ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/תקכו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה) · תקכו· >>

שלא לחתוך הדין על פי עד אחד[עריכה]

שנמנענו שלא נעמיד גבולי הענש בגוף הנענש, וכן שלא נוציא ממון, על פי עדות עד אחד, ואפילו הוא בתכלית הכשרות והחכמה, או אפילו נביא, ועל זה נאמר (דברים יט טו) לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת.

משרשי המצוה. לפי שיצר לב האדם רע ולפעמים יעלה בלבו טינא על חברו, ואפילו יהיה האדם בתכלית הכשר לא ינצל מחטא לפעמים, ואף כי יעמד אדם ימים רבים בדרכי הישר אינו מן הנמנע להתהפך במחשבתו ולהרשיע, שהרי אמרו זכרונם לברכה (ברכות כט א) כי יוחנן שמש בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי, [גם אמרו בו שהיה תחלה נביא אמת, ולבסוף נעשה נביא שקר] על כן הוא ראוי וכשר הדבר שלא לסמך על לב אדם לענש חברו על פיו, ואפילו יהיה הנענש רשע גמור והדיוט שבהדיוטות והמעיד חכם גדול שבישראל אבל בהיות המעידים שנים אנשים כשרים חזקה בכל זרע ישראל שלא יסכימו להעיד בשקר, וגדולה חזקה בכל הדברים.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שבועות מ א) בעד אחד, דלכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם, כלומר שלא נעניש שום אדם על פי עד אחד, בענש גוף או בענש ממון, זהו פרוש עון וחטאת אבל קם הוא לשבועה, כלומר, שמחיב הוא שבועה לאותו שמעיד עליו, כגון שאמר אדם לחברו תן לי מנה שהלויתיך, אמר לו אין לך בידי כלום, ועד אחד מעיד כדברי התובע חייב הנתבע להשבע. ומה שאמרו גם כן שאף על פי שעד אחד לא האמינתו תורה לענש על פיו חברו בגוף או בממון, מכל מקום נאמן הוא באסורין, וכמו שאמרו זכרונם לברכה בהרבה מקומות בגמרא (גיטין ב ב) עד אחד נאמן באסורין, כלומר שיעיד בשר זה או יין זה אסור הוא או כשר נאמן, וכן כל כיוצא בזה בכל האסורין שבתורה. וכמו כן אמרו זכרונם לברכה (מכות ו ב), שבדיני ממונות מקבלין עדות מיחדת, כיצד? אחד אומר בפני הלוהו ואחד אומר בפני הודה לו מצטרפין. ועוד אמרו זכרונם לברכה שאם העיד אחד בבית דין זה ואחד בבית דין אחר יבוא בית דין אצל בית דין ויצטרפו עדותן, וכדאמרינן בראש פרק גט פשוט (בבא בתרא קסה ב) שלחו ליה חבריה לרבי ירמיה, עד אחד בכתב ועד אחד בעל פה, מהו שיצטרפו? שנים שהעידו אחד בבית דין זה ואחד בבית דין אחר, מה הוא שיבוא בית דין זה אצל בית דין זה ויצטרפו? שנים שהעידו בבית דין זה וחזרו והעידו בבית דין זה מהו שיבוא אחד מכל בית דין ויצטרפו? שלח להו אני איני כדאי שאתם שלחתם לי, אבל דעת תלמידכם נוטה שיצטרפו, וכן הלכה. ומה שאמרו בכתבות פרק האשה שנתאלמנה (כא א), שעד ודין, אין מצטרפין במה שהוא מדאוריתא.

ומה שאמרו זכרונם לברכה ‏[1] שבשני מקומות האמינה תורה עד אחד, בסוטה שלא תשתה מי המרים, ובעגלה ערופה שלא תערף, כלומר אם מעיד אחד שהוא יודע בהריגת הנרצח אין עורפין את העגלה, שהתורה אמרה (דברים כא א) לא נודע, והרי נודע לאיש אחד. וחכמים האמינו עד אחד שיעיד באשה שמת בעלה כדי שלא תתעגן. ואמרו זכרונם לברכה (יבמות פח א) בטעם זה, שהיא מדקדקת אחר האמת בזה, שאם שמא תנשא ואחר כך יבוא בעלה תצא מזה ומזה, והולד ממזר. ואמרו זכרונם לברכה (רמב"ם שם ה"ג), שבכל מקום שתועיל עדות עד אחד מועילה גם כן עדות אשה ופסול, חוץ מעד אחד של שבועה, שאין מחיבין שבועה אלא בעדות עד כשר.

וכן מה שאמרו שפעמים ישלם הנתבע ממון על פי עד אחד, כיצד ‏[2]? האומר לחברו מנה לי בידך, והרי עד אחד מעיד עליו, והנטען אומר כן הוא, אבל אתה חייב לי מנה כנגד אותו מנה, הרי זה מחיב שבועה בשביל עדות העד ואינו יכול לשבע להכחיש העד, שהרי הוא מודה במה שהעד מעיד בו, והדין הוא כן, שכל מחיב לחברו שבועה ואינו יכל לשבע שמשלם. ואין נשבעין בהעדת עד אחד לעולם, אלא אם כן יכחיש הנשבע את העד ויכפר בעדותו וישבע על זה, ומפני טעם זה כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (שם) ששטר שיש בו עד אחד והנתבע טוען שפרעו, שעכשו אינו מכחיש עדות העד שמעיד בהלואה שמשלם וחלוקין עליו אחרים ‏[3]. וכן כפרן שבא עליו עד אחד, וטען שפרע או שהחזיר הפקדון בכל זה אמרינן שהוא מחיב שבועה ואינו יכול לשבע ומשלם. ובגמרא בבבא בתרא בפרק חזקת הבתים (לג ב) מעשה באחד שחטף לשון של כסף מחברו בפני עד אחד, ואמר כן הוא האמת שחטפתיה ממנו, אבל שלי חטפתי, ואתא לקמיה דרבי אמי, ואמר, היכי לדינוה דייני להאי דינא? לשלם ליכא תרי סהדי, לפטריה איכא חד סהדא, לשתבע דלא חטף והא קא מודה ואמר אין חטפי, והוה יתיב רבי אבא קמיה ואמר, הוה ליה מחיב שבועה כלומר, מפני עדות העד, ואינו יכול לשבע, שהרי אינו מכחיש דבדי העד, וכל המחיב שבועה ואינו יכול לשבע משלם. וכן הדין בכל כיוצא בזה.

ומי שתבע חברו מנה הלויתיך, וכפר בו ואמר לו לא הלויתני כלום מעולם, והביא עד אחד שלוה ממנו בפניו, הואיל ואלו היו שנים, היה מחזק כפרן ודינו שישלם הרי זה נשבע על פי עד אחד, שכל מקום ששנים מחיבין אותו ממון אחד מחיבו שבועה, חזר ואמר פרעתי משלם בלא שבועה, לפי שהוא מחיב שבועה מפני עדות העד ואינו יכול לשבע, שהרי אינו מכחישו בעדות ההלואה אלא שאומר פרעתי, וכבר אמרנו שכל מחיב שבועה שאינו יכול לישבע משלם. ויתר פרטי המצוה רבים, מבוארים במקומות מפזרים, ביבמות וכתבות וסוטה וגטין וקדושין ובכל סדר נזיקין.

ונוהגת מצוה זו לענין דיני ממונות שנוהגין היום בכל מקום ובכל זמן בזכרים, כי להם לעשות משפט. והעובר על זה והקים גבולי הענש, זולתי בצדדין שפרשנו, הן בגוף הן בממון, בעד אחד עבר על לאו זה.

הערות[עריכה]

  1. ^ (פ"ה מהל' עדות ה"ב)
  2. ^ (רמב"ם טוען ונטען פ"ד ה"ח)
  3. ^ (עי' ראב"ד שם)