סמ"ע על חושן משפט שצ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט שצ |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א[עריכה]

ה"ג שהבהמה הולכת ברגלי' ומזקת בדרך הילוכה:    וכ"כ הטור ר"ס זה ע"ש:

או בשער':    פי' שנסתבך כלים בשער' וגרר' ושברן:

בשליף שעלי':    הוא משאוי שנטען עליה המונח באמתחת במרצופין רש"י. ומ"ש המחבר אחר זה או במשוי שעלי' ר"ל משוי שהוא בעין הנטען עליה:

מהדסין:    פי' שמרקדין:

או נקרו בהן:    ומאסוהו בנקירתן אף שלא אכלוהו דאל"כ ה"ל תולד' דשן דהא יש לו הנאה באכילתו:


סעיף ב[עריכה]

כשכשה בזנבה כו':    ז"ל הטור אם כשכשה בדרך כל הבהמות (פי' ושיבר' כלי דרך כשכושה) ודאי אורחיה הוא פי' והוי דינו ברגל שפטור על מה שהזיק בר"ה ועל הזיקו ברשו' הניזק חייב נ"ש אבל בכשכש רב (פי' אם הזיק מכח כשכש רב ואי לא הוי מכשכש אלא כדרך שאר הבהמות לא הוי משתבר הכלי) מיבעיא אי הוי כאורח' וכ' הרמב"ם דלא איפשט' לי' אבל הרא"ש כ' דאיפשט' דהוה אורח' והוי תולד' דרגל ואם כשכשה בגיד שלה (ועי"ז שברה הכלי לכ"ע) הוא איבעיא דלא אפשטא כו' ע"ש ועל פי זה נתבאר לך דברי המחב' ומה שכ' מ"ו ר' משה אסרלש ז"ל עליו בהג"ה דהמחב' כ' כדברי הרמב"ם דס"ל דכשכש רב דזנבו וסתם כשכש דגיד שלה שוין הן ושניהן הן איבעיות דלא איפשט' בגמ' אי תולדה דקרן הוא או תולד' דרגל והמע"ה ומ"ה אי לא תפסו הניזק והזיקה בר"ה אין לו כלו' דיכול המזיק לומ' תולדה דרגל הוא ואם הזיקה ברשות הניזק אינו משלם אלא ח"נ ממ"נ אבל אם תפס ונעשה הנזק ברשות הניזק צריך לשלם נ"ש דיד התופס על העליונ' ויאמר תולד' דרגל הוא ואם בר"ה נעשה הנזק יאמר התופס תולדה דקרן הוא וצריך לשלם חצי נזק והיינו דוקא לדעת הרמב"ם דס"ל דמהני תפיסה אף במקום שהוא ספק לנו אי הוה קרן או רגל ועל זה כ' מור"ם די"א (והוא ר"י והרא"ש) דלא מהני תפיס' בספיק' דדינ' ועוד כ' דלדעת הרא"ש אם כשכש בזנבו כשכש (שאינו) רב אפשט' האיבעיא דהוה אורחא ותולדה דרגל היא ואם הזיקה ברשות הרבים פטור לגמרי אפי' למ"ד דמהני תפיסה לספיק' דדינא דכאן אין ספק אלא ודאי אורחא הוא ומינה דאם הזיקה ברשות הניזק דמשלם נזק שלם אפי' לדעת ר"י והרא"ש כיון דודאי אורחא הוא וה"ל למור"ם לכתוב ג"כ צד חיובו דכשכש בזנבו כשכוש שאינו רב ברשות הניזק אלא דחדא באידך תליא וצד החיוב נלמד מצד הפטור כנ"ל:

דבכל ספיקא דדינא לא מהני תפיסה כו':    והיינו בדבר שהוא איבעיא וכנ"ל אבל ג"כ מודים דאם הזיקה ברשו' הניזק דאינו משלם אפי' חצי נזק בלא תפיסה דכיון דלא איפשטא יש לומ' דלא הוה אורחא ותולדה דקרן הוא וקרן אינו משלם חצי נזק אלא מגופו וכמ"ש הטור והמחב' בסימן א' וגם בסימן זה כתבו הטור ע"ש ומ"ה בעינן שיתפוס גופו דהמזיק דוקא וישלם ממנו ח"נ ועד"ר והטור מסיק וכ' בזה ז"ל ואפי' אם היזק לאדם אחד בר"ה וברשות הניזק דינא הכי ואינו יכול לומ' ממ"נ אם תאמר שהוא קרן תתחייב לי גם כן ברה"ר וא"ת שהוא רגל (ומ"ה תפטר על הזיקו בר"ה אם כן) תן לי נזק שלם הזיקו דרשות הניזק אלא בשניהן להקל עד כאן לשון הטור ואע"ג דכתב הטור והמחב' בסי' א' בספיקא דדינא אי כליו של לוקח ברשות מוכר או איפכא קונים וקנה אחד מחבירו בשניהן דקנה בא' מהן ממ"נ שאני הכא דהוא ענין דקנסא דהא גופו לא הזיק אלא שורו שהוא ממונו מ"ה הולכין בשניהן להקל ועד"ר:


סעיף ג[עריכה]

מהיפה שבנכסיו:    כבר כתבתי פירושו דמשלם המזיק ג"כ מכיסו ולאו דוקא מהשור כדין קרן:

ודבר זה הלכה למשה מסיני:    פי' אע"פ שהדברים נראין כסותרין זא"ז שיש לו דין רגל לענין פטור בר"ה ולענין חיוב תשלומין מנכסיו יש לו דין קרן שאינו משלם אלא חצי נזק אף ברשות הניזק מ"ה כ' דהלכה למשה מסיני. כן הוא ואין להרהר אחריה:


סעיף ד[עריכה]

וכן אם היתה מהלכת בר"ה כו':    קמ"ל בזה דאע"ג דצרורות דין רגל יש לו ופטור על הזיקו בר"ה מ"מ כיון דהצרורות נתזו משם ברשות הניזק בתר הניזק אזלינן וחייב:

וה"ה לתרנגולים כו':    שכל שאורחא הוא והיזק בא מכחו דין צרורות יש לו:

שהדסו והעלו עפר:    פי' ברשות הניזק או ברשות הרבים ונתזו לרשות הניזק והזיקו וכנ"ל:


סעיף ה[עריכה]

על הראשון משלם נ"ש כו':    דהראשון נשבר ברגלו והשני נשבר בצרורות:

משלם נ"ש:    כיון דהשבירה בא מכח הדריסה על הכלי עצמו הולכין אחר התחלתו והוי מרגל עצמו ולא מצרורות. משא"כ בהיתה מהלכת בר"ה והתיזה צרורות לרשות הניזק דאזלינן בתר מקום שנשבר שם וכנ"ל:


סעיף ו[עריכה]

היתה מהלכת בר"ה ובעט' כו':    כ"מ שנזכ' התזת צרורות היינו צרורות באורחי' דהוא תולדה דרגל ומשלם ח"נ וברשות הניזק דוקא ובר"ה פטו' לגמרי כדין רגל וכנ"ל וכל היכא דנזכ' צרורו' בבעיט' ה"ל צרורות בשינוי דדרך הבהמות לילך ולהתיזו להשליך צרורות דרך הילוכה אבל לא בבעיטה דהיינו שמכה ברגליה בכח דרך אחוריה ומכח זה נתזין הצרורות למקום אחר וכבר נתבא' בטו' ובדברי המחב' בס"ס שפ"ט דהבעיטה בבהמה שינוי הוא וקמבעיא בגמ' אם יש שינוי בצרורות כיון שבאין מכח הבעיטה או אין שינוי ופירשו הרמב"ם דבכלל איבעיא זו אי יש שינוי לצרורות הוא קולא וחומרא קולא דאפי' ברשות הניזק רביע הוא דמשלם ותו לא והיינו שינוי דכמו שתם כיון שנשתנה ממועד אינו משלם אלא ח"נ דמועד ה"נ שינוי דצרורות אין משלמין אלא ח"נ מצרורות דעלמא והיינו רביע וחומרא נמי דאפי' בר"ה הוא משלם כדין קרן כיון דהוא משונה ואינו אורח' משא"כ כשאמרי' דאין שינוי לצרורות דאז יש לו דין צרורות דהוי אורחי' ופטו' בר"ה דומה לרגל וגם כן חייב עליהן ח"נ ברשות הניזק כדין צרורות ואיבעיא זו עלתה בתיקו וסבירא ליה להרמב"ם והמחב' דאזל בשיטתי' דמהני תפיסה לספיקא דדינא וכנ"ל ועל פי זה יתבארו דברי המחב' מ"ש דאם בעטה והזיק' ברשות הרבים פטו' היינו דאמרי' המע"ה ושמא אין שנוי לצרורות דבעיטה ויש לו דין רגל דפטו' בר"ה ואם תפס ידו על העליונה לו' יש שינוי לצרורות ויש לו דין קרן לחייב ברשות הרבים מיהו כיון דהתופס בא לתפוס ולילך לחומרא לו' יש שינוי א"כ עליו ג"כ לקבל צד הקולא דהיא ביש שינוי דהיינו דאינו משלם ברשות הרבים אלא רביע נזק חצי דין קרן ואפי' אותו רביע אינו משלם אלא כשתפס גוף השור המזיק דהא קרן דתם אינו משלם אלא מגופו וכנזכ' לעיל וזה שסיים המחב' בטעמו וכתב שהדב' ספק כו' שהוא טעם לכולן וכמו שכתבתי ומסיק וכתב דאם בעטה והזיקה ברשות הניזק חייב לשלם רביע על כל פנים דאף אם הוא קרן ויש שינוי לצרירות עכ"פ חצי צרורות חייב לשלם והיינו רביעית מיהו גם רביע זה אינו משתלם אלא מגופו דהמזיק וכנ"ל ואם תפס החצי ואפילו תפס דבר אחר אין מוציאין מידו דיכול לו' אין שינוי לצרורות והוה תולדה דרגל ומשתלם ברשות הניזק חציו אפילו מכיסו דהמזיק:


סעיף ז[עריכה]

במקום שא"א לה שלא תתיז:    ג"ז איבעיא בגמ' ומשום דבזה יש סברא לו' דה"ל דין רגל טפי אף שבא מחמת בעיטה כיון דאפילו בלא בעיטה ג"כ היתה מתזת צרורות כיון שהוא מקום שא"א לה שלא תתיזה ואפ"ה כיון דאיבעיא דלא איפשטא הוא דינא כאיבעיא שלפני זה בבעטה והתיזה והיה אפש' לה שלא תתיז:

מהני תפיסה כו':    ולדעתם כתב הטור דאם היזק בר"ה מפקינן מיניה וברשות הניזק אי תפס גוף המזיק גובין לו ממנו רביע הנזק עד כאן לשונו וטעמו הוא פשוט על פי מה שאמר דהמע"ה וכיון דלא מהני ביה תפיסה לעולם הניזק ידו על התחתונה:


סעיף ח[עריכה]

הוי שינוי:    דאין דרך הבהמה להטיל גללים לעיסה:


סעיף ט[עריכה]

דהשתא הוי אורחא:    פי' אורחא להושיט שם ראשו כדי לאכול וכל שאורחא להושיט שם ראשו רגיל גם כן לצעוק ולתקוע:


סעיף י[עריכה]

התרנגולים מועדים כו':    עד ונתגלגל ונשבר משלם ח"נ זהו ל' הרמב"ם והוא סתום כו' ע"ש ברמב"ם דכת' עוד פרטי דינים בתרנגול וחוט קשר ברגליו ומחלת במי קשרו ובשל מי הי' החוט ועל רוב דבריו השיג שם הראב"ד ואפש' דמשום הכי לא העתיקם המחב' אלא שקשה דא"כ גם בבא זו דנתגלגל ונשב' משלם ח"נ לא הי' לו להעתיק דגם עליה השיג הראב"ד שם גם מור"ם לא היה לו לכתוב עליה ל' והוא סתם שהרי הרמב"ם ביאר דבריו שם וכ' עליה בד"א כו' אלא שהפוסקים חולקים על דבריו ונראה דהמחב' העתיק מדברי הרמב"ם ריש דבריו משום דנוכל לקיימן אליבא דהלכתא ולפרש' דמיירי בחוט של הפק' וכששוב' דרך זריקה דאז גם שאר הפוסקים ס"ל דמשלם בעל התרנגול ח"כ וכדמסיק מור"ם ג"כ ואף שהרמב"ם כ' שם ע"ז בד"א וגילה דלא איירי בהכי מ"מ ניחא לי' להמחב' להעתיק לשונו מאי דאפשר לקיימו ומור"ם כ' עלו והוא סתום ור"ל דהמחב' העתיק סתימת דבריו אבל פירושו זה הוא דחוק וצ"ע:

משלם נזק שלם:    דהוי רגל:

זרקו ושבר:    דה"ל צרורות:

אלא בהתיזה דבר הפקר:    דומיא דצרורות דהם הפקר:

בעל החוט חייב:    פירוש כל הנזק אם התרנגול הוא של הפקר וכדמסיק ומטעם דבעל החוט הוה ליה לשמור חוטו שלא יסתבך בו התרנגול של הפקר:

בור המתגלגל:    פי' אף שלא הניחו בעל החוט במקום שהזיק מ"מ יש לו דין בור שחוטו יש לו דין בור שנתגלגל ממקום שהניחו למקום שנח עתה ע"י התרנגול והיזק שם וכ' שם הטו' דאם היזק אחר שנח פטור על הזיק כלי' שנזקו בו כמו שכ' הטו' בסי' ת"י כדין בור דדרשינן חמור ולא כלים (אבל מה דדרשינן שור ולא אדם היינו דוקא אם ימית האדם בנפילתו לבור ומכח החוט לא ימות משא"כ כלי הנשבר דשבירתו זו היא מיתתו) משא"כ בהיזק דרך גרירא או זריקה דאז חיובו מכח רגל או אשו וחייב על הכל:

שניהם משלמין ביחד:    דגם בעל התרנגול פשע דהוה ליה לשמור התרנגול:

בעל התרנגול נותן רביע:    דזריקה דתרנגול ה"ל כצרורות דשור דאינו משלם אלא ח"נ והשתא דאיכא לבעל החוט לשלם בהדיה אין עליו אלא חצי חיובו דהיינו רביע הנזק וג' חלקים על בעל החוט דהא בעל החוט אי הוה הוא לבדו כגון שהתרנגול היה הפקר היה מחויב לשלם כולו:

ואם הזיק לאחר שנח:    דדרשינן כי יכרה איש בור ולא שור בור מ"ה אין צד חיוב בזה על בעל התרנגול אף אם החוט היה הפקר והזיק אחר שנח:

אפי' יש לחוט בעלים:    כן הוא ג"כ לשון הטו' והו"מ למימר רבותא טפי אפילו אם יש גם לתרנגול בעלים וצ"ל דס"ל דאין בזה צד רבותא טפי דכל נזק שבא מצד התרנגול ודאי זה הקושר הוא חייב בו ולא בעל התרנגול כיון דהדר הוא ולקחו וקשרו בתרנגול נעשה בו בעל ולא אתא לאשמועינן אלא דחייב גם בחיובו דבעל חוט דהוא בעל התקלה דחוט אף שאינו תולה הזיקה בתרנגול וק"ל:


סעיף יא[עריכה]

או אפי' אין בו עיסה כו':    פי' אף שאין בו עיסה דרך התרנגול לחטט בחבל דלי שהוא רטוב למצות מים לשתות וזהו שייך בין שהחבל הוא ישן או חדש אלא שאין דרך החדש להפסיק מכח מציצ' מים כזו אבל אם יש בו עיסה חוטט בו טובא ואף כשהוא חדש פוסק לפעמים.

ואם הוא הולך אחר הדלי כו':    אבל אם אינו הולך אחר הדלי אינו משלם אלא ח"נ ול"ד לדורס הכלי ונתגלגל הכלי למקום אחר דנתבאר בסי' זה דאזלינן בתר התחלת הדריס' וה"ל רגל וחייב נ"ש דשאני דריס' דאורחיה הוא משא"כ פסיקת חבל חדש בזה דשינוי הוא ועד"ר:


סעיף יב[עריכה]

מפני שמועדין הן כו':    פי' וה"ל לבעליהן לשומרן שלא יקפצו ויזיקו:

כל שתחלתו בפשיע' וכו':    וזה אונס הבא מחמת הפשיעה דאילו שמרם מהפשיעה לא הוי בא לידי נפילה מהגג ומיהו אין דרכם לקפוץ אלא רחוק קצת מהכותל ומ"ה אם היו כלים סמוכים לכותל דאז לא פשע מתחל' במה שלא שמרם כיון שאין דרכן ליפול ובקפיצתן אינן יכולין להשתבר ומ"ה כתב הטור וכתבו מור"ם בהג"ה דאם נפלו והזיקו דבעליהן פטורין:

ומ"ש והוא שקפצו כדרכן:    פי' שדרך הגדי לקפוץ בזקירה אחת מלמעלה למטה משא"כ הכלב שרגיל לסרוך ולנעץ צפרנו בצידי הכותל ומאחז בה ויורד ולבסוף קופץ:

אין משלמין בזה אלא ח"נ:    ואין אומרים בזה כיון שפשע מתחלה לענין שאם יקפצו כדרכן שיחייב נ"ש דהא מ"מ התורה לא חייבה על היזק הבא ע"י שינוי אלא ח"נ דומיא דתם שהזיק בקרן ומשום דלאו אורחיה הוא ה"ל שינוי לגבייהו:

והוא שנתלה הגדי כו':    כן הוא דעת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דלמעלה למטה בכל ענין חייב נ"ש ודוקא בקפצו מלמטה למעלה בו חילקו בגמרא בין קפצו כדרכן או דרך שינוי ועד"ר שהארכתי בגרסתם בגמ' ושל הרא"ש והטור הי' ולהן גירסא אחרת בדברי הרי"ף והרמב"ם ממה שהי' בפני הב"י:

והי' בו חש"ו:    דאלו עבדו כבר נתבאר בסי' שמ"ט ושפ"ט דאין אדם חייב על נזקי עבדו ואילו הזיקו הוא עצמו כבר נתבאר דאדם מועד לעולם בין ער בין ישן על כל מה שיזיק ודוק: