ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/מח
מצות בית דין לדון בנזקי בהמה[עריכה]
לדון בדין שור המזיק בין שהזיק אדם כמו שכתוב בפרשת (שמות כא כא) וכי יגח, בין שהזיק ממון כמו שכתוב בפרשת (שם לה) כי יגוף. ועיקר פחרושו של יגף ידחף[1]. ומיהו בין שהזיקו בגופו או ברגליו או נשך בשיניו או אפילו הזיק בקרניו -- כולן בכלל לשון 'נגיפה' משמע, אבל נגיחה לא משמע אלא בקרן[2]. וכבר נתרבו נזקי שור באדם מדכתיב בפרשת כי יגח "והמית" דמשמע (מכילתא שם) והמית מכל מקום בין בנגיחה בין בשאר דברים.
ולאו דוקא שור אלא [3] אפילו כל בהמה וחיה ועוף שהזיקו חייבין אלא שדבר הכתוב ברגיל. וכבר אמרנו שכל המצות הבאות לנו על דבר המשפט שרש אחד להן, ודבר משכל הוא, ואיני צריך לחזר אותו בכל אחת ואחת.
דיני המצוה, כגון איזהו המועד והתם והחילוק שביניהן[4], ודברים שהבהמה מועדת להן בתחילה ושאינה מועדת בהן עד שנראה אותה מרגלת בהן[5]. והרגל זה באיזה ענין יהיה שנחזיקנה כמועדת, ובאיזה ענין תניח ההרגל שתחזר לתמותה, וחמשה מיני חיות המועדות מתחילתן וחילוק הרשויות שתזיק בתוכן, ומה שנקרא 'אבות'[6] בנזיקין ומה שנקרא 'תולדות', והחילוק שביניהן באחת, ודיני השמירות[7] שאדם חייב לשמרן כדי שלא יזיקו, וכיצד יתחייב או יפטר בהן, ויתר רובי פרטיה מבוארים בששה פרקים ראשונים מן בבא קמא[8].
ואלה הדינין הנקראין דיני קנסות כבר אמרנו (במצוה מט) שאין דנין אותן אלא בית דין הסמוכין ובארץ ישראל, אבל המזיק חייב לשלם[9] בדיני שמים בכל מקום, ואם תפש הניזק -- אין מוציאין מידו בשום מקום[10].
הערות[עריכה]
- ^ (רש"י שם)
- ^ (בבא קמא ב ב)
- ^ (בבא קמא נד ב)
- ^ (שם כג ב)
- ^ (שם טו ב)
- ^ (שם ב א)
- ^ (שם מה ב)
- ^ (חושן המפשט שצא)
- ^ (בבא מציעא צא א)
- ^ (בבא קמא טו ב)