ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/ספר דברים/פרשת דברים
פרשת דברים יש בה שתי מצות לא תעשה
הקדמה לספר דברים[עריכה]
כתב הרמב"ן ז"ל ענין הספר הזה ידוע, שהוא משנה התורה, יחזור בו משה רבנו ע"ה לדור הנכנס בארץ רוב מצוות התורה הצריכות לישראל, ויזהיר אותם עליהם אזהרות מרובות, ויפחידם הרבה בענשם, ופעמים יוסיף בהן ביאור בקצתם, אבל בכל מצוות הכהנים לא ידבר ולא יוסיף אזהרה, שהכהנים זריזין הם.
ועוד יוסיף בספר הזה קצת מצוות שלא נזכרו כלל, כגון היבום, ודין מוציא שם רע, ודין גירושין באשה, והעדים זוממין וזולתם. ואין ספק כי כולן נאמרו למשה בסיני, או באהל מועד בשנה הראשונה, כי בערבות מואב לא נתחדש לו אלא דברי הברית כאשר נתפרש בו. ועל כן לא נאמר בספר הזה וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל, או דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מצוה פלונית. עד כאן.
וזה שלא הוזכרו אלה המצוות בספרים הראשונים כמו שאר המצוות, אל תתמה בדבר אחר אמרם ז"ל בכמה מקומות אין מוקדם ומאוחר בתורה.
ושורש ענין זה לפי הדומה, כי התורה תכלול כל החכמות מלבד פשט עניניה המתוקים ויסודות מצוותיה החזקים, ואפשר כי מפני כן צריך להיות פרשיותיה ואותיותיה במקום שהם, והכל מכוון מאת אדון החכמה ברוך הוא, וזה טעם מספיק.
שנמנע בית דין הגדול או ראש גלותא שלא יעמיד דיין לשפוט את העם שלא למד חכמת התורה וביאור משפטים הישרים והצדיקים. ואפילו היו בו כמה מדות נכבדות, אחר שאינו יודע ובקי בחכמת התורה, אין ראוי למנותו דיין. ועל זה נאמר "לא תכירו פנים במשפט" (דברים א, יז). וכן פירשו ז"ל (ספרי שם) "לא תכירו פנים במשפט", זה הממונה להושיב דיינים. כלומר שאליו באה אזהרה זו. ואמרו ז"ל "שמא תאמר איש פלוני נאה או גבור או עשיר או שיודע בכל לשון, אושיבנו דיין, לכך נאמר "לא תכירו פנים במשפט", לפי שנמצא מזכה את החייב ומחייב את הזכאי ולא מפני שהוא רשע, אלא מפני שאינו יודע.
שורש מצוה זו נגלה הוא לכל.
דיניה כגון מה שאמרו ז"ל (תנחומא שופטים ג) שכשם שצריך הראוי להיות דיין להיות יודע דיני התורה, כמו כן צריך להיות בעל מידות ואדם כשר, שלא יאמר לו הנידון "טול קורה מבין עיניך", כלומר קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים. הרי הוא אומר בתורה גבי דיינים "אנשים חכמים" (דברים א, יג), כלומר יודעי החכמה לדון דין אמת; "וידועים לשבטיכם", אלו שרוח הבריות נוחה מהם; "אנשי חיל", שהם גיבורים במצוות ומדקדקים על עצמם וכובשים את יצרם עד שלא יהא להם שום גנאי ושום כיעור, ופרקם נאה. ובכלל אנשי חיל שיהיה להם לב אמיץ להציל עשוק מיד עושק, כעניין שנאמר "ויקם משה ויושיען" (שמות ב, יז), ומה משה רבנו עליו השלום עניו, אף כל דיין צריך להיות עניו. ויתר פרטיה מבוארין בסנהדרין ובמקומות אחרים בפיזור.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן. ועובר על זה ומינה דיין שאינו חכם, מחמת עושרו או טוב מידותיו או מאהבתו אותו או מחמת כבוד קרוביו, ביטל עשה זה. ועונשו גדול מאוד, שכל עונש דיני שקר שידין אותו דיין מחיסרון ידיעתו – תלוי עליו, כי הוא הגורם.
ומכלל מצוה זו גם כן לפי הדומה, שכל מי שביררו אותו בני הקהל למנות עליהם ממונים לשום עניין, שישים כל השגחתו וכל דעתו למנות מהם הראויים והטובים, על אותו מינוי שהקהל צריכין אותו. ולא יגור מפני איש למנות מי שאינו ראוי.
אמרו חכמים על מי שהוא מעמיד דיין שאינו הגון כאילו הקים מצבה, שנאמר "ולא תקים לך מצבה" (דברים טז, כב). ואם הוא מקום שיש בו תלמידי חכמים, אמרו שהוא כאילו נטע אשרה, שנאמר "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך" (שם, כא). ועוד אמרו שכל הממנה דיין מחמת עושרו, על זה נאמר "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב" (שמות כ, יט). ועוד האריכו בעניין זה ואמרו (ירושלמי ביכורים ג ג) שדיין שנתן ממון כדי שיתמנה דיין, אסור לעמוד מפניו ומקלין הרבה בכבודו, ואמרו עליו שהטלית שמתעטף בו תהיה בעיניך כמרדעת החמור.
ודרך חכמים הראשונים שבורחין מלהתמנות דיינים אלא במקום שאין גדול מהם.
שנמנע הדיין מלירא מאיש מלדון דין אמת, ואפילו הוא איש מזיק עז פנים עבה המוח, אלא יחתוך את הדין ולא ישים לבו כלל למה שיקרה עליו מההיזק בשביל דינו. ועל זה נאמר (דברים א, יז): "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ". ולשון ספרי: "שמא תאמר ירא אני מאיש פלוני שמא יהרגני או יהרוג אחד מבני ביתי, שמא ידליק את גדישי או שמא יקצוץ את נטיעותי, תלמוד לומר ’לא תגורו מפני איש’".
שורש מצוה זו השכל מעיד עליו.
דיני המצוה מה שאמרו ז"ל (סנהדרין ו, ב), "שנים שבאו לפניך לדין, אחד רך ואחד קשה, עד שלא תשמע את דבריהם, או אפילו משתשמע את דבריהן ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה, אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם, שמא יתחייב ונמצא רודף אחר הדיין להורגו, אבל משתשמע את דבריהן ותדע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם, שנאמר ’לא תגורו מפני איש’, וכן תלמיד היושב לפני רבו וראה זכות לעני וחובה לעשיר אינו רשאי להיות שותק, שנאמר ’לא תגורו מפני איש’".
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים, כי להם המשפט.
ועובר על זה ולא רצה לדון משיודע להיכן הדין נוטה כמו שאמרנו מיראת הנדון עבר על לאו זה, ואם הטה הדין גם כן מיראתו, עבר על לאו זה, מלבד שעבר על לאו דלא תטה משפט.