ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/כט
שלא לעשות פסל[עריכה]
שלא נעשה צלמים שיעבדו, אפילו לא עבדם העושה אותם, העשייה לבד אסורה, להרחיק המכשול. ואין הפרש בין שיעשה בידו או יצוה לעשות שנאמר (שמות כ ד) לא תעשה לך פסל וכל תמונה. והמצווה לעשותה הוא הגורם העשייה, זהו דעת הרמב"ם ז"ל [1].
ודעת הרמב"ן ז"ל (שם) שאין האזהרה בכאן, אלא שלא יעשה צלמים על דעת לעבדם. גם כתב, שאין לנו למנות לאו זה מן המקרא הזה, כי לא יזהיר בזה הכתוב רק באסור עבודה זרה שהוא במיתה, ובעשיית צלמים, כל זמן שלא עבדם אינו חייב בדבר אלא מלקות. והוא ז"ל כתב שכל פסוק זה ד'לא יהיה לך' נחשב ללאו אחד, יזהיר שלא נודה האלהות לזולתו בין שיקבלנו לאלוה, כלומר שיאמר לו אלי אתה, או שישתחוה לו, או יעבדנו באחת מארבע עבודות אסורות, או בעבודתו המיוחדת לו. אבל המניעה בעשיית הצלמים וקיומם, כתב הוא דנפק לו מפסוק (ויקרא יט ד) דאל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם. ותמה אני על הרמב"ם ז"ל שכתב שאין הפרש בין שיעשם בידו או יצוה לעשותם, שהרי מצוה משלח הוא, וקימא לן משלח פטור.
שורש מצוה זו ידוע שהוא להרחיק האלילים .
דיני המצוה, כגון העושה צורות, אי זו צורה אסורה לעשות ואי זו מותרת. וחילוק שבין בולטת לשוקעת, ודין טבעת שיש עליה חותם, ויתר פרטיה, מבוארים במסכת עבודה זרה[2][3].
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ועשה צלמים הנעבדים, במזיד -- לוקה.