ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/לג
שלא לעשות מלאכה בשבת
[עריכה]שלא לעשות מלאכה ביום השבת אנחנו, ולא נניח לעשות לבנינו ועבדינו ובהמותינו, שנאמר (שמות כ י) לא תעשה כל מלאכה וגו'. ואין ספק כי אף על פי שהכתוב הוציא איסור המלאכה בנו ובבנים ובעבדים ובבהמות בלאו אחד, שאין הענין שוה, כי העושה מלאכה בגופו יתחייב מיתת בית דין אם הוא מזיד, ובמלאכת אחרים אף על פי שמוזהר עליהם בלאו לא יתחייב עליהם אפילו מלקות, שאין מלקות לעולם במעשה אחרים.
ומלשון הרמב"ם זכרונו לברכה[1] משמע, שהוא סובר כי הלאו הזה דלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך יבא למחמר אחר בהמתו, וכגון שחורש בה וכלי המחרשה בידו, דאילו במחמר לבד לפי דעתו אין בו אלא איסור עשה. ועל כן אמרו בגמרא (שבת קנד א) לפי דעתו שזה הלאו דמחמר הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, כלומר שאדם נהרג על זה, ואין לוקין עליו.
והרמב"ן זכרונו לברכה [2] יתפש עליו הרבה בפירושו זה, ואמר כי לאו זה של מחמר אינו אלא בהולך אחר בהמתו הטעונה משאו, אבל האדם לא יעשה שום מעשה בידיו, ולכן לא יבא עליו לעולם לא מלקות ולא מיתה, וכדקיימא לן כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, וכמו שדרשו זכרונם לברכה (שבת שם ב) אתה ובהמתך לכתב קרא לא תעשה כל מלאכה ובהמתך אתה למה לי, הוא ניהו דכי עביד מלאכה מחייב, אבל על מלאכת בהמתו לא מחייב, אלא שמוזהר עליה בלאו כמו במלאכת בנו הקטן ועבדו הכנעני. אבל במלאכת עצמו ממש -- בזה לא היה צריך לומר שחייב, שהרי ענשו מפרש (שמות לד ב) כל העושה בו מלאכה יומת.
ומה שאמרו בגמרא בלאו דמחמר שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, פירושו לפי דעת הרמב"ן זכרונו לברכה כי מפני שהוא כולל שאר מלאכות גם כן שהן באזהרת מיתת בית דין, אף על גב דבמחמר ודאי אין בו אלא לאו גרידא דאפילו מלקות נמי אין בו, אף על פי כן נקרא הלאו הזה 'לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין' מפני אותן דברים שהוא כולל, שיש בהן מיתת בית דין. וכעין זה אמרו זכרונם לברכה בראשון של ערובין(דף יז:) בלאו דאל יצא איש ממקומו, דכיון שהוא כולל אף מוציא מרשות לרשות, כדרשה שדרשו בו אל יוציא דהוה ליה מעתה לאו שנתן לאזהרת מיתת בית דין במקצת ענינו, וכיון שכן הוא אית לן למימר ביה בכל עניניו שאין לוקין עליו. ועל אותו הדרך בעצמו נפרש בלאו דמחמר בכאן.
משרשי מצוה זו, שנהיה פנויים מעסקינו לכבוד היום לקבוע בנפשתינו אמונת חידוש העולם שהיא חבל המושכת כל יסודי הדת, ונזכור ביום אחד בכל שבוע ושבוע שהעולם נברא בששת ימים חלוקים, ובשביעי לא נברא דבר, ובכל יום ויום נבראו ענינים חלוקים, להורות על הרצון הפשוט, שלא כדעת המתפלספים הנמאסים לנו בדעתם זה, שחושבים לאמר, שעם היותו ברוך הוא היה הכל ובמנוחתנו בשביעי זכר לנו בחדושו של עולם, כי כשישבתו בני אדם כולם ביום אחד בשבוע, וישאל כל שואל מה עילת זאת המנחה? ויהיה המענה כי ששת ימים עשה ה' וגו', כל אחד יתחזק מתוך כך באמונה האמתית.
ומלבד זכירת חידוש העולם יש בו זכירת נס מצרים שהיינו עבדים שם ולא היינו יכולים לנוח בעת חפצנו במנוחה, והאל הצילנו מידם וצוונו לנוח בשביעי, ועל כן זכר במשנה תורה זה השרש השני שיש לנו במנוחה, ואמר שם במצות שבת (דברים ה טו) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו' על כן צוך יי אלהיך לעשות את יום השבת.
דיני המצוה, כגון מה הן הדברים הנקראים עיקר מלאכות לחייב בהן העושה אותן כגון ארבעים מלאכות חסר אחת שמנו חכמים ותולדותיהן, והמלאכות הקלות שאסרו הם ז"ל לגדר, והדברים גם כן הנקראין שבותין. ומה שלמדו ז"ל[3] מן הכתוב כי דוחין הכל להצלת נפשות, וכי הזריז לחלל שבת בשביל הצלת נפשות הרי זה משובח. והטעם לפי שסיבת עשית המצוה הוא האדם, וקיום הסיבה הוא קיום הכל. ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (יומא פג א) שנאמן כל חולה לומר צריך אני שתחללו שבת עלי, וכל חולה בקדחת שוכב על ערש דוי בכלל סכנה הוא לחלל שבת עליו[4]. ויתר רבי פרטיה, מבוארים במסכת שבת ויום טוב[5].
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה במזיד נסקל, והוא שיהיו שם עדים והתראה. כלל זה בידך לעולם, שאין מיתה או מלקות אלא בעדים והתראה, וההתראה לעולם להבחין בין שוגג למזיד. ודע זה העיקר בכל מקום, ולא תשאל ממני להחזירו. ואם עשה מלאכת מחשבת בשוגג מביא חטאת קבועה[6].
הערות
[עריכה]- ^ (פ"כ מהל' שבת ה"א)
- ^ (סהמ"צ שרש יד)
- ^ (יומא פה א)
- ^ (עבודה זרה כח א)
- ^ (א"ח סי שכח)
- ^ (ביצה יג ב)