סמ"ק/רכג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
<< · סמ"ק · רכג · >>


רמב"ם פי"ו דהלכות מאכלות: סמ"ג לאוין סימן קמח דף נז טור י"ד קיג וקיד

שלא לאכול שלקות וזהו בישולי גוים עכו"ם: אך הפת עמדו עליו חכמי' והתירוהו: ויש מפרשי' שהיתר זה אפי' במקו' שמצוי פת של ישראל וכן נהגו ויש מפרשים במקום שאין פת של ישראל מצויה: אבל אם פת ישראל מצויה אסור ומיהו עיסה של ישראל שנאפת (הג' א) ע"י גוים אסורה לדברי הכל: ואין מוכרין אותה לגוים שמא ימכרנה לישראל (ר"פ א): אבל בשלקות כל דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי ועולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת יאסור: אבל אם נאכל כמו שהוא חי אפילו עולה על שולחן מלכים או אינו עולה על שולחן מלכים אף על פי שאינו נאכל כמות שהוא חי מותר: וביצה שצלאה הגוי אסורה כרבי יוחנן: ודגים קטנים שמלחן ישראל או גוי ובא גוי וצלאן מותר וכן דג מליח הלכה כחזקיה (ר"פ ב) ובר קפרא דשרו: וכל שבישולו ביד ישראל בתחלה או בסוף שרי (ר"פ ג): ושכר אין בו משום בישולי גוים: ושמן של גוים ר' יהודא הנשיא ובית דינו נמנו עליו והתירו: וקסבר נותן טעם לפגם מותר: והכי הלכתא: (הג' ב) ומיהו חלתית שחתכו בסכין של עכו"ם אגב חורפיה דחלתית מחליא ליה: בצלים או כרישין או שומין בעינן ששים מן הסכין ואם לאו יהיה אסור וקטן האוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו אפי' בדאורייתא וכ"ש בדרבנן:

רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פ"ג: סמג לאוין סי' קלב דף מה: טור י"ד סימן קטו:

שלא לאכול חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו שמא עירב בו חלב בהמ' טמא' ואין חילוק בין יש בהמו' טמאות בבית בין אין בהמות טמאות בבית וצריך שיהא הישראל שם בשע' שיתחיל לחלוב ויראה שאין בכלי שום דבר ואח"כ אם יוצא ונכנס מותר: ואין חילוק להתיר היכא שחלבו הגוי לצרכו (ר"פ ד):

רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ג': סמג לאוין סימן קלב דף מה

שלא לאכול גבינות של עכו"ם: יש הרבה טעמים שאין נוהגים עתה ויש שנוהגין עתה: כגון שמעמידין בעור הקיב': וזה נוהג בינינו: אבל יש מקומות שמעמידין הגבינות בפרחים של קרדון: ובאותן המקומו' אין נוהג איסור הגבינות: (ר"פ ה) גם טעם גלוי אינו נוהג בינינו: גם טעם חלב טמא אינו נוהג ומכל מקום אין להקל שכבר נאסרה במנין: אך מותר להניח' בבית עכו"ם בחותם כל דהו דלא טרח ומזייף:

רמב"ם פי"א דהלכות מאכלות סמ"ג לאוין סימן קמח הביאו בכלל לאו השמר לך פן תכרות ברית וגומר ואכלת מזבחו: טור י"ד קכג:

שלא לשתות יין וחומץ של עכו"ם אף על פי שבתלמוד מתיר ליגע גוי בחומץ: אין אנו בקיאים מתי הוא קרוי חומץ חזק: לכך נהגו העול' איסור ואין להתיר ושכר של עכו"ם אסור מפני שמערבין בו שמרי יין ומן האוצר שרי (ר"פ ו): ושמא היינו דוקא שכר תמרי' אבל שכר מחטים או משעורים אין רגילין לערב בו שמרי יין: ומי בוסר אסור ליגע בו עכו"ם: ואפילו בדיעבד נמי אסור דאין אנו בקיאין מתי קרוי בוסר (ר"פ ז): ויין מבושל מותר ליגע בו עכו"ם וכן יין המעור' בתבשיל או במורייס (ר"פ ח): ומי תותים וכל דבר שהוא יקר מן היין אין קונין אותו מן העכו"ם אלא אם כן ישראל רואהו נמשך מן החבי' ובוט"ש וק"אנש של עכו"ם רבינו תם התירם בסוף ימיו בהדחה וכן הרב רבינו משה אעפ"י שמזופפות לא הוי מכניסן לקיום ונאדות של עכו"ם של עור אם אינם זפותים והן חדשים מותרים: אבל אם הם זפותים או ישנים אסורי' כי שמא מכניסן לקיום הוא ובעו לכתחלה מילוי ועירוי ג' ימים או הגעלה (הג' ג) או מיישנן: וחביות של עכו"ם אע"ג דעבד קינס' אסור: ומ"מ מותר לכפותן על גבי האש לעשות אש גדולה שתהא יד סולדת בדופני החבי' בחוץ ודי בכך: וחביותיה' מותר לתת לתוכן שכר ולאחר שנתנו בהם שכר אסו' לתת בהם יין: ואם נתן לתוכן ציר או מורייס שורף טעם היין: הגת שדרך בה אם אינם זפותות של עץ ושל אבן ינגב: ואם זפותות צריך קילוף זפת ודין זה בשל אבן ודרך בה ושל עץ אפי' לא דרך בה ושל חרס אפי' בקילוף הזפת אסור אלא מיישנ' או מערה או מחזירה באור: ואם הגת של ישראל ודרך בה תחלה ואחר כך נגע בו העכו"ם ביין שבגת לאחר שהתחיל לימשך או שמא אפי' דרך בה אחרי כן אין צריך רק הדחה ואם זפותה צריכה קילוף זפת ואם יש בה נעורת של פשתן או בלאי בגדים בין נסר לנסר אפי' אינה זפותה לא סגי בניגוב אלא בעי עירוי: וכן הדין במשפך שקורין אנטויצי"ר: וחכמים אוסרין בגת של חרס ומחץ ומשפך של חרס אף בגינוב ומשהין אותן י"ב חדשי' דמיישנן מועיל בדבר שמכניסו לקיום וגם כלי המדה כגון המודי"וא וההי"ן שרגילין למוד בהם מנהג הוא להחמיר כמו במשפך לעשות ניגוב ואם זפותים לקלף הזפת אם אינם של חרס ואם הם של חרס אין להם תקנה רק שישהה י"ב חדש או עירוי גיגיות גדולות אם רגילין לדרוך בהם ודרך בהם עכו"ם תחילה יש בהם דין גת להצריך ניגוב שאין לומר בגת דוקא צרי' ניגוב שנכנס היין בכובד ובדוחק הקורה לא היא: דבגת שלהם לא היו דורכים בו כי אם ברגל ולא היה להם קורה כי אם בבית הבד כדאמרינן מהו לדרוך עם עכו"ם בגת ומקשינן והא מנסך ברגל ואפ"ה מצריך ניגוב: וה"ה בגיגיות גדולות שלנו: ודין ניגוב מים ואפר ארבעה פעמים: שני פעמי' מים ושני פעמים אפר: ואם יש בהם לחלוחית מקדים אפר למים: ואם יבשים הם מקדים המים לאפר כך מחלק התם התלמוד בפרק בתרא דעכו"ם ואין להצריך לכל היותר כי אם שני פעמים אפר וכן מים: אבל לא דרך בהם וכבר עבר שנים עשר חדש אין צריכים ניגוב: ואם דרך בה בדיעבד היה מתיר רבינו תם מטעם דאיסור הניגוב בטל בששים. סל וגרגותני אם הם של עכו"ם לא סגי בניגוב אך מניחן תחת מעין שמימיו רודפין וחריפין או תחת צנור שמימיו מקלחין: אבל של ישראל ונגע בו עכו"ם סגי בהדחה: כלי חרס חדש רש"י מצריך לתת בהם מים ג' פעמים כדי שיה' הכלי בלוע ממי' ורבינו תם מתיר אפילו אותם של עכו"ם בהדח' שלשה פעמים ועיסה שיש מקומות שהם מחמיצין בשמרי יין ומייבשים אותם שמרים תחלה יש שמתירין הפת: כמו דורדיא דארמאי דשרו לבת' תריסר ירחי שתא לפי שנתייבשו הרבה וכ"ש כשנתייבשו בתנור: ורבינו תם אסר דהיינו דוקא שמרים שנתמדו במים ונסחטו אותם נקראי' דורדי' אבל שמרים קמאי אותם שלא היה בהם מים מעולם אין מועיל ליבשם בתנור ולא י"ב חודש וכן בתוספתא שמרי יין של עכו"ם שיבשו אסורים בהנאה: ומיהו בירוש' קאמר שמרי' של עכו"ם לאחר שנתייבשו מותרין: גיגית של ענבי' דרוכי' מותר להניח ליגע בו עכו"ם ואפילו לכתחלה: דאמר רב הונא אין עושין יין נסך עד שימשך: וזהו עד שיתן סל וגרגותני ולקח ישראל מן היין שבסל מן אותה שעה ואילך אם נגע העכו"ם ביין שבגיגית נאסר הכל: ואם לא נגע רק בזגין ובחרצנים אין הכל נאסר אלא אם כן משקה טופח על מנת להטפיח שמחבר הכל ואפי' לא לקח ישראל מן היין שבסל נקרא המשכה כיון שהיין צלול נכנס לתוך הסל ונבדל מן הזגין ומן החרצנים ולדברי רש"י אפי' בלא נתינת סל אלא שפינה הענבים אילך ואילך והיין כנוס באמצע מקרי המשכה ושמא מיירי שלא נשארו ענבים עד שולי הגיגית מקום שהיין כנוס שם (ר"פ ט): והגיגית דרוכה ששהתה בבית עכו"ם ימים רבים אין חוששין שמא המשיך ממנה וקשה מאוד דבירושלמי אמרינן והוא שלא העלים ישראל ממנה עיניו: ויש לחלק בין גיגית שניכר חסרונו לגת שלא ניכר חסרונה: ואם נאמר שמא לקח הגוי מעל גבה מעט יין צלול שצללו מן הזגין ומן החרצנים ואחר כך החזירו הרי כבר פירש דבטל בששים וירא שמים מכסה בבגד וכורך בחבל סביב וחותם החבל בקשרו ונותן אפר או עפר על גביו ודבר זה טוב שלא יתן העכו"ם בו מים: ואם יש ברזא בגיגית צריך לחתמה אם לא שידוע וניכ' כשמסירין אותו (ר"פ י): ומגע עכו"ם בכוונת ניסוך אסור בהנאה בכוונת מגע ולא בכוונת ניסוך לראשונים אסור בהנא' ובשתי' בזמן הזה אך בתשובת הגאוני' פי' דעכו"ם בזמן הזה אינו עוש' יין נסך לאסו' בהנא' מידי דהוה אתינוק בן יומו: ומגע עכו"ם בידו שלא בכוונת מגע או שהיה סבור שהי' משקה אחר מותר בהנאה ואסור בשתיה: ואפי' לדידן וכן נגע ע"י דבר אחר בכוונה: אבל ע"י דבר אחר שלא בכוונ' מגעו מותר כדפירש ר"ת וזה קרוי כחו של עכו"ם ולא מגע (ר"פ יא) ועכו"ם שהריק מכלי אל כלי אם הוא סבור שהוא יין אסור בשתייה ולראשונים בהנאה ודוקא מה שיוצא לחוץ ומה שבפנים מותר דנצוק אינו מבור ואפילו למאן דאמר נצוק חבור אין חבור ע"י קיטוף וכשמריקין היין מן החבית לגיגית לא יסייע העכו"ם לישראל לכתחילה דילמא מישתלי וסמיך על העכו"ם והיכא שהוא סובר שהוא משקה אחר מותר אפי' בשתייה: וכן אם נושא יין ושלא בכוונה נפל מן היין לחוץ הכל מותר אפי' מה שבחוץ: המשפיל קורה כבדה על גבי תפוח לא יניחה לעכו"ם לגלגל לבדו ואין חילוק בין שלשה כוחות לב' כוחות יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחם ואם מבוקעות או שנפל העוקץ הרי הן כמבוקעות ואסורות בנותן טעם ואם נפל על חטים כמו כן נראה שהן כמבוקעות: ואסור למוכרן לעכו"ם שמא ימכרם לישראל אלא עושי' מהם פת למכור לעכו"ם שלא בפני ישראל: ועכשיו שיש אוכלים פתם אסור למוכרו אלא חתיכות שאין לוקחין כיוצא בו: ועכו"ם הנושא יין בכלי מלא אסור אפי' בדיעבד שמא נגע בו ודווקא נושא בידיו אבל אם נושא במוט מותר: ואפי' בלא מוט אך שאינו קל ליגע בו כגון לישא הדלי דרך טבעתו מותר ואם חסר הכלי מותר. ונאד של עור בין חסרה בין מלאה מותר שאין דרך ניסוך בכך: ואף על פי שדוחק הנאד ומגיעו ביין ומטעם זה התיר רבי' תם יין היוצא בין סדקי החבית וישראל שם הנעורת והעכו"ם תוחבו ומהדק היטב וכן להניח שם חישוקין מות' אבל אם ישראל לא שם הנעורת מתחילה אסור אך סביב השולים שקורין גאבל"א דמפסיק חוד השולים מותר (ר"פ יב): וגיגית מלאה ענבים דרוכים שהמשיכו ממנה יין אסור להניח שיבא העכו"ם וישפוך ענבים בגיגית מפני שכולם נוגעים זה בזה: ואם משליך יסייע ישראל: או ישפוך מרחוק ואם לא עשה כן אסור: ואסור העכו"ם לתת המים בתוך היין כדי לעשותו טוב לשתות אבל שאר זריקות מותרות: עכו"ם שתחב אצבעו לתוך החבית של יין או ברזא או היתה שם ברזא ונענע להוציא היין והברזא ארוכה והוציאה אם היא ארוכה עד שהיא נכנסת לחלל החבית הכל אסור: (ר"פ יג) אבל אם אין הברזא עוברת עובי דופני החבית ונענע לצאת הכל מותר: ואם הניח ידו על הנקב מבחוץ שלא יזוב היין אין הלכה כרב פפא והכל אסור בהנאה לראשונים ובשתייה לעולם אסור ולכך אין לנו נפקותא כלל: ועכו"ם הלוקח חבית של יין מישראל והחתימו כדת מותר דאחרי דטרח כולי האי מרתת להפסיד ממוניה: ולא דמי למטהר יינו של נכרי דאמרינן בחצר אחרת אף על פי שיש מפתח וחותם ביד ישראל אסור דהתם לא טרח העכו"ם וגם אפילו במטהר התיר רבינו תם ע"י חותם בתוך חותם: ומה שאסר במשנה היינו בחותם אח' או במפתח לבד: וישראל שמסר חבית שלו לגוי להוליכו מעיר לעיר וחתום בחותם אח' ולן בעיר שכולה עכו"ם אם רגילות להניח העגלות ברשות הרבים או בחצרות הפתוחות לרשות הרבים מותר דמירתת מעוברי דרכים ישראלים ואפי' לנו בבית והפתח נעול נראה דהוי מותר: דקיימא לן כרבי אליעזר דאמר בחותם אחד מותר רק שיכיר חותמו כשיחזור ויראהו: וכשהאד' שולח בכתב כך הוא חתום מועיל כמו מכיר חותמו והיכא שנתקלקל החות' יש מדמין לטהרות מחממי מרחץ דאמרינן המניח כליו בחלון של אוליירי' ונעל וחתם אף על פי שהפתח פתוח וחותם מקולקל טהורות: וחותם שאמרו אפילו טיט ואפילו קיסם: וכן יש לומר כל שכן ביין וכן קבל רש"י מרבותיו: ויש חוששין שמא יתחוב הגוי סכין בין הנסרים ומצריכין לכסות כל החביות בדוק שקורין ט"ילא וחותם (ר"פ יד) וישראל שהניח יין ברשות הגוי גם בלא חותם ויוצא ונכנס מותר. ואם הודיע שהפליג אסור: והשולח חביות ריקניות לבית האומן לתקן אף על פי שהם בבית הגוי זמן מרוב' אין רגילות להשתמש בהם מפני שהם גדולים: ופיר' ר"ש דמה שאנו חוששין למגע עכו"ם לזיוף היינו דוקא במקו' שיוכל לשום מים או יין תחת אותו שלוקח ושיש לו שהות: אבל בשביל מגע בחנם לא יטרח ושמא לא פירש כן אלא בחבית: אבל בכלי מגולה רגילות הוא ליגע דרך מתעסק היכא דאין יוצא ובא: המוצא עכו"ם עומ' בין יינו אם אינו נתפס כגנב אסו' כגון שיש לו לישמט ולומ' אני רודף אח' תרנגולתי או דבר אחר: ואם נתפס כגנב מותר: או אם יש חלון או סדק שיוכל לראות העכו"ם מותר: והמוסר מפתח לעכו"ם ויש בתוכו יין כשר מותר דלא מסר ליה רק שמירת מפתח בלבד. והכי אמרינן גבי טהרות: ואם הניח יין ברשות עכו"ם ולא הודיעו שהפליג אע"פי שהוא שבת מותר דאמרי עכו"ם יהודים אינם שומרים את השבת: והיכא שהשומר אמר לבעל הבית נתנסך יינך נאמן: ואם אחר אומרו הרשו' ביד הבעל הבי' לומר איני מאמינך (ר"פ טו) ואם שותק נאמן: ואומר הר' רבי אלחנן דוק' בדבר שיוכל לידע (ר"פ טז) ומה שאמ' שאינו נאמן בהכחש' היינו בדב' שאינו יכול להוכיח דבריו אבל אם אמר לו בא וראה עדין העכו"ם נוגע בו נאמן:

שלמו מצות התלויות באכילה ובשתיה דאוריי' ודרבנן אחל מצות התלויות בדין:

מפרשים[עריכה]

הגהות רבינו פרץ[עריכה]

אם לא על ידי חתיכות קטנות או יחלקום לשפחות העומדות בבית ישראל:

דאין לחוש למלוח שמולח העכו"ם את הדג משום בישולי עכו"ם אע"ג דע"י מליחה הדג נאכל כמו שהוא חי. עכ"ל:

בתחלה היינו הנחתו בתנור ביד ישראל אף על פי שגמר העכו"ם הבישול מות' אי נמי הניחו העכו"ם בתנור אך ישראל מסיק התנור גם זה מותר ולאו דוקא היסק גמור דבחיתוי בעלמא סגי או בזריקת קיסם כמו שרגילין העול'. וכתב רבי יהוד' שאם נתבשל כמאכל בן דרוסאי כבר ביד גוי דאין חתוי ישראל מועיל מכאן ואילך דכי היכי דאמרי' דכל שהוא כמאכל בן דרוסאי ביד ישראל דאין בו משום בישולו גוים מכאן ואילך הכי נמי נימא איפכא כדפרישי' ומיהו אומר הר' משה דאפילו נאפה ביד עכו"ם כמאכל בן דרוסאי ויותר שקרוב לגמר כל אפייתו מכל מקום כיון שמשביח עדין באפייתו מועיל בו חיתוי ישראל להכשירו. וסופו ב"ד ישראל קרינן ביה כל זמן שמשביח באפייתו ע"כ. וא"ת אם כן קשה מההיא דאמרינן כל שהוא כמאכל בן דרוסאי אלמ' תשי' לי' גמ' בישול מכמו שהוא כמאכל בן דרוסאי: ואם כן היאך יועיל חיחוי הישראל אחר כן. ויש לומר דאף על גב דחשיב גמר בישול להקל מכל מקום לא חשיב גמר בישול להחמיר: ותדע דאמרינן בפרק אין מעמידין דכשהניח הישראל והפך הגוי דמותר דקרוב בישולא לאו כלום הוא ואפילו הכי קאמר דאיפכ' נמי שרי כגון שהניח גוי והפך ישראל דמותר וכן עשה מורי הר' יקר מעשה בשם הר"מ. ומורי הר' טוביה היה חולק עליו. אבל אין להביא ראיה מההי' דאמרינן דסגי בתחלתו או סופו ביד ישראל דאיכא למדחי ולומר דכמאכל בן דרוסאי סופו הוא מכל מקום נראה פירוש הרבי משה וכן נראה לעשות. עד כאן הגה"ה.

ולאפוקי מאותם בני אדם שמתאכסנין בבית גוים ומוצאים חלב שחלבו הגוי לצרכו ואוכלין אות' דודאי איסורא קא עבדי דכיון שחלבו הגוי ואין ישראל רואהו מתחילת החליבה אסור בכל ענין. עכ"ל.

לפי אותו הטע' שפי' תלמודא טעמא דאיסו' גבינו' מפני שמעמידין בעור קיבת נבילה הרי אין מעמידין אך לפי הטעם דמפרש רבי יהושע בן לוי טעמא דאיסור גבינות משו' ניקור פי' משום גילוי לפי זה יש לאסור הגבינות גם במקום שמעמידין ?בפרחי' ואף על גב דטע' גילוי אין נוהג בינינו מ"מ אין להקל שכבר נאסר במנין וקשיא דא"כ מים מגולים היה ראוי לאסו' בינינו ואי משום שאין הנחשים מצוים הלא בגבינה אין אנו מקילין מטעם זה אלא צריך לומר דכיון דהטעם דאיסורא דמים הוי משום גילוי ועתה אין נחשים מצוים בינינו אם כן אין לנו להחמיר ולאסור מטע' דבר שבמנין וא"כ גבינות נמי לשתרו במקום שמעמידין בפרחים. ונראה כמו שפי' רבינו יעקב בתשובה: דאף על גב דאיסור גילוי אינו נוהג בינינו לגבי מים מכל מקום לגבי גבינות נוהג איסורא דגילוי משום דאי שרינן גבינות במקומות הללו שאין נחשים מצוים אתו נמי למשרי במקום שהנחשים מצוים דא"עג דאנו נוהגים היתר במים מגולים ולא גזרינן אטו מקומות שהנחשים מצוים היינו משום דגבי מים לא שייך בהו לומר טעם של איסור כי אם משום נחשים וכיון שהדבר ידוע הוא דלא שייך טעמא דאיסור מים מגולים כי אם מטעם נחשים הילכך כי שרינן להו מים מגולים במקומות הללו שאין נחשים מצוים מ"מ לא יבא להתיר כך במקומות שהנחשים מצויים אבל גבי גבינות דשייך בהו טעמי טובא לאסור בלא טעמא דגילוי כגון טעמא דעור קיבת נבילה וטעמי אחריני דקאמר תלמודא הלכך אי שרית להו לגבינו' במקום שאין הנחשי' מצוים אתי למשרי נמי במקום שהנחשים מצוים הלכך לפי אותו הטעם דמפרש רבי יהושע בן לוי טעמא דאיסור גבינות של גוים משום ניקור (פי' משו' גילוי) יש לאסור הגבינות של גוים אפילו במקום שמעמידין אותו בפרחים והלכה כרבי יהושע כמו שפסק ר"ת. ומיהו חמאה של עכו"ם נוהגין היתר בכמה מקומות ויש ליתן טעם בדבר דאע"ג דהגבינות אסורי' משום גילוי כדפרישי' היינו דוקא משום דסתם גבינות יש בהם גומות בפנים ואי אפש' בלא צחצוח חלב כדאמר ר' ירמיה אליבא דר' יהושע בן לוי לפי' ר"ת וחמאה אין בה שום גומות הלכך אין בה שום איסור.

נראה דאוצר היינו כשעושה השכר לשנה או לחצי שנה. אבל בחבית אינו קרוי אוצר שאינו עשוי כי אם לזמן מועט. ותדע כי עיקר תערובת שמרים הוי מתחילת עשיית השכר כשנותנין אותו בתוך החבית אבל לזמן מרובה אין נותנין לתוכו שמרים שאינו יכול להתקיים שמסריח ומתקלקל על ידיהם עד כאן:

ועוד משום דגם בוסר שייך בו ניסוך כדפירש ר"ת שפעם אחת שלא נתבשלו הענבים ולא היה כי אם בוסר בעולם וכי סלקא דעתך שלא נהג איסור יין נסך באותו שנם והלכך יש לאסור מגע גוי בבוסר לא שנא גדול ולא שנא קטן ואפי' אין שום ענבים בעולם כלל. ולא כדברי הטועים ואומרים דאין לאסור מגע בבוסר כי אם סמוך לבציר שענבי' מצוים בעולם וטועים לומר טעמא דאיסור בוסר אינו אלא משום גזירה אטו מגע יין וטועים בזה לומר להתיר מגע גוי דבוסר כל זמן שאין ענבים מצויין. ושבוש גדול הוא בידם. דודאי אין הטעם משום גזירה אלא משום דגם בוסר שייך בו ניסוך כדפירש ר"ת וכן הלכה למעשה לאסור מגע גוי בבוסר בכל זמן אפי' אין ענבים מצויים כלל עד כאן:

ויין המעורב בתבשיל או במורייס אם נגע עכו"ם בתערוב' מותר בדיעבד כדמשמע בההיא דתוספתא דקאמר אלונתית של עכו"ם אסורה מפני שתחלת' יין ומיהו במורייס אין להתיר מפני שרוב פעמים היין צף למעלה לבדו בלא תערובת ומיהו אותו חרדל שקורין מושטר"דת שהי' עב הרבה נראה להתיר בדיעבד אך לכתחלה יש להזהר מאד:

וכן נראה מדלא פריך לרב הונא מההיא דתנן אף על פי שנוטל בידו ונותן לתוך התפוח דעל כרחין כשנוטל בידו יש שם המשכה. אלא שמע מינה דהיינו משום דאיכא למימר שיש ענבים בשולי הגת:

משום דררך הברזא קרי המשכה כמו בסל, וכמדומה שראיתי מעשה שאסר מורי רבינו יחיאל בהמשכה דרך ברזא,

ומהאי טעמא כשמס"ר את העץ קטן שתוחבין בחבית או תחבו בתוכו אף על פי שנגע אותו עץ ביין כיון דאיכא למתלי שהגוי לא ידע מיתר. וכן זרק אבן בחמתו בבור דקא אזיל מיניה מיניה דשרי בשתיה כך פי' ר"ת.

וגם באמצ' יש מתירין בד עבד לפי שגם כשהנסרי' נפתחות מבחוץ הם מהודקים בפנים לצד היין. ע"כ

ויש מתירין כשלא יצא היין על ידי נענועו כגון שמשך הברזא ולא נענע לצדדין כשהיתה בחבית,

אם לא עשה כן מירתת העכו"ם שמא יבינו שהחבית ריקם ומותר וגם משום דחייש לקלקול דופני החבית ותדע דבימיהם חיישינן לחתימ' מגופה אפי' היא של חרס כמו גוף החבי' ובדופני החביו' לא חיישינן והמחמי' תבא עליו ברכה.

ואפי' מהימן ליה כבי תרי כדפי' רבינו תם בשם רבי' קלונימוס איש רומי וגם היה אומר רבינו יחיאל בשם רבינו יהודה שמלמדין את בעל היין לומר שאינו מאמינו. ודוקא הכחשה דבעל היין מהני אבל אם הוא שותק שתיקה אוסרת ואסור לכל ואין מועלת הכחשה דאדם אחר להתיר אפילו לעצמו.

ואפילו במקום שיש לו לידע מ"מ אם שותק לפי שעה ואחר כך מכחישו ואומר כי מה ששתק זהו לפי שהיה מחשב אם הוא אמת לא הוי שתיקה כהודאה כדאמרינן בפרק המפקיד שתיקה דהכא לאו כהודאה דמי וכו'.

הגהות חדשות[עריכה]

רכג[עריכה]

ע"י גוים אסורה. עיין לעיל סימן ר"ז בהגה"ה:

ומיהו חלתית שחתכו כו' סימן רי"ג ובהגה"ה שם

או מיישנן. י"ב חודש: