ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/מו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה) · מו· >>

מצות דיני קנסות[עריכה]

שנצטוינו בדין חובל בחברו לענשו כמו שכתוב בתורה בפרשת (שמות כא יח) וכי יריבון אנשים, וזה נקרא דיני קנסות. ובפסוק אחר כולל משפטי הקנסות כולם, והוא הכתוב (ויקרא כד יט) כאשר עשה כן יעשה לו, ירצה לומר שילקח מממונו מה שיצערהו בכדי מה שצער הוא את חברו, כמו שבאה הקבלה בו‏[1] ואפילו לא הכהו אלא שביישו בלבד, יצערוהו בית דין בממונו שישלם למתבייש כפי השיעור ההוא. ואלה הדינין שנקראין דיני קנסות, כגון נזקי אדם באדם, או שור בשור, ובהמה באדם, ואדם בבהמה. אין דנין אותן אלא בבית דין הסמוכין בארץ ישראל‏[2]

שורש מצוה זו, ובכללה כל מה שבא בתורה בענין הדין, איני צריך ליגע אחר טעמו של דבר, כי דבר משכל הוא, שאם אין משפט לא יתיישבו בני אדם ולא יעמדו יחדיו לעולם, ואי אפשר לארץ בלתי המשפט.

דיני המצוה, כגון החובל בחבירו שחייב בחמשה דברים הידועים, וכיצד מחשבין אותן, ודין הבושת שהכל לפי המבייש והמתביש, ודין ישן שבייש או שביישוהו, ואם מת מתוך בשתו מה דינו עם יורשיו, ומבייש שוטה או חרש או קטן מה דיניהם ‏[3], ומביש גר ועבד ‏[4], והמבייש בדברים ‏[5], והחילוק שבין תלמיד חכם לשאר בני אדם מה דיניהם‏[6], ודין הבועט בחברו ברגלו או שתקעו בכפו, או סטרו על פניו, צרם אזנו, תלש שערו, רקק והגיע לו הרק, ויתר פרטיה מבוארים בבבא קמא פרק החובל‏[7], ושם מתברר שיש חילוק בדיני קנסות בין מילתא דשכיחא ואית בה חסרון כיס - דבהא עבדינן שליחותייהו, למילתא דלא שכיחא ואף על גב דאית בה חסרון כיס, אי נמי דשכיחא ולית בה חסרון כיס - דבהני לא עבדינן שליחותייהו.

וכתב רבנו אלפסי זכרונו לברכה‏[8] מנהג שתי ישיבות שאף על פי שאין גובין קנס מנדין ליה עד שמפייס לבעל דיניה, וכד יהיב ליה שיעור מאי דחזי ליה שרו ליה לאלתר, בין אפיס ליה מריה דדינא בין לא אפיס ‏[9].

ונוהגת מצוה זו, שאנו חייבין לדון ולענוש החובל - בזכרים, כי להם נתן לעשות דין, ולא בנקבות ‏[10] שאינן דנות, אבל הן מכל מקום בכלל דין התשלומין, בין שביישו או נתביישו. וגם שם‏[11] מתברר תשלומי נזק האשה הנשואה היאך נחלקים.

הערות[עריכה]