סמ"ק/רכא

<< · סמ"ק · רכא · >>

רמב"ם הלכו' שביתות עשור פ"א ופ"ב סמג לאוין סימן סט טור א"ח תרי"ב ותרי"ג:

שלא לאכול ביום הכפורים כדכתיב (ויקרא כ"ג, כ"ט) והנפש אשר לא תעונה ונכרתה ודרשינן אזהרה מגזירה שוה דעל דבר אשר ענה מה להלן לא ענש אלא אם כן הזהיר: אף כאן לא ענש אלא אם כן הזהיר: וכמו כן ^{(הג' א)} אסרו רבנן רחיצה: סיכה: ונעילת הסנדל: ותשמיש המטה: אבל אין חיוב כרת ולאו אלא על האוכל ושותה בלבד: וגם צריך להוסיף מחול על הקודש: ומה שאין אנו מזהירין לנשים ועמי הארצו' שיוסיפו תוספת גדולה מוטב שיהיו בני ישראל שוגגין ואל יהיו מזידין: ואין מוזהרין לאו וחיוב כרת אלא על עיצומו של יום ^{(ר"פ א)}: ושיעור אכילה ככותב' הגסה כמו' וכגרעינת' כשימעך האוכל על הגרעין: ושיעור שתיה כמלא לוגמיו: וחצי שיעור אסור מן התורה: והאוכל פלפלין יבשים או זנגבילא יבש פטור: וכל אוכלין הראוין לאכילה אפילו הן של איסור כגון נבלה וכל משקין הראוים לשתיה מצטרפין לשיעור שאמרנו אבל אכילה ושתיה אין מצטרפין: ועובר' ששאלה לאכול לוחשין לה באוזן שי"כ הוא ואם חזרה ושאלה מאכילין אותה ועוברה שהריחה בשר חזיר או בשר קודש תוחבין לה כוש ברוט': אם נתיישבה לבה מוטב ואם לאו מאכילין אות' מן הרוט' עצמו אם נתיישב לבה מוט' ואם לאו מאכילין אותה מן השומן עצמו פחו' פחו' מכזית עד שתאמ' די: ומי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל שבאסורין תחילה קודם ואח"כ החמור: אבל אין משהין כלל: וחולה שאמ' צריך אני ורופא אומר א"צ שומעין לחולה ^{(ר"פ ב)} חולה אומר א"צ ורופא אומ' צריך שומעין לרופא: רופא א' אומר שצריך וב' אומרים שאינו צריך אין דבריו של א' במקום שנים: וכן מג' ד' וה' הלך אחר הרוב דעות והיכא ^{(הג' ב)} שרבו הדעות מאכילין אותו: אין טומנין את החמין בעי"כ שלא התירו להטמין אלא לכבוד שבת אבל לא לכבוד החול: פסק בעל הלכות גדולות כרבי יוחנן בן עשר ובן אחד עשר אין מתענין אלא מחנכין אותו לשעות: כיצד היה רגיל לאכול בשלש מאכילין אותו בארבע: בן שלש עשרה בתינוק בת י"ב בתינוקת משלימין מן התורה. ורבינו אלפאס ורבינו האי ורבינו משה מיימון פסוקו כרב נחמן דאמר בן תשע ובן עשר מחנכין לשעות: בן י"א משלימין מדברי סופרי'. ואסור לרחוץ אפי' אצבע קטנה אפי' בצונן. ואם היו ידיו מלוכלכות בטיט או בצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש: ואמר רבינו יעקב שבבקר יכול אדם לרחוץ כדרכו שאין לך מלוכלכות בטיט ובצואה יותר מידים בבקר דאמרינן התם שרוח רעה שורה עליהם: ונקראת בת מלך וסכנה הוא ליגע בעינים או בחוטמו או בפיו קודם נטילה: ואסור לישב על גבי טיט המטפיח ביום הכפורים: ומסקינן התם דמיירי בטיט שהוא לח ביותר שיש בו טופח כדי להטפיח ולא ימלא אדם כלי מים להצטנן שמא יפלו המים על בשרו ואפילו חסר רבי יהושע בן לוי ערב י"הכ מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובים. ולמחר מעביר' ע"ג עיניו ואינו חושש ופי' דוקא להעביר' ע"ג עיניו אבל אם נצרך לנקביו ורוצה לרחוץ ידיו כמו שהיה רגיל משום הכון לקראת אלהיך ישראל הרשו' בידו לרחוץ כדרכו אבל פניו לא משום תענוג ואסור לרחוץ ידיו במפה שרויה במים משום סחיטה ^{(ר"פ ג)} שומרי פירו' בשדה וההולך להקביל פני רבו עובר במים עד צוארו ואינו חושש ובלבד שלא יוציא ידיו מתחת שולי בגדיו שנראה כהולך כדרכו אבל במוציא ידיו נרא' כרוחץ ואסור: והוא הדין לחזור: אבל לרחוץ פניו ופיו ושיניו אסור: פניו משום תענוג: פיו ושיניו משום דאפילו חצי שיעור אסור מן התורה: ושמא יבואו לו מים בגרונו: אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו אבל מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש ואסור לנעול סנדלו או מנעל אפילו ברגלו אחת אבל בשל גמי או באנפלי' של בגד מותר ובתוספתא אוסר באנפלאו': ומונעין מנעלי' מן התינוקות ושאר דברים אין מוניעין מלעשו' לתינוקו' או על ידם או על ידי גוים: יש מתענין שני ימים. אבל חומרא יתירא היא אחר שאין מקדשים בשום מקום על פי הראיה אין לחוש ^{(ר"פ ד)} נהגו העולם לתקוע תשר"ת בליל מוצאי יום כפורי' ^{(ר"פ ה)} יש אומרים זכר ליובל: ויש אומרים לפרסם שהוא יום טוב:

מפרשים

הגהות רבינו פרץ

מ"מ צריך לפרוש מלאכול משעת שקיעת החמה לכל הפחות משום דמאז מתחיל בין השמשות דר' יהודה ובין השמשות ספק לילה דהוי עיצומו של יום שיש בו כרת ולאו בכלל תוספ' הוא עכ"ל:

פי' ר"י בתשובה כשהחולה שואל לאכול ולשתות אומרים לו י"כ הוא ואם אמר אעפ"כ תנו לי לאכול מאכילין אותו דכי האי גונא חולה אומר צריך אני קרינ' ביה ואע"פ שאינו אומר בהדיא שצריך משום סכנה:

וכן אמר הר' מאיר ז"ל שמותר לאדם לרחוץ עיניו במים ביוה"כ ולא פניו מפני שהיא רפואה לעינים כדאיתא במסכת שבת בפ' שמנה שרצי' טפת צונן שחרית וטפת צונן ערבית יפה לעינים מכל קילוריות ורפואה מותר ביו"ה כדאיתא במסכת יומא בפר' יוה"כ:

אומר הר' מאיר מי שהתענה פעם אחת שני ימים לשם יום כפורים צריך לעולם להתענות שני ימי כפורים הואיל וקבל עליו יום שני לש' יום כפורי' שהוא איסו' כרת כיון שאסרו עליו פעם א' אסו' בו לעול'.

אף על פי שתוקעין קודם הבדלה אין לחוש משום דחכמ' היא ואינה מלאכה בליל מוצאי יום הכפורים שרגילים לומר ה' הוא האלהים ז' פעמים י"א אותם קודם תקיעה. ויש אומרים אותם אחר התקיעה וכן נראה שהרי אומר אותו לסימן סילוק שכינה שמסתלק ועולה עד לרקיע השביעי. וכתיב עלה אלהי' בתרועה וגומר. אלמא לאחר תקיעת השופר הוי העלאה והסילוק:

רכא

אסרו רבנן רחיצה כו'. דברי רבינו נוטין לדעת הראשוני' ז"ל דהוי רק מדרבנן אבל יש קצת ראי' מאגדת סוטה בפ' עגלה ערופה גבי אלישע ראה שנתעברה אמן ביוה"כ ומשמע דהוי מדאורייתא:

והיכא שרבו הדעות מאכילין אותו. כן הוא בסמ"ג וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל דהולכין אחר רוב הדעות ויש חולפין דכל דאיכא תרי דאמרו צריך אפי' מאה אומרים א"צ מאכילין אותו דתרי כמאה ועיין טור וב"י אבל פשוט מה שכתב רבינו ז"ל והיכא שרבו הדיעות מאכילין אותו הוא לאו דוקא דאפי' בשוין מאכילין אותו וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל שם בפ' ב' מהלכות שביתת עשור וכן הסמ"ג אלא כוונת רבינו ז"ל הוא רק לומר דהיכא דיש רוב שאומרים אין צריך אין מאכילין אותו: