ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/תמט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה) · תמט· >>

מצות צדקה[עריכה]

לעשות צדקה עם הצריך אליה בשמחה ובטוב לבב. כלומר, שנתן מממוננו למי שיחסר לו ולחזק העני בכל מה שצריך למחיתו בכל יכלתנו, ועל זה נאמר (דברים טו ח) פתח תפתח את ידך לו. ודרשו זכרונם לברכה (בבא מציעא לא א) אפילו כמה פעמים, ועוד נאמר (ויקרא כה לה) והחזקת בו גר ותושב וחי עמך, ואמר עוד (שם לו) וחי אחיך עמך.

משרשי המצוה. כתבתי במשפטים במצות הלואה לעני בשעת דחקו, מה שידעתי.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (בבא בתרא י ב) שעקר מצוה זו לתן הצדקה ליד גבאי שיתננה למי שצריך לה, כדי שלא יתביש המקבל כשהוא מקבלה מיד הנותנה בכל עת שיראנו, וגם הנותן לא יבישנו עליה לעולם, שזה אינו יודע למי נותנה, וזה אינו יודע ממי מקבלה.

ואתה בני, אל תחשב שענין מצות הצדקה לא יהיה רק בעני אשר אין לו לחם ושמלה, כי אף בעשירים גדולים גם כן תתקים מצות הצדקה לפעמים, כגון עשיר שהוא במקום שאין מכירין אותו וצריך ללוות, ואפילו בעשיר שהוא בעירו ובמקום מכיריו פעמים שיצטרך מפני חלי או מפני שום מקרה אחר לדבר אחד שהוא בידך ולא ימצא ממנו במקום אחר, גם זה בכלל מצות הצדקה הוא בלי ספק, כי התורה תבחר לעולם בגמילות חסדים, ותצוה אותנו להשלים רצון הנבראים בני ברית באשר תשיג ידנו. וכלל הענין, שכל המהנה את חבירו בין בממון בין במאכל או בשאר צרכיו או אפילו בדברים טובים, דברים נחומים (בבא בתרא ט ב) בכלל מצות הצדקה היא ושכרו הרבה מאד, ויכנסו דברי באזניך, כי טובים המה באזן תבחן מלים.

ואמרו זכרונם לברכה (כתובות סז ב) שעני שאינו רוצה לקח מערימין עליו ונותנין לו לשם הלואה, ואחר כך אין שואלין אותה ממנו, אבל עשיר המסגף עצמו ועינו רעה בממונו אין משגיחין בו. ואמרו זכרונם לברכה (שם) די מחסורו אתה מצוה להשלים חסרונו, אבל אין אתה מצוה להעשירו. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"ט מהל' מתנות עניים ה"ג) כי מעולם לא ראה ולא שמע עיר שיהיו בה עשרה מישראל, שלא יהיה להם קפה של צדקה. ואמרו זכרונם לברכה (גיטין ז ב) שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב לעשות צדקה אם ימצא למטה ממנו שצריך לה. ואמרו זכרונם לברכה (שמות רבה לו ג) שאין שום אדם בא לעניות לעולם בשביל רבוי הצדקה שיעשה, שנאמר (ישעיהו לב יז) והיה מעשה הצדקה שלום. ואין ישראל נגאלין אלא בזכות הצדקה, שנאמר (שם א, כז) ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. ויתר פרטיה, במקומות בתלמוד בפזור, ורבם במסכת כתבות ‏[1] ובבבא בתרא ‏[2].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ולא עשה צדקה בעת שנשאל עליה או שראה שצריך הדבר ויש יכלת בידו לעשותה בטל עשה זה.

הערות[עריכה]

  1. ^ (פרק שישי)
  2. ^ [פ"א]