סמ"ע על חושן משפט רמח

►| סמ"ע • על שולחן ערוך חושן משפט רמח |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

נכסי לפלוני ואחריו לפלוני אין לשני כו':    בטור סי' זה סעיף ה' כ' בשם ר' יונה ז"ל ולאו באחריך תליא מילתא דלהוי משמע מה שתשאיר אחריך שלא מכרת אלא משום דנכסי לך לשון מתנה גמורה משמע וה"ה אם אמר נכסי לך ואם תמות לפלוני עכ"ל ועמ"ש המחבר בסמוך ס"ב:

שהי' בן מכלל הבנים:    ר"ל אם יש להנותן בנים אין מי שראוי ליורשו כי אם בניו ואזלא אמרי' ירושה אין לה הפסק כשהמקבל הי' בן וה"ה אם אין להנותן בנים אלא בנות או אחים אזי הבת או האח כשנותן להן אמרי' גבייהו דירושה אין לה הפסק ומהאחריך לא איירי המחבר אם גם הוא ראוי ליורשו ומור"ם בא וחדשו בהגהותיו מיד אחר זה והוא מדברי המ"מ ע"ש:

הקדיש' אחריו של ראשון כו':    פי' והראשון ראוי ליורשו ואע"ג דשכ"מ יכול לחזור ממתנתו שנתן כבר ולתנו לאחר שאני הכא דלא חזר מהראשון שהרי עדיין בדעתו שיהי' לו כל ימי חייו אלא שאחר מותו יהי' להאחר או להקדש וכיון שניחא ליה שיזכה בהן בחייו תו אין לירושה הפסק. וכל זה מיירי באופן דלא נוכל לומר דלאפטרופוס נתכוין כגון ששייר מקצת או שפי' בפי' שלמתנה גמורה כוונתו או בא' משאר דרכים שנתבארו בסי' רמ"ו:

אין להקדש כלום:    ☜ היינו דדוקא שנתן סתמא משא"כ אם התנה באם יצא בנו מהבית יזכו בו עניים אזי מיד שיצא מהבית זכו בו עניים כ"כ ב"י וד"מ בשם תשובת הגאונים וע"ש שהאריך:

בערכאות של עכו"ם:    פי' ובערכאותיהן לא אמרי' ירושה אין לה הפסק ועמ"ש בס"ס שמ"ט בהג"ה דל"ת מזה:

אבל הבריא שנתן מתנת בריא כו':    דקדק וכתב מתנה דדוקא בלשון מתנה יכול ליתן אבל בל' ירושה אינו יכול ליתן הבריא:

סעיף ב

לפיכך אם נתן המעות ע"י שליש כו':    ברייתא הוא זה בפרק י"נ (דף קכ"ט) האומר תנו שקל לבני בכל שבת וראוי ליתן להם סלע נותן להם סלע (דאמרי' ודאי דעתו לא למעט בניו מצרכיהן ציוה כן אלא כדי שיצמצמו בסוברם שלא יתן להם אלא שקל) ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל אין נותנין להם אלא שקל ואם אמר ואם מתו יורשים אחרים תחתיהן בין שאמר תנו ובין שאמר אל תתנו אין נותנין להן אלא שקל מפני שזכו אחרים תחתיהן ומקשין מזה דש"מ דאע"ג דנתנו לבנו שהוא יורש מ"מ אמרי' דירושה יש לה הפסק שהרי כאן זכו אחרים אחר מיתתן והרמב"ם מתרץ דהברייתא מיירי כגון שאמר בשעה שנתנו לבניו מתחלה שלא משום ירושה נותן להן כו' וכמ"ש המחבר כאן בריש סעיף זה והר"ן כת' דהברייתא מיירי דמסרו ביד שליש ולא בא ליד הבנים לזכות בו מעולם ועוד תירץ הר"ן דשם מיירי דלא זיכה לבניו מנכסיו ע"י השליש כ"א שקל בכל שבת ואותו שקל נתנו להן ועד"ר. והנה הרמב"ם כתב כלשון המחבר ומשמע מלשונו דלא ס"ל כתירוץ ראשון דהר"ן דהרי כתב לפיכך אם נתן המעות ביד שליש כו' עד לא משום ירושה כו' הרי דאע"ג דנותנים ביד שליש אפ"ה הצריכו לומר לא משום ירושה. ומ"ש הרמב"ם והמחבר תיבת לפיכך אם נתן כו' ה"ק כיון דמהני תנאו דמתנה תחלה ואמר דלא משום ירושה אני נותן כו' מ"ה אפי' לא אמר בל' אל תתנו אלא בל' תנו אפ"ה כיון שאמר שלא משום ירושה נתן להן ואמר שאחריהן יהי' הנשאר לפלוני ובזה לא אמרי' ירושה אין לה הפסק כנ"ל מ"ה אל יתנו לבניו אלא שקל אע"פ שהן צריכין יותר וק"ל: ובע"ש כתב דמ"ה אל יתנו להן אלא שקל כיון שכך ציוה בפי' עכ"ל ולא דק ולא עיין בגוף הברייתא דהרי ברישא קתני הברייתא דיתנו להן כל צרכן וכנ"ל אע"ג דג"כ ציו' ליתן להם שקל וסיפא היינו טעמא כיון דזיכה בממונו לאחרים אחר מיתת בניו ועד"ר:

סעיף ג

מת שני בחיי ראשון כו':    ז"ל הטור שלא זיכה לשלישי אלא מכח שני וכיון שלא בא ליד השני א"א לשלישי לזכות בו שהרי כל זמן שהוא ביד הראשון הכל שלו גוף ופרי שהרי יכול למוכר' כו' ע"ש:

וכן דין שלישי עם השני:    פי' אם כבר באו הנכסים ליד השני אחר מיתת הראשון ומת השלישי בחיי השני נשארו הנכסים ביד יורשי השני:

אסור לראשון כו':    כדי שיקויים דברי הנותן דרצונו הי' שיבא ליד השני אחרי מיתתו דהראשון כו' ומ"מ אם עבר הראשון ומכרו מכירתו מכירה:

נקרא רשע:    עפ"ר שם כתבתי ל' רשב"ם דכ' בהדיא דאם הראשון עצמו מוכר אף דעשה איסור מ"מ לא נקרא רשע עבור זה כיון דנתנו לו במתנה גמורה כל ימי חייו ולהנאתו מכרה או נתנו משא"כ המשיאו עצה דלא לו ההנאה ולא כע"ש דכתב המוכר עצמו מכ"ש דנקרא רשע:

והוציאם הראשון לחירות:    דעשה עבירה דעבר על מ"ש והתנחלתם אותם לבניכם:

ועשאם תכריכין למת:    פי' הנ"י שזרקן על המת יותר מהצריך למת דליכא בו צד מצוה וממילא יש בו עבירה וכמ"ש הטור והמחבר ביו"ד בסי' שמ"ט דעובר באל תשחית ומנוול המת ומרב' עליו הרימה וה"א דאין מעש' הראשון בזה קיימין דדעת הנותן לא הי' למיעבד איסור' בממונ' ולעשות איסור הנאה חנם קמ"ל:

השני מוציא מיד הלקוחות:    פי' אחר העשר שנים דבתוך העשר הלקוחות עומדים במקום הראשון ופשוט הוא:

סעיף ד

לא עשה כלום:    המ"מ כתב הטעם דודאי דעת הנותן הי' מתחלה שלא יתן הראשון לשום יורשיו דאם כן לא עשה כלום בשיורו להשני שהרי ידע שכל מה שיש לאדם נותן לבניו אבל כשאינו רשאי ליתן לבניו או ליורשיו אע"פ שיכול ליתנו לשאר בני אדם אין אדם חוטא ונותן לאחרים עכ"ל ואין ר"ל דאין אדם חוטא ולא לו דא"כ תינח מתנה אבל במכר שמכרו ולא קיבל דמיו מאי איכא למימר ועוד דגם מתנה מחשב כמכר דאין אדם נותן מתנה לחבירו כ"א קיבל ממנו הנאות וכמ"ש בסי' רל"ה אלא כוונתו דלא חשדו הנותן שיחטא זה הראשון ליתנו או למכרו לאחרים כיון דאיסור יש בדבר לשנות דעת הנותן אבל ליתנו לבניו דרך בני אדם ליתן וק"ל ועיין מ"ש בדרישה:

וכשימות יקדם השני לזכות:    רשב"ם מפרש זה מילתא בטעמו דהנותן באחריך לפלוני כונתו דמיד שאין הראשון צריך לנכסיו הללו יזכה בהן השני אחריו והיינו משעה שמתחיל הראשון להיות גוסס אבל סתם אדם הנותן ממונו מחמת מיתה כונתו שלא יצא הממון מתחת ידו להמקבל עד שתגמור מיתתו נמצא דחל קנין אחריך לפלוני בשעה דהראשון גוסס קודם שחל המתנה מהראשון להמקבל ממנו דהיינו אחר יציאת נשמתו וק"ל והכי דייק ל' הטור והמחבר כאן דגבי שכ"מ כתב שאין מתנתו קונה אלא לאחר מיתה ועל מתנה דאחריך כ' "וכשימות משמע בשעת מיתה שהוא גוסס:

סעיף ה

אין ב"ד מגבין אותם מגוף הנכסים כו':    כן פסק המחבר ג"כ לעיל ס"ס ק"ד בס"ד ועד"ר כאן והמ"מ מפרש טעמו דדוקא אם מכר או נתן הראשון לאחר שאז אינו יכול לסלק להלוקח ולהמקבל מתנה מ"ה זכו בו לגמרי אבל כששיעבד בשעת הלואה לב"ח בחובו ולאשה בכתובתה כיון שאם יהיה מעות לזה הראשון הלוה יכול לסלק אותן מהקרקע נמצא דלא זכו בו לגמרי ומה"נ כשימות הראשון השני בא ומוציא הנכסים מידם ואין להן אלא הפירות בחיי הראשון שמגבין אותן הב"ד דמה לי אוכלן הלוה בחייו או המלוה שלו אבל הב"ד אין עושין האיסור להגבותן מהגוף דהא אסור למכור אותן לשנות דעת הנותן אבל נראה פשוט דאם הלוה עצמו הגבה למלוה שלו בחובו או לאשתו בכתובתה דמה שעשה עשוי דלא גרע הני מאם עבר ומכר ואין לומר בזה דשומא הדרא ואין למלוה עליו אלא שיעבוד דהא אם הגביהו הלוה למלוה שלו ברצונו נתבאר בטור וכדברי המחבר לעיל סי' ק"ג דאינו הדרא:

סעיף ו

מת הראשון כו':    קמ"ל בזה דלאחר מיתתו אפי' הפירות אינו גובה מנכסים הללו משא"כ בחייו וכמ"ש בסעיף שלפני זה:

עשאם אפותיקי או שיחדם לאשה כו':    יחוד שייך בכתובת אשה דאינה ניגבת מחיים וגם דין גביית כתובה בקרקע דאפי' יש מעות הרשות ביד היורשים לסלקם בקרקע משא"כ בב"ח:

סעיף ז

מהיום לפלוני כו':    הטעם דאז אין להראשון בהנכסים אלא הפירות כל ימי חייו והגוף מהיום להשני ואין כח ביד הראשון למכור לאחרים מה שאין לעצמו זכות בו דהיינו בהגוף:

דלא אמרינן בכהאי ירושה אין לה הפסק כו':    ג"ז מטעם שכתבתי דהא לא זכה היורש בהגוף מעולם דלא נתן לו אלא הפירות:

וי"ח כו':    פי' חולקין ואומרים בירושה דאין לה הפסק אפי' בכה"ג כיון דעכ"פ זכה בפירות כל ימי חייו זכה גם בהגוף אבל ג"כ מודים דאין כח ביד הראשון למוכרו באם אמר מהיום לפלוני:

וכן אם מת שני בחיי כו':    דהא השני זכה בהגוף מהיום בעודו מחיים דלא נתן להראשון מהיום אלא הפירות וכמה שכתבתי:

יחזירו ליורשי הנותן:    דהא לא זכה בהנכסים השלישי אלא לאחר שבאו ליד השני והרי לא באו לידו ויורשי ראשון ג"כ אינם זוכים בו כדלעיל דהרי לא נתן להראשון אלא הפירות כל ימי חייו ולא עדיפי הן ממורישן:

אחריך לי או ליורשי כו':    עד"ר שם כתבתי דלגי' רשב"ם והרא"ש והטור ושאר רבוותא דגורסין בגמרא פ' י"נ (ד' קכ"ה ע"ב) בעובדא דההוא דאמר נכסי לסבתא (ופי' אם אמות) ובתרך לירתי והיה להנותן בת כו' לאותה גירסא צ"ל דאם אמר נכסי לך ואחריך ליורשי ומכרן הראשון המקח קיים כי כן איתא בהדיא שם בגמרא דאם מכרה הסבתא מכרה קיים ושצריכין לחלק בין אם אמר אחריך לי ובין אם אמר אחריך ליורשי שיש גירסאות אחרות דגרסי שם ובתרך לירתה והוה לסבתא בת לאותה גירסא יכול לומר דהמשייר ליורשיו כמשייר לעצמו גם הריב"ש סי' ת"ע משוה שייר ליורשיו לשייר לעצמו וגם מור"ם דמשוה שייר ליורשיו לשייר לנפשו גרס בגמרא ואחריך לירתך והא דהתחיל מור"ם וכ' שאמר נכסי לך ואחריך לפלוני ל"ד לפלוני אלא גם באומרו אחריך לירתך ה"ל כאלו אמר אחריך לפלוני וכמ"ש אחר זה בסמוך בהג"ה בדין אם מתו יורשי המקבל בחייו וק"ל:

אמר אחריך ליורשי והיה לו בת כו':    גם המחבר כ' כן אחר זה בסמוך בסעיף ט' והוא עובדא בגמ' הנ"ל רק שמור"ם חידש כאן שאין שאר יורשיה עומדין במקומה והמחבר חידש שם דין בעל אם יורש אותה מ"מ ק"ק דלא ה"ל למור"ם לעשות מזה הג"ה בפני עצמו אלא ה"ל לקצר ולכתוב חידושו אדברי המחבר בס"ט כדרכו וגם בטור נכללו הדינים ביחד:

זרעה עומד במקומה:    וה"ה זרע זרעה לדורות דכל האומר ליורשי דעתו על היורש המוקדם שראוי ליורשו מן הדין וכיון שהיה לו בשעת אמיר' והנתינ' בן או בת דעתו היה עליהן ועל כל יוצאי חלציהן שהן הן מוקדמין ליורשו אפי' קודם אביו של הנותן וכ"ש קודם אחיו ובני אחיו וכיון דקי"ל כהרי"ף והרמב"ם ורשב"ם וטור דאחריך לאו כאומר מעכשיו אם מתה הבת ולא הניחה שום א' מיוצאי חלציה ה"ל שאר קרוביה כאחרים כיון שלא הי' דעת הנותן עליהן וה"ל כאומר נכסי לפלוני ואחריו לפלוני ומת השני בחיי המקבל דנשארו הנכסים ביד יורשי ראשון ואם לא הי"ל בשעת אמירה והנתינה בן או בת רק אח אזי האח עם יוצאי חלציו דינו כדין הבת עם יוצאי חלציה וע"ד שכתבתי דלעולם אמרינן דדעתו באמירתו ואחריו ליורשי למי שהיה באותו שעה ראוי ליורשו ויוצאי חלציו ע"ש ובזה נסתלק תמיהת ב"י ועפ"ר:

דאז זכתה הבת מחיים:    בגמ' וגם בטור כתוב דאם הי' לבת בעל בעלה קודם ליורשה משאר קרוביה ואפי' מבניה כיון דאמר מעכשיו וזכתה בו מחיים והבעל יורש את אשתו אפי' קודם לבניה ואביה:

ואחריך ליורשיך כו' עד אין יורשי יורשיו נוטלין כלום:    כן כתב ג"כ הב"י לשטת האומרים דאין אחריך כאומר מעכשיו דמי דלדידהו קשה לאותה גירסא דגורסין בעובדא הנ"ל בתרך לירתך למה הוצרך לומר ובתרך לירתך אלא מאן לשקול בתרך כ"א יורשיה וכתב דצ"ל דלמעט יורשיה בא אם מתה היא בחיי הסבתא וז"ל הב"י כיון דאמר נותן זה ובתרך לירתך הרי התנה שיורשי סבתא דהיינו בתה לא תזכה במתנה זו מכח הסבתא אלא מכח הנותן וכיון שמתה הבת בחיי הסבתא ולא זכתה בהנכסים אף בנה של בת זו אינו זוכה דהא נותן שוויה לבת זו כאחר וכיון דאחר אינו זוכה לא הוא ולא יורשיו כל שמת בחיי הראשון אף יורשי בת זו אינן זוכין ונמצא נכסים חוזרים לשאר יורשי הסבתא עכ"ל ועבד"ר שם כתבתי דזה נגד הגמרא ואי אפשר לישבם לשום א' מהגירסות הנ"ל וג"כ אינו דומה לאומר ואחריך לאחר ומת אותו אחר בחיי הראשון מטעם דכל האומר ואחריך ליורשיך אין כוונתו על הבת שהיה לו אז לחוד אלא על כל יוצאי חלציה וכנ"ל וכאלו אמר הנותן מתחלה בפי' שהאחריך יהיה לאותו שהיה קיים הוא או יוצאי חלציה ואף שנראה מדברי ב"י שבשם הר"ן כ"כ לא מצאתי שכ"כ וגם קשה ע"ז שהרי הר"ן כתב בהדיא דדוקא שאר יורשי אביה אינן יורשין משמע הא יוצאי חלציה יורשין אותה והב"י הביאו בעצמו סס"ב ע"ש וכן הוכחתי מדברי נ"י ע"ש בדרישה שהארכתי ואי משום קושיא הנ"ל למה אמר ואחריך ליורשה יש נ"מ אחרת כתבה הנ"י והר"ן וב"י הביאם והוא דאי לא אמר ובתרה ליורשה היתה הסבתא רשאי לכתחלה למוכרם או ליתנם לאחר במתנת בריא וגם אם נתנה במתנת שכ"מ או לב"ח היו מעשיה קיימין משא"כ עתה כשאומר ובתרך לירתך וכנ"ל וגם בע"ש כתב כדברי מור"ם ודבריהן תמוהין וצ"ע:

אינו אלא לשופרי דשטרי:    וסיים שם וא"כ ה"ל כשאר שופרי דשטרי שכותבין שיהא לו רשות למכרן ולמשכן ולעשות בו כל חפצו עכ"ל ור"ל וה"ה של זה שנתנו לו יכול למכרה ליתן לכתחלה ולהגבותו לב"ח ככל שאר קנינים שלו:

ראובן שנתן מתנה כו':    ☜ כ' ב"י סימן רמ"א מחס"ו בשם תשוב' רשב"א על ראובן שהלוה לשמעון ולוי ויהודה בניו מנה ומשכנו לו בתים ואח"כ מת ראובן וקודם שחלקו הירושה כ' שמעון ללוי שטר מתנה מכל מה שירש מאביו עמד לוי ותבע משמעון הנותן חוב זה כו' ופסק דהדין עם שמעון מפני שעם גמר מיתתו דהאב זכה במה שהיה חייב לאביו ונמחל שיעבודו מקודם עכ"ל ד"מ ס"ס זה וע"ש שהאריך:

זכה בנכסים מכח שמעון:    ואע"ג דבשעה שנתן שמעון ללוי כל זכות שיש לו בה עדיין לא בא המתנה ליד שמעון מ"מ כיון דראובן כ' בל' מתנה לשמעון במעכשיו אם יעבור לוי והרי עבר ה"ל כאלו בא לידו דשמעון בשעה שנתנו ללוי טור בשם הרא"ש ע"ש (סי"ג):

סעיף ח

כאלו אמר לה בפי' כו' ולא הבעל:    זהו לשון הרמב"ם ולהרמב"ם מהני כשא"ל כן בפירו' אבל להרא"ש והטור דס"ל דהרוצה ליתן לבתו ושלא יהא להבעל ממנו אפי' הפירות צ"ל שגם לבתו אינו נותנו לכל דבר כ"א לדבר פלוני וכמ"ש בי"ד סימן רכ"ב ובא"ע סי' פ"ה צ"ל דה"נ הוי ליה כאלו אמר להאשה עד"ז. מיהו י"ל דוקא התם דנותן לבתו להיות לה עולמית צריך להתנות כן אם רוצה שלא יהא לבעלה אפי' הפירות משא"כ הכא דלא נתן לה עולמית שהרי א"ל ואחריך לפלוני ועיין בטור א"ע ובדברי המחבר שם ר"ס צ"א:

סעיף ט

האומר נכסי לאמי כו:    זהו ל' הרמב"ם והוא נלמד מדין ההוא עובדא נכסי לסבתא כו' דאיתא בגמ' הנ"ל וכבר כ' מור"ם דין שאר יורשים שאינן עומדין במקומו בכה"ג בסעיף שקודם זה אם לא שאמר מעכשיו וכמ"ש מילתא בטעמא גם כתבתי שם מה בא מור"ם ללמדינו בהגהתו ע"ש:

היה הבעל יורש אותם:    והוא קודם אפילו לזרעה וכנ"ל:

סעיף י

חטים ושעורים וכיוצא בהן:    פירוש כגון שאר מיני סחורות כי בלשון מטלטלים מסתמא אינו משמע אלא מאני תשמישו עד שיפרש כל מטלטלי. טור בשם הרמ"ה:

והעבדים בכלל כו':    דאע"ג דבעלמא אמרי' עבדי' הוקשו לקרקעו' שאני במתנה דהולכין אחר ל' בני אדם ובלשון ב"א בכלל מטלטלין הן כיון דניידי ועד"ר:

רחיים התחתונה:    דאין דרך בני אדם לטלטלה לאחר שהוקבעה במקומה ואף בשעה שרוצה לנקרה מנקרה במקומה משא"כ רחיים העליונה דבשעה שבא לנקרה ולתקנה צריך לטלטלה וללוקח' ממקומה וכן איתא בכל הפוסקים בהדיא וגם בש"ע לא הזכיר אלא רחיים התחתונה ומהתימ' על בעל עיר שושן דכ' דגם רחיים העליונה אינה בכלל וצריך לומר שטעות סופר הוא שם וצריך להיות תחתונה וכן מוכח ממ"ש ז"ל ואם אמר כל המטלטל גם רחיים העליונה "ואפי' התחתונה בכלל כו' דאל"כ קשה מאי אפילו דקאמר וק"ל:

סעיף יא

נכסי לפלוני נוטל כל כו':    שכל דבר שרגילין ומותר למכור כשצריכין למעות בכלל נכסי הוא:

ספר תורה שיש בו ספק כו':    דאיבעיא דלא איפשטא הוא בגמרא כיון דאסור לאדם למוכרה כ"א ללמוד תור' ולישא אשה ועפ"ר:

אם תפסו אין מוציאין כו':    דספיקא דדינא הוא ואם יבא אליהו יופשט האיבעי' וכל ספק העומד להתברר במקום דקאי הממון יקום בידו ועפ"ר:

סעיף יב

משום דקי"ל החזיק בקרקעות כו':    כן נתבאר בטור ובדברי המחבר לעיל סימן ר"ב ס"ו דאין קרקע נקנה אג"ק:

בס"ת אם תפס כו':    כיון שהוא ספק אם הוא בכלל שם "נכסי כמ"ש בסעיף שלפני זה:

סעיף יג

אם מתנת שכ"מ היתה קנה:    ז"ל הטור בס"ס זה בשם תשובת הרא"ש ודאי שטרות בכלל נכסי הן מיהו ה"מ בשכ"מ שא"צ קנין דדבריו ככתובין וכמסורין דמי והוה כבריא שכ' קנה לך אינהו וכל שיעבודייהו וגם מסרן ליד המקבל אבל בבריא לא ואע"ג דהקנה לו כל נכסיו באג"ק והשטרות היו בבית ויש כאן כתיבה דכתב לו כל נכסיו ומסירה אגב חצירו מ"מ לא כ' לו קנה לך איהו וכל שיעבודא ומסיק שם דהשטרות ישארו ליורשיו ולא אמרי' דהוה הפקר דודאי לא היה דעת הנותן להפקירן אלא סילוק היורשים מהם אדעתא דהכי שיקנה חבירו ומאחר דלא קנאם נשארו בחזקתן וזכו בהן יורשים עכ"ל: