סמ"ע על חושן משפט שצג
סעיף א[עריכה]
(א) הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכלתן כו' - כצ"ל וכן הוא במיימוני פ"ג דניזקין וכלל דבריו הן דבעל החצר פטור בהיזק פירותיו כיון דשלא ברשות הכניסן ומה"ט אם הוזקה בהן פרה של בעל הבית אז בעל הפירות חייב לשלם לו הזיקו מיהו ה"מ שהוזקה בהן מוכח שהוחלקה בהפירות אבל אם הוזקה מכח רוב האכילה פטור בעל הפירות מהיזקה דעל בעל הבית הוא מוטל לשומרה מאכילה יתירא כדמסיק המחבר בסעי' שאחר זה:
(ב) שישתכר בהן בעל החצר - שיתן לו שכירות מהטחינה:
(ג) ואם הכניס ברשות פטור - עיין לעיל סימן שצ"ח שכתב הטור פלוגתת הגאונים בזה דר"י והרא"ש פסקו כרבנן דאמרו כל שנתן לחבירו רשות להכניס פירות קיבל עליו שמירת הפירות והרי"ף והרמב"ם פסקו כרבי דאמר אף אם נתן לו רשות להכניס לא הוה כאילו קיבל עליו נטירותא, מיהו ה"מ שלא נתחייב בעל החצר בתשלומי היזק בעל הפירות אם הזיקו שורו לפירות שהכניס אבל כ' שם דלכ"ע אין בעל הפירות חייב בנזקי דבעל החצר אם הוזק שורו דבעל חצר בפירותיו ע"ש וז"ש המחבר כאן דאם הכניס ברשות פטור דאף דפסק המחבר כהרי"ף והרמב"ם דסתם נתינת רשות לא הוי כקיבל עליו שמירת הפירות מ"מ בעל הפירות אינו חייב באשר הוזק בהן שורו דבעל החצר וא"כ תימא על מור"ם שמסיק וכתב כאן על דברי המחבר דיש חולקין כמ"ש בסי' שצ"ח דהא שם לא פליגי אלא אם נתחייב בעל החצר בהיזק דבעל הפירות ומזה לא איירי המחבר כאן אלא בפטור דבעל הפירות בהיזק דבעל החצר (דהא ואם הכניס ברשות פטור דכתב האי פטור קאי אמ"ש לפני זה דחייב בו בהכניסה שלא ברשות) ובזה כ"ע מודו וצריכין לדחוק ולומר דס"ל למור"ם דמדסיים המחבר וכתב ז"ל ואם קיבל עליו בעל הבית לשמור את הפירות ב"ה חייב ולפני זה לא נזכר שום פטור בהב"ה והוצרך לכתוב דבקבל עליו השמירה דחייב צ"ל דמ"ש המחבר אם הכניס ברשות פטור שכל א' פטור משילום הזיקו דחבירו ונשמע מיניה דס"ל להמחבר דגם ב"ה פטור משילום הזיקו דהנכנס אם הזיק שורו לשורו דהנכנס ועל זה כ' מור"ם דיש חולקין אבל פי' זה דוחק כיון דלא נזכר לפני זה מחיובו דב"ה:
סעיף ב[עריכה]
(ד) שהיה לה שלא תאכל - פירוש, היה לו לשמור פרתו שלא תאכל יותר משיעורה. וזה דוקא מסתמא כשבעל החצר בחצירו, אבל אם נסתלק משם בעל החצר בידיעת בעל הפירות, על בעל הפירות מוטל השמירה שלא תאכל יותר מדאי, אפילו אם הכניס ברשות, וכמו שאכתוב בסעיף שאחר זה:
סעיף ג[עריכה]
(ה) ומעשה באשה אחת כו' - מתחלה כתב המחבר דברי הרמב"ם בנסתלק בעל החצר בידיעת בעל הפירות והניח עליו השמירה דבעל הפירות הי' לו לשומרו ובמעשה זה בא להוסיף דאף דנסתלק בעל החצר שלא בידיעת בעל הפירות אפ"ה אם בעל הפירות עושה דבר צניעות דמסתמא יסתלק עבורו בעל החצר ויצא באותה שעה שעושה דבר הצניעות ה"ל כאילו הודיעו שיצא ובעל הפירות חייב בשמירת בהמה דבעל החצר אפילו לענין שלא תאכל יותר מדאי ותוזק:
(ו) כדי שלא יביטו בה כו' - פי' שלא יביטו זרועותי' המגולות בעת לישתה העיסה:
סעיף ד[עריכה]
(ז) המגדיש בתוך שדה חבירו כו' - כל' המחבר כן הוא ל' הרמב"ם בספ"ג דנ"מ ויש לדקדק בדבריהן שסיים וכ' שהשומר בגרנו כיון שא"ל הגדש כו' ולפני זה לא הזכירו בדבריהן דמיירי שיש בהשדה שומר לשמור השדה ושהוא נתן לבעל הפירות רשות ליכנס ואדרבא כ' אם הגדיש ברשות בעל השדה דמשמע דאיירי דבעל השדה נתן לו רשות להגדיש ולא השומר וליישב זה צ"ל דהן איירי בבעל השדה שהוא עצמו שומר השדה ואפשר דדרכן הי' בכך מ"ה סתמו ולא הוצרכו לכותבו וא"ש כיון דבעל השדה הוא עצמו השומר והוא הנותן לו רשות להגדיש מ"ה הרי"ף והרמב"ם מודים בזה דאף דבעלמא לא אמרינן עול ואנטר לך קאמר בזה דבל"ה משמר השדה ויושב בצדו דה"ל סתמא כאילו קיבל עליו שמירתו ונראה שגם הרא"ש שכ' בפסקיו דיש נ"מ גם לרבנן בשומר דהעלוהו מעלה א' ויהי' שלא ברשות דידיה כסתמא דעלמא דלא כתב כך אלא כשהבעל השדה עצמו הוא השומר דאל"כ הוא נגד הסברא דיכניס זה גדישו לשדה חבירו שלא ברשות כלל ויחייב לבעל השדה בשמירתו אבל הטור מפרש בדבריו דלא מוקי להגמרא כן אלא פי' דהגמרא איירי כשבעל השדה יש לו שומר בפני עצמו המשמר בשדה שהרי כתב ואם א"ל שומר השדה כנוס ותגדיש אף ע"פ שלא א"ל בעל השדה כנוס ע"ש ובזה נתיישב התמיהה גדולה שיש להקשות על דברי הטור במ"ש נגד דברי אביו דהרא"ש כתב דאפי' בלא רשות ה"ל לרבנן כאלו נתן רשות והטור כתב דבעינן עכ"פ שיתן השומר רשות להגדיש ובמ"ש ניחא אלא שעדיין ק' למה השמיט הטור דינו דהרא"ש אביו ולפי מה שישבתי בפרישה עוד בע"א א"ש וק"ל: