמן מועט, כלומר, שרוצה שיהיה קיים היין בחביות עד שישברם הוא כדי שירויח שכרו על השבירה, כי הם זכרונם לברכה רצו לעקור ממחשבתנו שלא נהיה חפצים בקיומו אפילו רגע אחד לרוב מיאוסנו בכל מיני עבודה זרה והיתה התשובה ישבר ותבוא עליו ברכה שממעט את התפלה.
ויתר פרטיה הרבים כגון מי שעושה יין נסך לאוסרו אפילו בהנאה, ומי אוסרו בשתיה דוקא, ומאימתי נעשה יין נסך, ודיני מגעו של גוי בכונה ושלא בכונה, וכחו וכח כחו וסיוע ישראל עמו, ואי זו שמירה תספיק לנו בייננו בביתו של גוי או בביתנו אם יש שם גוי, או בקרון והניח שם גוי, כגון הנכנס והיוצא שמותר היין, ודיני האיסור שיש לנו בכלי יינן, ודיני הכשרן, ורובי הפרטים שבאו לנו גם כן בכלי בשוליהן והוא הענין הנקרא געולי גוים, ודיני ריחוקנו שלא לשקץ נפשנו גם כן בענינין הנגררים אחר דברים אלו המאוסים, כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (מכות טז:) שלא לאכול ולשתות בכלים מאוסים, כגון כלי השתן והצואה וקרנא דאומנא לפי שיש בדבר שיקוץ הנפש. ויתר פרטיה אלו, מבוארים בפרקים האחרונים של עבודה זרה וקצת מהן בחולין.
ונוהגת אזהרה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ואכל כל שהוא או שתה אפילו טפת יין נסך גמור במזיד לוקה. שאין דין דברים אלו כדין שאר דיני אסורי מאכלות שהן בכזית ודין שתיה ברביעית, לפי שעל עבודה זרה הזהירה תורה ואמרה "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" (דברים יג, יח), כלומר, ואפילו כל שהוא.
בזאת המניעה של יין נסך, הרמב"ם זכרונו לברכה (לאו קצד) והרמב"ן זכרונו לברכה (בהשגותיו), שניהם יודו שיש בזה לאו ושהוא נמנה בחשבון הלאוין. אמנם נחלקו בו בענין זה כי הרמב"ם זכרונו לברכה יוציא איסור יין נסך מן המקרא שכתוב בפרשת האזינו שנאמר "ישתו יין נסיכם" (דברים לב, לח), ואיסור שאר תקרובת עבודה זרה מ"לא ידבק בידך מאומה מן החרם" ומ"לא תביא תועבה" (שם ז, כו). והרמב"ן זכרונו לברכה כתב כי מפסוק זה של ד"השמר לך" (שמות לד, יב) נלמד איסור כל תקרובת עבודה זרה ויין נסך בכלל. ואני כתבתי זה המקרא כדעתו שלא כמנהגי בכל הספר, כי כולם כתבתים כדעת הרמב"ם זכרונו לברכה. אבל בכאן ראיתי שהפסוק הזה נאה מאד לדרש ממנו הענין, ועוד שיש בו אזהרה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (עירובין צו.) כל מקום שנאמר בו השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, ובפסוק ישתו יין נסיכם אין שם אזהרה. וגם ראיתי גדולים ממחשבי המצות שכתבו כן.
קישורים
[עריכה]קיצור דרך: tryg/mcwa/111