ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/שו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה) · שו· >>

שלא נקדיש בעלי מומיו להקריבם למזבח[עריכה]

שלא נקדיש בעלי מומים להקריבם למזבח, ואף על פי שלא הקריבם, בהקדש לבד יש אסור לאו, ועל ההקדש לבד נאמר (ויקרא כב כ) כל אשר בו מום לא תקריבו, משום בל תקדיש (תמורה ו א).

משרשי המצוה. מה שכתבנו למעלה (מצוה רעז) בלאו שלא יכנס בעל מום בהיכל כלו, ועין במצות הקרבן (מצוה רפו) להיות תמים ומצאת שם כי תדרשנו.

ודיני המצוה, כלומר, מה הן המומין הפוסלין ומה אינן פוסלין, כתבתי מהן קצת מזה למעלה (מצוה רעה) בלאו שלא יעבד כהן בעל מום בעבודת המקדש. והכל בארכה במסכת בכורות ‏[1].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. כל העובר עליה והקדיש בעל מום ואפילו בזמן הזה עבר על לאו זה. ומן הנראה שלא יהיה בזה מלקות, לפי שאין בו מעשה, אבל ראיתי הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"א מהל' איסורי מזבח ה"ב) שכתב המקדיש בעל מום לוקה, ואולי יעשהו כממיר שיש בו מלקות ואף על פי שאין בו מעשה, שזה וזה הקדש הוא, ואליו נשמע ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך יי צבאות הוא (מלאכי ב ז).

הערות[עריכה]

  1. ^ [ה' איסורי מזבח פ"א]