סמ"ע על חושן משפט שפט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט שפט |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א[עריכה]

כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם:    ודוקא כגון בהמ' שאינ' בר דעת אבל עבד שיש לו דעת אין רבו חייב על נזקיו שאם הי' חייב על נזקו אם יקניטנו רבו ילך ויזיק את רבו בכל יום ב"כ הטור בסי' שמ"ט וגם בסי' זה כתבו בקיצור.

אחד השור וא' בהמה:    דילפי' שור שור משבת ועד"ר שכתבתי בשם ב"י לימוד אחר אבל זה נ"ל עיקר:


סעיף ב[עריכה]

מהיפה שבנכסיו:    כבר נתבאר דאם משלם לו במטלטלין משלם לו המזיק במה שירצה שהרי כתיב ביה כסף ישיב ללמד שנפרע אפי' בסובין וכמ"ש לקמן בסי' ת"ג ובסי' תי"ט בדברי הטור והמחבר אלא שבאם משלם לו קרקעות צריך לשלם בו מהיפה מנכסיו וגם בא לו' שבדברים כאלו שהוא בהן מועד אינו משתלם מגופו של שור המזיק לחוד ושבאם נגנב או נאבד לא יצטרך לשלם לו המזיק מביתו או לא ימלא לו דמי נזקו על דמי השור המזיק וכדין תם אלא צריך לשלם מכיסו וכמו שמבאר והולך ומ"ה כ' הטור שמשלם מהעלייה וזהו ג"כ דעת הרי"ף שכ' שמשלם לו מהעידית ועפ"ר:

וחצו את כספו::    וכתיב בתריה וגם את המת יחצון והתור' איירי בשווין שור שוה עשרים שהזיק שור שוה עשרים והמיתו והנבילה שוה עשרה שכשיחצו ויטלו כל א' חצי החי וחצי המת נמצא שנשתלם זה חצי נזקו דמעיקרא דאף שלא נחסר לו מעיקרא אלא עשרה והוא נוטל מהחי שוה עשרה מ"מ הרי המזיק נוטל מהנבלה חמשה ואותן חמש' שהוא כדי חצי נזקו דמעיקרא הוא אשר יחסר לו והתשלומין דחצי נזקו יהא בענין זה דחמש' גובה מגוף המזיק וה' השניים המזיק ישלם לו אותו במה שירצה או משורו החי או מהנבילה שזיכה לו התורה מהניזק וזהו בשוים דאיירי בו התורה ומהשווי' נלמד לשאינו שוים וכמ"ש ואזיל בסעיף שאחר זה (והוא ג"כ מדברי הרמב"ם) שכשנגח שור שוה מנה לשור שוה עשרים והנבילה שוה ארבע' כשיחצה הניזק הנבילה עם המזיק וקיבל ממנו שתים והמזיק צריך לחצות עמו שור השוה כ"כ כמו שהי' שוה שור הניזק דהיינו עשרים ויתן ממנו עשרה לניזק ועל אותן עשר' משלם לו המזיק בדמי חצי נבילתו דהיינו שתי' שהרי על הניזק לטפל בנבילתו כדלקמן ונמצא דלא נשאר על המזיק ליתן לו אלא שמנה וק"ל:


סעיף ד[עריכה]

לפיכך אם המית כו':    פי' לפיכך כיון דאינו משלם המזיק מביתו אלא מדמי שור המזיק לפיכך לפעמים אומר לו קחהו ולך:


סעיף ו[עריכה]

ואם הועד' לאחד מהן:    פי' שהותרו בבעליו לשומרו אחר שעשתה כן ג' פעמים:


סעיף ח[עריכה]

כגון ארי לדרוס כו':    לשון הטור בשם ר"י כגון ארי לדרוס ולאכול או לטרוף ולהניח לפיכך באחד מאלו הוא מועד וחייב עליו ברשות הניזק נ"ש ופטור בר"ה כדין רגל אבל אם טרף ואכלו לאו אורחיה הוא וה"ל כקרן תמה וחייב ח"נ אפילו ברשות הניזק וזאב ושאר חיות דרכם בטריפה ולזה הן מועדין וכו'. אבל בדריסה לאו אורחייהו וה"ל כקרן תמה ונחש נמי מועד מתחילתו ודרכו בכל מיני היזקות כו' עכ"ל וכוונתו מפני שהארי הוא מלך בחיות ולא ישוב מפני כל אין ממתין להבהמה שדורס עד שתמות אלא דורס עליה ברגלו ואוכלה או טרפה ברוגזו לשני חתיכות ומניחה ואינה אוכלה אבל זאב ושאר חיות מפני מורך לבבם אינם אוכלים בעוד טורפם חי ומנענע וזהו זאב טורף ואוכל כ"כ הרא"ש ונחש שהמית אע"פ שאינה נהנית כיון שדרכה בכך ולא בזה רוגזה ה"ל מועד לכל דבר ועד"ר:


סעיף י[עריכה]

והרי מפורש בתורה ושילח את בעירה וביער:    ובגמ' דרשו "דושלח היינו היזק רגל ע"י הליכתו וביער היינו היזק דשן דביערו על ידי אכילתו:

לפטרן ברשות שניהן:    דבשדה אחר משמע שדה של אחר והיינו כשהיא מיוחדת להניזק ולא כשהיא של שניהן וכ"ש כשהזיק בר"ה שהוא מקום שכל הבהמות הולכין שם ברשות דפטור בעל המזיק מתשלומי שן ורגל דכיון דאורחתא דהבהמה היא לאכול בשן הראוי לאכול ולדרוס ברגל את כל המונח בדרך והניזק היה לו לשמור את הדבר שהיזק מלהניחו בדרך שהכל דשין בו משא"כ כשהזיק בקרן והדומה לו דלאו אורחיה היא דלא ה"ל לניזק לשמור מדבר דלאו אורח הבהמות להזיק בו מ"מ חייב ח"נ אפי' בר"ה כמ"ש המחבר בסעיף שאח"ז. ונראה לישב תמיהת מור"ם ז"ל והוא דגם דעת הרמב"ם והמחבר שכתבו והרי מפורש בתורה כו' לא אדסמיך ליה קאי אלא באו ליתן טעם אמ"ש ברישא בד"א כשנכנס' לרשות הניזק דממעט גם כשנכנס לרשות שניהן דהיינו מהאי קרא וכדי שלא תאמר מנ"ל דהאי קרא אתא למעט גם כשנכנס לרשות שניהן דלמא לא אתא למעט אלא כשנכנס לרשות המזיק מ"ה הקדים וכ' דלזה ודאי לא אתא דלרשות המזיק לא צריך קרא דסברא הוא דפטו' שהרי מצי א"ל אילו לא נכנסת כו' וק"ל:

והא דפטו' ברשות המזיק כו':    ענין בפני עצמו הוא וגם הטו' כתבו אמ"ש לפני זה דאם הניזק נכנס לרשות המזיק והוזק דפטו' המזיק אם הפועלים נכנסים לרשותו ופעמים חייב ופעמים פטור ע"ש ומסיק וכתב עליה בשם הרא"ש דבזמן הזה דאין בעל הבית רגיל להמחות פועליו לחנוני אלא לפורעם במזומנים ואין רגיל לשלם להם בשוק כי אם בביתו ששם יש לו מעות מ"ה לעולם נקראו נכנסים ברשות וחייב בניזקן ע"ש:


סעיף יא[עריכה]

הזיקה בר"ה כו':    סעיף זה וסעיף שלאחריו נתבא' ממ"ש בסעיף שלפני זה ע"ש:


סעיף יג[עריכה]

והזיקה פירותיו חייב כו':    דאף דיש להמזיק רשות להכניס שם שורו מכל מקום כיון שניתן להניזק רשות לבד להכניס שם פירותיו חצר הניזק קרינן ליה לענין היזק פירות ועפ"ר מ"ש עוד מזה ומדכתב חייב אף על השן והרגל ר"ל וכל שכן אם הזיקה בקרן דהא אקרן חייב בכל מקום ועיין מ"ש בסמוך:


סעיף יד[עריכה]

לאותו שמיוחדת לו לפירות בשן ורגל כו':    בפריש' ודריש' הוכחתי דכל שהזיק הבהמה להפירות קרי לה שן ורגל על שם המקרא שנא' ושלח את בעירה וביער כו' דמיירי הבהמה הזיק' בשן ורגל וכל שהזיק' בהמה לבהמה קרי לה קרן ע"ש המקרא שנא' כי יגח שור איש את שור רעהו והשתא אתי שפיר דסתם המחבר וכתב והזיקה בשן ורגל ר"ל לפירות. בקרן פטור ר"ל שהזיק בהמה דבעל השוורים לבהמה דבעל הפירות שהכניס' שלא ברשות ומ"ש אח"כ שאם הזיק' בהמתו דבעל הפירות לבעל השוורים בקרן ר"ל לבהמתו דבעל השוורים גם מ"ש בסוף בשן ורגל פטור ר"ל ששניהן שינו דבעל הפירות הכניס הבהמה ובעל השוורים הכניס פירות והזיקה הבהמה להפירות פטור ואבהמתו הנזכר לפני זה קאי וקאמ' דאם אותה הבהמה הנזכרת הזיקה לבעל השוורים בשן ורגל פטור. אבל אין לפרש דמ"ש ברישא בקרן פטור דר"ל אם הזיק שורו של זה שניתן לו רשות לשוורים לפירותיו של השני בבעיט' או ברביצה דמקרי ג"כ קרן דפטו' דאם כן קשה מ"ש מהי' מיוחד לשניהן לשוורים ולא' מהן לשאר דברים והכניס בו טליתו והזיק השור להטלית בדריסתו עליו שכ' הטור והמחב' בסמוך בסי' ז' דחייב בעל השור על היזק הטלית וכתבתי שם דמוכח דל"ד במיוחד לשניהם לשוורים איירי אלא ה"ה במיוחד לזה לשוורים ולזה לטלית ע"ש. וגם בסי"ג כתב בסופו ז"ל חייב אף על השן והרגל ור"ל וכ"ש על הקרן ש"מ דאם הזיקה הבהמה לפירות בקרן דחייב מיהו לפי מ"ש פי' דשן ורגל וקרן גם שם בס"ס י"ג יש לפרש דמ"ש דחייב אף על השן והרגל דר"ל וכ"ש אם הזיק' בהמה דקה בקרן דחייב ומשלם דאקרן חייב בכל מקום אפי' ברה"ר ודוק ועפ"ר מ"ש עוד בהוכחות פירוש זה שכתבתי ודו"ק:

דלגבייהו ה"ל חצר הניזק:    ר"ל לגבי שן ורגל וטעמו כיון שיש לו רשות להכניס פירותיו ומ"ש בסיפא דלגבייהו ה"ל חצר המזיק כ"כ ג"כ הטו' ול"ד קאמ' אלא ר"ל דל"ה חצר הניזק כיון שלא הי' מיוחד לו לפירות אלא להמזיק גם מ"ש הטו' והמחב' לפני זה בחיובו דקרן משום דהוי לגבי דידי' חצר הניזק ל"ד קאמ' דהא קרן חייב גם בר"ה ובחצר של שניהן או שאינן של שום א' מהן אם לא בחצ' המזיק וכנ"ל אלא משום דהאי חצר אינו מיוחד אלא לאחד מהן או למזיק או לניזק מ"ה כתב האמת וק"ל ועפ"ר מ"ש לכל זה עוד הוכחות וראיות:


סעיף טו[עריכה]

או עץ ארוך כו':    כל' זה כתב ג"כ הטו' ובפרישה כתבתי דאין חיובן שוה דבדרכו על עץ ארוך כו' חייב עליו נזק שלם ובהתיז אבנים בר"ה אינו חייב אלא ח"נ דהיינו נזק צרורות וכמ"ש הטו' והמחב' בסי' שאחר זה:

ושיברה כלים ברשות הניזק חייב:    ול"ד לדרס' ע"ג כלים ונתגלגל למקום אחר ושבר דקי"ל דבתר מעיקרא אזלינן דשאני הכא דהנזק נעשה ברשות הניזק והניזק מעולם הי' שם:


סעיף טז[עריכה]

דהוי כחצר של שותפין:    פי' דבעל החצר וזה שנתן לו רשות להכניס הן שותפין בהחצ' ונקרא חצר הניזק לגבי זה שנכנס שם שלא ברשות:


סעיף יז[עריכה]

אין אומרים יצאו זה בזה:    פי' שלא תימא כיון דשניהם שוים בהכנסתם ה"ל לכל אחד לשמור את שלו שלא יהא ניזק ולא יזקקו ב"ד להן:


סעיף יח[עריכה]

כמו שיתבאר:    בסימן שאחר זה:


סעיף יט[עריכה]

וכן אם אכלה כסות כו':    דאע"ג דבשן הוה מועד מעיקרא ה"מ בדבר שדרכו לאכול ולא כסות וכה"ג:


סעיף כ[עריכה]

אע"פ דזאת שינתה:    פי' וקי"ל כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור וכמ"ש בסי' שצ"ה מ"מ אין להאחרת רשות לבעוט בה: