סמ"ק/רכב

<< · סמ"ק · רכב · >>

רמב"ם הלכות חמץ ומצה פ"ד סמ"ג לאוין סימן עו טור א"ח סימן תמג:

שלא לאכול חמץ בפסח דכתיב (שמו' יב) כל מחמצת לא תאכלו מחצי היום של ארבעה עשר אסור: וגם לוקה ^{(ר"פ א)} לרבי יהודה אבל כרת אינו חייב אלא בשבעה ימים בלבד. ומדרבנן אסור באכילה מסוף ארבע שעות ולמעלה ואסור בהנאה מתחלת שש ולמעלה. ואם נתערב החמץ בזמנו בהית' אוסר בכל שהוא בין במינו בין שלא במינו: ורבים אומרי' דחשיב בזמנו לאסור בתערובת משהו משש שעות ולמעלה. ומיהו קבלתי מרבותי בשם רבינו י"בא דלא חשיב תוך זמנו ליאסר במשהו כי אם דוקא בשבעת ימי הפסח דהיינו מתחלת ליל ראשון עד מיוצאי פסח משום דאז הוי בכרת אבל משש שעו' ולמעלה א"ע גב דאיכא לאו אינו אוסר במשהו כי אם בנותן טעם ויש להביא ראיה מההיא דרב דסבר ליה כרבי יהודה דחמץ גם לאחר זמנו בלאו ואפילו הכי קאמר רב דדוקאי בזמנו הוי במשהו בין במינו בין שלא במינו אבל שלא בזמנו הוי במינו במשהו. שלא במינו בנותן טעם: כמו שאר איסורין דהכי סבירא ליה לרב בשחר איסורין דבמינו במשהו שלא במינו בנותן טעם: כדאיתא בפרק בתרא דעכו"ם ובפרק כל שעה אלמא משוה רב חמץ שלא בזמנו כמו שאר איסורין אע"ג דסבירא ליה לרב דחמץ שלא בזמנו בלאו כרבי יהודה: הלכך לדידן נמי דסבירא לן כרבי יהוד' מקוד' זמנו דהוי בלאו כדפרישית מ"מ לא יאסור במשהו כי אם בנותן טעם גם במינו כמו שאר איסורים לדידן דקיימא לן דשאר איסורי' בין במינו ובין שלא במינו בנותן טעם: ומהאי טעמא יש להתיר המצה שמוצאין בה חטה או שעורה כיון שנאפ' המצה ערב הפסח מבעוד יום אע"ג דנאפת לאחר שש שעות כדפרישית וכן צלי שנצלה בערב הפסח מבעוד יום יש להתיר מהאי טעמא: ומיהו אם חזרו וחממו את המצה או את הצלי בעוד שיש שם החטה או השעורה משנכנס יום טוב אסו' דחוזר ונותן טעם בזמנו דהוי במשהו א"עג דאותו משהו דבלעה מבעו' יום אינו חוזר וניעור שכבר נתבטל מכל מקום כיון שהחטה עודנה במצה או בצלי משנכנס יום טוב נותנת טעם משהו מיהא ע"י חימום ומיהו חימום דכלי שני אין לחוש ולפי זה הא דמחמרינן טפי גבי חמץ היינו משום דאיכא תרתי כרת ולא בדילי אינשי מיניה: ועל המצות שנאפות תוך הפסח ומצאו באחת מהן חטה וכן כל חמץ נוקש' וע"י תערובת אפי' חמץ טוב מותר להשהותן כיון דאינו בבל יראה לפיר' רבינו תם ^{(ר"פ ב)} וקדרו' של חרס משהין אותן עד לאחר הפסח כשמואל וכל כלי שנשתמשו בו חמץ בצונן משתמש בו מצה חוץ מבית שאור ומבי חרוסת שחימוצן קשה דאין משתמשי' בהן מצה עד שיגעילו: ויש מחמירין אף בהגעלה לאסור אך לא משמע כן ^{(ר"פ ג)}: ובעריבות ובתיבות שלשין בהן חמץ אפי' ניקרו אותן בטוב לגמרי אין נותנין לתוכן המצות חמות וצריך לתת מפה או סדין להפסיק ביניהם ובין העריבה: ונכון לטוחן בטיט או ליתנן לגוי משום דרוב פעמי' אי אפשר לנקרם שלא ישאר כזי' בין הכל: אמרי' התם סכינים בפיסחא מאי עבדי' בהו: ומסיק הלכתא אידי ואידי ברותח ומאני דקוניא ^{(ר"פ ד)} אסורים: פיר' רבינו תם היתו' זכוכי' בתוך כלי חרס אבל היתוך עופרת יש לו דין כלי מתכו' להתירו בהגעלה בפסח. וכל דבר שנתבטל קודם הפסח ביותר מששי' אין אסור לאוכלו בפסח ומזה הטעם אנו מתירין בשר שנמלח קודם הפסח אע"פ שלא דקדקו ^{(ר"פ ה)} במליחתו: וכן עור האווז שנמלח מיתר מהאי טעמא: אך שומן האווז שהותך קוד' הפסח אסור בפסח לפי שמהתכין אותו במחבת: ופעמים שעושין באותו מחבת חמץ בעין כגון מים וקמח ונמצא המחבת בלועה מחמץ בלא ביטול וחוזרת ונותנת טעם בשומן האווז הנתון לתוכה: ומיהו אם ודאי לא היתה המחבת בת יומא כשהתיכו בה את השומן מותר אפי' למאן דאסר בפסח נ"ט לפגם הואיל וזה היה נתינת טעמו קודם הפסח: ומיהו דוקא שבשעת התכת האווז נתן דעתו לזה לשם פסח: אבל אם התיך השומן סתמא לאכול קודם הפסח אעפ"י שעכשיו אומר ברי לי שלא היתה בת יומא מכל מקום אסורה בפסח דמלתא דלא רמיא עליה דאינש בשעת מעשה לאו אדעתיה: דמהאי טעמא אוסר בירושלמי מצה ישנה ^{(הג' א)} אפי' אליבא דב"ה דקאמר מכיון שעשאה ל' יום קודם הפסח בידוע שלא דקדק בה: וכן יש לאסור אותן בני מעים מלוחי' כמו הדרא דכנתא (שקורין שלניני"ץ בלע"ז) שרגילים לחולטן בחמין לפי שחולטין אותן בתוך הקדרה שהיא בלועה מחמץ בעין כדפריש' מ"מ אותו בוסר שדכין אותו במדוכות קודם הפסח מותר בפסח ואעפ"י שהמדוכות מחומצו' מחמץ שמערבין עם המורייס משום דהוי צונן ואין בו כח להפליט ואפי' אי פליט משהו בעלמא הוא דפליט ונתבטל קודם הפסח מידי דהוי אכרישין ובצלים שחתכן בסכין חולבת ונתנן עם הבשר ^{(הג' ב)} כדפירש רבינו ברוך וחטה הנמצאת במעי התרנגולת אע"ג דלענין טומאה הוי עיכול לענין איסור לא הוי עיכול ואוסר במשהו אם נתבשלה אך בצליה או במליחה רבינו יב"א ורבינו נתנאל וכמה גדולים מתירין אותה בקליפה ^{(ר"פ ו)} ונותן טעם לפגם מזה פסק רבינו יהודה דמותר אפי' בפסח וה"ר יוסף דבינדי"ט אסר ליה בפסח והבצק אשר בשולי החבית אם נתנו ל' יום קודם הפסח מות' שכבר נתייבש ל' יום קודם הפסח אבל בתוך ל' יום יש לחוש ובצק שהכסיפו פניו יש לחוש דשמא הלכה כר' מאיר דאוס' ומי שאינו בקי בזה וכן בצק החרש שיעורו משיניח העיסה והולך אדם מיל: ואינו חייב משום חמץ אלא מחמשת המינים ואף על גב דאמרינן התם מותר ללתות חטים בפסח מיהו עכשיו נהגו העולם איסור ואין להתיר: ודגן שנפל עליו מים אסו' למוכרו לגוים אלא ימכרם לישראל שיאכלם קודם הפסח: ^{(ר"פ ז)} ודלף היורד טיף טיף על העיסה או על דגן אינו בא לידי חמוץ: ואין לשין אלא במים שלנו: ויש מחמירין לשאוב המים בין יום ובין לילה: ^{(ר"פ ח)} ומורי הרב רבינו יצחק אומר לא נתנה תורה למלאכי השרת: ועוד דהוי ליה למיתני שלנו כל הלילה: אלא אין לינה רק מחצי הלילה עד עמוד השחר: והטעם לפי דעתי משום דאז רוח צפונית מנשבת עד הבקר והכי נמי אמרינן גבי קדשים ומים שלנו שנתערבו במים שלא לנו התיר רבינו יהודה אחרי שנתבטלו ברוב קודם הלישה חד בתרי: ואם לש אדם במזיד קודם היום ישרפו המצות: או יאכלם או ימכרם לגוים קודם ארבע שעות של יום ארבע עשר: ואם לא יוכל אדם למצא מים שלנו בשום ענין ילוש במים שלא לנו. וכן אם נתחלפו לו בשוגג מים שלנו בשלא לנו נראה דמותר דלא אסרו ליה רק בעבר' ולשה: ולא תלוש בחמה וגם לא ביום המעונן אפי' במקו' שאין חמה זורחת דיומא דעיבא כול' שמש' וטוב שלא להוליך המים בחמה או תחת הרקיע ביו' המעונן אא"כ מכס' אותו במפה ונר' שאין לחוש רק שלא לשהו' זמן מרוב': ומ"מ יש ליזה' אפילו לפי שעה: ואין לשין יותר מה' רביעי' קמח וטוב ללוש פחות: והסל או כלי אחר מצרפן לסל' ^{(ר"פ ט)}: ואין עושין סריקין המצויירי' בפסח מפני שהאש' שוהה עליהם ומחמצת בעת עשייתן ואפי' בדפוס גזיר' שמא תעשנו שלא בדפוס ^{(ר"פ י)}: ומי תשמישו של נחתום ישפכו במקו' מדרון מפני שמחמיצין: אין שורין את המורסן ומניחין לפני התרנגולין מפני שמחמיצין אבל חולטין להם ברותחין ומיהו נהגו העול' שלא לחלוט שמא לא ירתיח יפה יפה ^{(ר"פ יא)}: ולא ילעוס אדם חיטים ליתן ע"ג מכתו מפני שמחמיצין:

שלמו מ"ע ומל"ת התלויין באכיל' מדאוריית': אחל הלאוין התלוין באכיל' מדרבנן:

מפרשים

הגהות רבינו פרץ

וכן פסק הר' משה מיימון דלוק' ופי' מורי רבינו יחיאל דאע"ג דקיימ' לן כר' שמעון לענין אחר זמנו כדפשי' רבא מ"מ לענין קודם זמנו הלכה כר' יהודה:

ומיהו במשנ' דבודקין פסקו התוספו' דאסו' להשהותן אף לפירוש רבינו תם מההיא דשיאור ישרף. ועוד יש ראיה מההיא כותח דבירושלמי עכ"ל:

ומיהו בתוספות כתוב כי לבסוף אסר רבינו תם אפילו בהגעלה וכן היה נוהג רבינו יחיאל לקנות מדוכה חדש' בפסח ולא היה רוצה להשתמש בישנה (פי' בהגעלה) משו' דהוי כבית החרוסת ועוד פירו' בתוספו' דדוקא לענין חמץ בפסח היה אוסר רבינו תם אפי' בהגעל' אבל לענין איסור אחר כגון אותן מדוכות של עכו"ם ישנות דאין האיסור כ"א משו' שמנוני' דאיסור' היה מתיר רבינו תם בהגעלה בשאר ימות השנה בלא פסח אבל בפסח אפילו דידן אסורות אפילו בהגעלה כדפרישית ובשם רבי' טוביה מבי"נא שמעתי שהיה מתיר הישנות בהגעלה ע"י קליפה שמקלפין אותו בכלי אומנות של ברזל ונכון להחמיר כדברי רבינו יחיאל היכא דאפשר.

דריש מרימר קיניא בין חיורי בין ירוקי בין אוכמי שרו וה"מ לענין יין נסך שתשמישו על ידי צונן אבל לענין חמץ בפסח שתשמישו בחמין כולהו אסיר. כך פירש רש"י. אבל רבינו תם פירש מחופין באבר יש לו דין כלי מתכות ומותרין בהגעלה לענין חמץ בפסח ורבינו יצחק אלפס כתב דלית הלכתא כמרימר בירוקי דקיימ' לן כרב זביד דאמ' ירוקי אסירי משום דמצריף. ואמר מהר"ף להתירן בהגעלה כרבינו תם אך נהגו העולם שלא להשתמש בפסח בשו' כלי חרס ישן וגם כלי זכוכית הישני' היה אוסר רבי' יחיאל משו' דמדמי להו תלמוד' לכלי חרס ופעמי' ששורין בהספת חם כשמחממין אותו ^{(הג' א)} ע"ג גחלים או צונן ובולעין כמו כלי חרס.

ועל דגים מלוחים שקורין הרינג"ש ועל בני מעים שנמלחו קודם פסח מותרי' כמו בשר מליח שנמל' קודם הפסח אבל היכא דאיכא לספוקי שנמלחו בתוך הפסח אסורין וכן לענין גבינה. מיהו נהגו העולם שלא לאכול לא גבינה ישנה ולא בני מעי' מלוחי' בפסח. ושמא היינו משום שרגילות לאוכלן בלא שום הדחה משא"כ דגים מלוחים וגבי בשר נמי צריך הדחה אפילו לצלי משום חששא שמא יש בו עדיין חמץ משהו בעין.

והגדולים מאיבר"א אוסרין אותה אפי' במליחה. וכן הרב רבינו טוביה אך בספר רבינו ברוך מתירו במליחה ואוסרו בצליה דאמרינן דאינו מפעפע בלא רוטב ולא שייך פעפוע כ"א בחלב או בשומן כדאמרי' פ' גיד הנש' שאני חלב דמפעפע ומ"מ בצלי שלנו אסור לפי שהופכין אותו ומוליך הטעם בכולו כמו ע"י רוטב ומהאי טעמא אפילו יש כמה עופות בשפוד כולן אסורו' אבל במליחה שאינו זז ממקומו לא שייך האי טעמא ולפיכך מותר אפי' אותו עוף עצמו ע"י קליפה. ולאפות המצות תחת הטרפ"א נראה דאסור ואף על פי שמשים גחלים לוחשות על הטרפ"א משום דאין האש שעל גבי הטרפ"א שולט מיד בעליונה של מצה ואתי לידי חמוץ ויש נוהגין היתר דמחמם הטרפ"א רודם וגם טוענין אותה בגחלים לוחשות מקודם וגם מזה יש להחמיר ולהזה' דילמא אתי למיעבד בלי חימו' הטרפ"א ובלא גחלים עליה מתחילה כמו שרגילים לעשות בשאר ימות השנה. ולענין דיעבד צריך עיון שמא האור שולט במצ' קודם שיעור הילוך מיל: ומ"מ נכון להחמיר.

ואע"ג דאמרינן תטיל לצונן דאז לא תחמיץ גבי חלה איכא למימר חיטים שאני אי נמי נהי דאין מחמיצין בעודן במים מ"מ לאחר שעלו מן המי' מחמיצין עכ"ל.

ויש מחמירין לאסו' כשנשאבו מבעו' יום אף כי לנו אחרי כן כל הליל' ומיהו מדלא הזכיר כי אם הלילה שמע מינה דאין לחוש מתי נשאבו רק שלנו כל הלילה לכתחילה או רוב הלילה לכל הפחות רק שיהא אותו רוב אחרון של לילה כדי שיהא עמוד השחר אחריו בכלל הלילה. ונכון ליזהר להמתין ללוש עד שיאור היום הרבה פן יטעו באור הלבנה.

רק שיהא לכלי בית קבול שיהו כל המצות תוך מחיצו' הכלי ולא למעל' מן המחיצות משו' דאיבעי לן אי אויר כלי ככלי דמי או לא ואם עוברות למעלה מן המחיצות יפרוש עליהן סדין או מפה ויכסה אותן דאין לך כלי גדול מזה וכן נהגו.

מיהו אומר ריב"א דקיימ' לן הלכה כר' יוסי דאמר עושין סריקין כעין רקיקין פירש עושין סריקין מצויירין כעין רקיקין טינב"ש בלע"ז דאז אין לחוש בחמוץ בשהיית ציורן. וע"ז סומכים העולם לצייר המצות מפני שעושין אותן עכשיו כעין רקיקין ווילגאר"א בלע"ז.

נהגו העול' לאפות קמח סלת בתנור לצור' התינוקו' לעשות ממנו פ"פא בלע"ז וסומכין על הא דאמרינן פרק כל שעה דאפוי אינו בא לידי חימוץ: ומיהו קשה מהא דאמרינן בפ' כל שעה לא לימחי איניש קדר' בקימח' דאבישונא דילמא לא בשיל שפיר ואתי לידי חימוץ ופירש לא יערב קמח בתוך התבשיל). בקמחא דאבישונא (פי' קמח קליות שנאפ' בתנור) ואפי' הכי קאמר דחיישינן דילמא לא בשיל שפיר (פי' שלא נאפה הקמח בטוב) לפי שאין יכולין לעמוד על אפיית הקמח שיהא כראוי והא דאמרינן האפוי אינו בא לידי חימוץ היינו דוקא כגון פת וכיוצא בו שגמר אפייתן ידוע. כך נראה לפי הדומה. ואם כן יש לאסור כמו כן סולת האפוי מהאי טעמא ויש דוחים לומר דדוקא בקמח קליות הוא דחיישינן דילמא לא בשיל שפיר אבל קמח סולת דלאו דקליות לא חיישינן, מיהו נראה הא דנקט קמח קליות משום אורחא דמילתא נקט ליה דאין רגילות לאפות קמח אחר רק של קליות לפי שנלקטו בעוד שהתבואה לחה הוא הדין בקמח אחר: וכן משמע בקונטרי' דפירש ואפי' בקמחא דאבישונא, וכן סברא לומר כן כי מי יוכל לעמוד על גמר אפייתו, ויש שעושין אותו פ"פא ע"י הרתחה שמערבין הסולת בשעת הרתחת החלב, ומיהו איכא למיחש דילמא ניח' החלב מרתיחת' ולאו אדעתיה ועוד יש נוהגין היתר ע"י חלב לחודיה בלא תערובת מים כלל ואפילו בלא רתיחה משום דמי פירות אין מחמיצין, וגם בזה איכא למיחש דילמא יערב מים תחילה והדרך הנכון לעשות ממצה אפויה מפוררת.
ועל הדגן שצמח אומר מורי רבינו יחיאל מפרי"ש שזהו חמץ גמור דהיינו דקאמר תלמודא בפרק כל שעה דאחמיץ במחובר שפעמים שחמיצו בא בעוד שהתבואה מחוברת מחמת גשמים שיורדין בעת הקציר ופעמי' שבא בתלוש, ואם ימצא מעורב מאותו שצמח צריך לבררו יפה יפה עד שיהא בו ששים מאותם שלא צמחו, אע"ג דהוי יבש ביבש משום דיהבי טעמא בשעת אפייה, וצריך שתהא האפייה קודם הפסח דאי בפסח אפילו כל שהוא אסור, על כן נכון ליזהר שלא יהא כלל מאותה חטה שצמחה מעורב בתבואה של פסח, לפי שרגילות הוא לאפות מצות תוך הפסח ולא דמי לבשר מליח הישן שמתירין בפסח דהתם אפי' אם נשאר משהו חמץ בעין על הבשר מכל מקום הרי מעבירין אותו כשמדיחין הבשר כדי לבשל, אבל הכא כשהוא מעורב בתוך התבואה אותה שצמחה הרי היא לעולם שם לפי שהוא מתערב בשעת הטחינה ושוב אי אפשר להפרידו, ולפי זה אין לאכול בשר מליח ישן אפילו בצלי בפסח אם לא שהדיחוהו קודם:
ועל הקטניות כגון פויי"ש ופול"יו רי"ש ועדשים וכיוצא בהם רבותינו נוהגים בהם איסור שלא לאוכל' בפסח כלל. וכן נראה כמדומ' ששמעתי על הפולי' שלא לבשל' בפסח כי אם במים רותחים מתחלת נתינתן בקדרה. וגדולים נוהגים בהם היתר. ומורי רבינו יחיאל היה נוהג לאכול בפסח פול הלבן שקורין פווי"ש וגם היה אומר כן בשם גדולים. ומביא ראיה דאפילו באורז דחשיב ליה רבי יוחנן בן נורי מין דגן לנבי חימוץ. קאמר תלמודא לית דחש לה להא דרבי יוחנן מיהו קשה הדבר מאד להתיר דבר שנוהגין בו העולם איסור מימי חכמים הקדמונים דמסתמא לא נהגו בו איסור מחמת חימוץ עצמו דלא טעו בדבר שהתינוקות של בית רבן שלמדו ההלכה יודעין דאיכא בהדיא בפסחים דאין בא לידי חימוץ כ"א מה' המינין, ולכך נראה לקיים המנהג ולאסור כל קטני' בפסח, ולא מחמת חימוץ עצמו כי טעות הוא לומר כן אלא מטעם גזירה היא דכיון דקטנית מעשה קדרה הוא ודגן נמי מעשה קדרה הוא כדייסא אי הוי שרינן קטנית אולי אתי לאיחלופי ולהתיר דייסא, כיון דאידי ואידי מעשה קדרה הוא, וגם מידי דמידגן הוא כמו חמשת המינים, כדאית' בפר' השוכר את הפועלי' דקרי לקטני' מידי דמידגן וגם יש מקומות שרגילים לעשות מהם פת כמו מחמשת המינים ולכך אתי לאיחלופי לאותן שאינן בני תורה ולא דמי למיני ירקות כגון כרוב וכרשין וכיוצא בהן דהנהו לא דמו כלל לדגן ולא אתו לאיחלופי ומנהג הגון הוא ליזהר מכל קטנית כדפרי', ואפילו מחרדל משום דהוי מידי דמידגן, אף על גב דתלמודא שרי אורז זהו דוקא בימיהם שהיו כולם בקיאין בהלכות איסו' והיתר: אבל עכשיו בדורות אחרונות ודאי יש לגזור כדפי', וגם זה הטעם פירש רבינו סעדיה גאון גבי דין יולדת שחילק בין דורות הראשונים לדורות אחרוני': ואפילו ליתנ' במים רותחין מתחלה יש לאסור דילמא אתי לאחלופי לתתן במים קרים:
ועל הדבש נראה דאסור בפסח. ל"ש בעיניה ולא שנא שלא בעיניה ול"ש ע"י משקה שקורין מיאצ"ה לפי שרגילין לערב בו קמח או סולת, ומיהו אותו דבש שמוציאין מן הכוורת שיודעין שאין בו תערובת היה נראה להתיר, ומכל מקום נכון לאסור דלמא אתי לאחלופי כי ההי' דאמרי' יאמרו כל הסריקי' וכו' ומהאי טעמא נראה לאסור התאנים לפי ^{(הג' ב)} שרגילין לערב בהן סלת כשמתקנין אותן ואע"ג דהרב' תאנים יש שאין מתקנים בסלת, הא והא איתא כי אומרים שהתאנים השמנות אין צריכין תקון סלת אבל הרקות והכחושות מתקנין אותם בסולת וגזרינן הא אטו הא:
פי' רבינו ברוך דאע"ג דאין מכשירין כלים גבי שאר איסורין כל זמן שהן בני יומן משום דהדר ובלע, מכל מקום לענין פסח שרי להכשיר אפילו בני יומן רק שיהא קודם ארבע שעות משום דאיכא שלשה נותנין טעם קודם שיבא לידי איסור חמץ וכו'. כדאי' בספר התרומה מיהו זה דוקא כשמכשירין כלים של חלב לבדן, וכלים של בשר לבדן ביורה אחרת. אבל אם בא להכשיר הכל ביורה אחת שניהם, אז צריך להמתין שלא יהיו בני יומן לכל הפחו' הא' מהם או של בשר או של חלב ואז יהיה כל אחד כדמעיקרא. של בשר בשר ושל חלב חלב דאותו שאינו בן יומו אינו אוסר אותם של בני יומן לפי שהוא פגום וגם אותו שהוא בן יומו אינו אוסר אותם שאינן בני יומן לשוויה כדידיה משום דאיכא שלשה נותני טעם כדפרי' גבי קערות שהודחו במחבת. אבל אם שני הכלים של בשר ושל חלב שניהם בני יומן והגעילן ביורה אחת אפילו קודם ד' שעות אסור אפילו בדיעבד, דנהי דמשום חמוץ ליכא מכל מקים איכא משום בשר בחלב. ששניהם נותנים טעם זה בזה לשבת, ועל כן נהגו העולם להמתין להגעיל הכלים גם לענין הפסח עד שלא יהיו בני יומן משום חששא דבשר בחלב כדפריש' לפי שרגילין להכשיר כלי בשר וכלי חלב יחד. ע"כ הליקוטין:

רכב

ע"ג גחלים או צונן ובולעין. יש כאן איזה ט"ס ואפשר צ"ל או צונן יום שלם והוי כבוש ובולעין:

אפילו אליבא דב"ה: דמכשירין סוכה ישנה:

כדפי' רבינו ברוך. וכדלעיל סימן רי"ב ועיין בהגה"ה שם:

שרגילין לערב בהם סולת. ואפשר שבא עליו מים דבלא"ה מחמת התאינים אינם מחמיצין דהוו מי פירות: