ספר הבדיחה והחידוד/טיפשים שוטים ומשוגעים

א

1022

מעשה וישבו החלמאים ארבעים יום וארבעים לילה ודנו:

היכן יבנו עירם?

לסוף נתנו עינם בהר, נימנוּ וגמרוּ:

כאן, ברגלי-ההר, יבנו עירם.

היה שם אדם אחד מן החוץ ואמר להם:

חלמאים, שמא תבנו עירכם בראש ההר?

כעסו החלמאים וגערו בו:

טיפש שבטיפשים! שמא אתה יודע נהר ל"תשליך" בראש ההר?

1023

למחר טיפסו החלמאים ועלו ליער שבראש-ההר, כרתו עצים הרבה ועשו אותם קורות לבניין. וכשנתמלא כל השטח קורות, העמיסו אותן על שכמיהם, טיפסו וירדו עמהן והניחון לרגלי ההר. עבר עליהם ליטאי אחד וראה כמה הם מזיעים, ואמר להם:

חלמאים בני חלמאים, למה אתם מזיעים זיעה של חינם?

אמר – ודחף קורה ברגליו, והיא התחילה מתגלגלת ומתגלגלת למטה והגיעה מאליה לרגלי-ההר.

תמהו החלמאים:

מהיכן זכה ליטאי לחכמה גדולה כזו?

ומיד חזרו והעלו כל הקורות לראש ההר ודחפוּן ברגליהם וגילגלו אותן למטה...

1024

קודם כל החליטו החלמאים לבנות להם בית-מדרש גדול. אדם בונה לו בית, – אמרו החלמאים, – יש לו מקום לאכילה ולשתייה ביום וללינה בלילה, ואין לו מקום לתפילה לא ביום ולא בלילה. בית מדרש יפה לאכילה ולשתייה ביום, יפה ללינה בלילה, ויפה לתפילה בין ביום ובין בלילה.

וכשהתחילו חופרים בקרקע, כדי להניח אבני-היסוד, עיכב אחד מבני העיר:

אנה תיכנס כל האדמה הזאת, שיוציאו החופרים מן החפירה?

אמר לו ראש-הפרנסים:

תנוח דעתך. נכרה בור ונכניס לשם כל האדמה, שיוציאו החופרים מן החפירה.

חזר ושאל אותו מקשן:

ואנה תיכנס כל האדמה, שיוציאו החופרים מן הבור?

החזיר לו ראש הפרנסים:

תנוח דעתך. נכרה בור שני, גדול מן הראשון, ונכניס לתוכו גם האדמה שלו וגם האדמה של הבור הראשון.

ומיד נחה דעתו של המקשן.

[נוסח אחר:

לא נחה דעתו של המקשן וחזר ושאל:

היכן נכרה בור? אם תמצי לומר ברחוב-העיר, חיישינן, שמא בינתיים יפול הנופל לתוכו, והרי אנו עוברים על "לפני עור לא תתן מכשול";

ואם תמצי לומר לרגלי-ההר, חיישינן, שמא מחמת כרייה יפול ההר ויהיו בתינו קברינו?

אמר לו ראש הפרנסים:

תנוח דעתך. לא נכרה בור לא ברחוב-העיר ולא לרגלי-ההר, אלא נכרה בור בראש ההר.

ומיד נחה דעתו של המקשן.]

1025

לאחר שנגמר בניין בית-המדרש עשו לו החלמאים ארון-קודש יפה. וכשהגיעה השעה להתקין פרוכת לארון-הקודש, עצם הצעיר שבפרנסים עין אחת מחמת עמקות ושאל:

שמא יגדל ארון-הקודש בהמשך הימים ותקצר לו הפרוכת?

הבריקו עיניו של הזקן שבפרנסים והחזיר:

שאלה גדולה שאלת, אלא שאני יודע עצה טובה: נעשה את הפרוכת קפולה מלמטה...

1026

לא היו ימים מרובים והתחילו החלמאים פרים ורבים ואוכלוסיהם מתרבים והולכים. ראו שכך, נמלכו ואספו אסיפה רבתי לטכס עצה:

מה יעשו ותישא העיר את כולם?

שקלו וטרו, נימנו וגמרו:

להרחיב שטחה של העיר.

יצאו להרחיב ומצאו: ההר מעכב. ראו שכּך, חזרו ואספו אסיפה רבתי לטכס עצה:

מה יעשו ולא יעכב ההר?

שקלו וטרו, נימנו וגמרו:

להרחיק את ההר.

בו ביום יצא השמש והכריז:

יהודים, אל ההר!

מיד סגרו החלמאים בתיהם וחנויותיהם והלכו לשם. פשטו קאפוטותיהם, היניחוּן לרגלי-ההר והתחילו דוחפים את ההר. עבר עליהם אדם שאינו מהוגן וראה אותם טרודים בדחיפה ופניהם אל ההר – נטל קאפוטותיהם והלך לו.

וּכשעייפוּ הדוחפים ועמדו לפוּש והפכו את פניהם אל העיר, נסתכלו וראו: הקאפוטות נתעלמו מן העין. שמחו שמחה גדולה ואמרו:

ברוך השם! לא חינם טרחנו. הואיל והקאפוטות נתעלמו מן העין, שמע-מינה מרחק רב הרחקנו את ההר...

1027

משרבוּ אוכלוסיהּ של חלם דקוּ הפרנסים ומצאו, שבית-הקברות שטחו צר ואינו מספיק. יצאו להרחיב – ולא ידעו כמה להרחיב. נמלכו והלכו ליטול עצה מאת הרב, שחכם גדול היה. עיין הרב בדבר ואמר לפרנסים:

הרי זו ביעתא בכותח...נצא כוּלנוּ לשם, כל בני-העיר מקטן ועד גדול, ונשתטח על הקרקע זה בצד זה – ויימצא השטח מכוּון מאליו.

1028

הרבה רחובות ומבואות היו לה לחלם, ובתי כנסיות ובתי-מדרשות בכוּלם, חוץ ממבוי אחד, שלא היה לו לא בית-כנסת ולא בית-מדרש. רגנו תושבי המבוי וטענו לפני פרנסי העיר:

למה נפלינו?

נענו להם הפרנסים והחליטו למלא חסרונם. עלו ליער שבראש-ההר, כרתו עצים ועשו אותם קורות לבניין. וכשעמדו להכניס את הקורות לאותו מבוי, לא עלה בידם: הקורות נמצאו ארוכות מכפי מידת רוחבו של המבוי. שקלו וטרו הפרנסים, יגעו ומצאו עצה טובה:

להרוס את המבוי ולהכניס את הקורות...

1029

ראו החלמאים, שימות החורף ממשמשים ובאים, נמלכו והלכו אל החקרן הגדול, פארהּ של חלם, ליטול עצה מפיו:

מה יעשו ולא ימותו מקור?

נמלך החקרן הגדול בדעתו ואמר להם:

צאו וּבנוּ לכם תנורים!

בירכו החלמאים בשם ומלכות "שנתן מחכמתו לבשר-ודם", ומיד יצאו לבנות להם תנורים. פישפשו ולא מצאו לא טיט ללבנים ולא סיד לטיח. חזרו והלכו אל החקרן הגדול ושאלו:

מורנו ופארנו, מה נעשה וטיט אין וסיד אין?

נמלך החקרן הגדול בדעתו ואמר להם:

צאו ובנוּ תנוריכם חמאה!

שוב בירכו החלמאים בשם ומלכות "שנתן מחכמתו לבשר-ודם", ומיד יצאו לצבור חמאה לשם בניין תנורים. היה שם אדם אחד מן החוץ ואמר להם:

חלמאים, שמא תימס החמאה?

נבהלו החלמאים ושוב הלכו אל החקרן הגדול ושאלו:

מורנו ופארנו, שמא תימס החמאה?

הירהר והירהר החקרן הגדול והחזיר:

לא שמא, אלא ברי, שהחמאה תימס. טיבעה כך. אף-על-פי-כן, הואיל וטיט אין וסיד אין, והקור הולך וחזק, אין עצה ואין תבונה אלא שתבנו תנוריכם – חמאה...

1030

היה שם, בחלם, עוד חקרן גדול ונתקנא בכבודו של חברו, יצא ואמר לבני-עירו:

מה-לכם תנורים של לבנים ומה-לכם תנורים של חמאה? אלו ואלו אין חוּמם אלא לשעה. מוטב, שתקיפו כל העיר גדר של חוטי-ברזל, ולא ייכּנס הקור אליכם.

הודו החלמאים, ענו ואמרו:

ברוך אלהינו, שהקים לנו גואל ומושיע!

בו-ביום הקיפו את העיר כּוּלהּ דר של חוטי-ברזל ושבו לבתיהם ששים ושמחים, כי נושעו תשועת עולמים. ולמחר השכים ראש-הפרנסים, יצא מביתו ופשט ידו אל מחוץ לגדר, ומיד נרתע לאחוריו:

אוי כמה קר שם, בחוץ...

1031

תחילה לא היו להם לחלמאים אלא בתים לדירה ולתורה ולתפילה, ולהבדיל דירים לבהמה גסה ולבהמה דקה. לאחר-זמן דקוּ ומצאו, שאין העולם מתקיים בלי מקח-וממכר, עמדו ותיקנו להם גם חנוּיות. ומפחד גניבה בלילות העמידו שומר לשמור על החנוּיות. ואדם מהימן היה השומר ועשה שליחותו באמונה:

כל הלילה היה מהלך מחנות לחנות ומסתכל, שמא באו גנבים. פעם אחת נסתכל וראה: באו שלושה גנבים, פתחו דלתהּ של חנות והתחילו טומנים את הסחורה בשקים. צחק השומר בקירבו – ולא השמיע קול. ולאחר שכּילוּ הגנבים מלאכתם אשר עשו והעמיסו את השקים על שכמיהם והלכו להם, פרץ צחוק גדול מפיו:

טיפשים שכמותם! דקדקו לבוא דווקא בלילה, שלא יראה אותם אדם, – ואילו אני ראיתי אותם וכל אשר עשוּ...

1032

משהגיעו לילי-חורף הקרים, בא שומר-החנויות של חלם וקבל:

צינה אוחזתו בלילה. נתכנסו כל אנשי-העיר, והרב והפרנסים בראשם, והחליטו פה אחד:

ילבש השומר פּרווה בלילה וייחם לו.

קיים השומר וקיבל: לבש פרווה בלילה וחם לו. ולמחר בא השוטר, שרהּ של חלם, וקבל:

פרווה סימן-שררה היא, וסתם-אדם אינו רשאי ללבוש מה שהשררה לובשת.