סמ"ע על חושן משפט מו

►| סמ"ע • על שולחן ערוך חושן משפט מו |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

אמנה הוא או כתבתי ללוות כו':    בטור לא כ' כאן אלא שטר אמנה הוא אבל לקמן בריש סי' פ"ב כ' רבינו שטר אמנה הי' או כתבתי' ללות ולא לויתי וכדברי המחבר שבכאן ושם פירש הב"י דשטר אמנה הוא שאו' לא נתתי בידו ללות בו אלא הכנתי אותו שאם אצטרך ללות ילוה לי בו והאמנתיו שלא יתבעני בו כל זמן שלא אלוה וכתבתי ללות כו' כלו' לא מסרתיהו לידו אלא ממני נפל ומצאו זה עכ"ל וע' בטור ובדברי המחבר בסי' זה סעי' ל"ז דאין העדי' נאמני' לומר שטר אמנה הות משום דעולה הוא ואין אדם משים עצמו רשע ולא כ' כן אאם אמרו כ' ללות בו ולא לוה והיינו טעמא דבזה אינן משימין עצמן רשעי' דיכולין לומר בהיתר חתמנו דדעתו הי' ללות מיד וגם כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו כשדעתו ללות מיד אלא שאח"כ באה איזה סיבה שלא הלוה לו (וע' מ"ש לעיל סי' מ"ג ס"ק י"ב) משא"כ באמרם שמשעה הראשונה כתבו בשביל אמנה וק"נ:

סעיף ב

אם יש בו נאמנות לא:    הטעם הוא משום דכל שהאמינוהו ה"ל כאלו יש עדי' שלא פרעו כל זמן שהניח שטר בנאמנות בידו וא"כ ה"ל כמיגו במקום עדים והב"ח [והב"ת] ס"ל דלא אלים הנאמנות בעדים [כעדים] דלפעמי' מניחו בידו לאיזה סבה אע"פ שפרעו ולא ה"ל מיגו במקו' עדים בפרט בזה שאינו מקיום שיכול לו' הנחתיו בידו ע"ד שאם יתבענו אימא מזויף הוא ועפ"ר:

והכי מסתבר':    וכן סתם וכת' הטור והמחבר לקמן ר"ס פ"ב ע"ש:

סעיף ג

אפילו הן הדיוטות:    גם לענין דין קי"ל כן כמ"ש הטור והמחבר לעיל ריש סי' ג' ע"ש:

וחותמין למטה:    פי' תחת כתיבה זו שכתבו במותב תלתא הוינ' כו' וכאלו אמר וחותמין זה ולקמן בסל"א יתבאר דאם א"א לכתוב הקיום תחת השטר יכתבו הקיום ע"ג השטר באחורי הדף וע"ל בסמוך נוסח' אחרת היאך כותבין הקיום לדעת הטור כשקבלו העדות כל אחד בפני עצמו:

סעיף ד

ולפיכך אין מקיימין שטרות בלילה:    ע"ל ס ' ה' ס"ק ז' דכתבתי דבזמן שבאו שני הבע"ד לפני הדיין בליל' ובקשו לדון אותן דנין אותן משום דה"ל כקיבלו עליהן קרוב או פסול אבל בקיום דבא המלוה לחוד לקיימו אין שייך זה ואע"פ שלא בעינן דעת הלוה ומקיימין ביום בע"כ וכמ"ש הטור והמחבר בסי' זה מ"מ בלילה שלא מדעתי' אסור נ"ל:

בשני' לא הוה קיום:    משום דה"ל כעדי' מפי עדי' דלא מהני אבל בג' דהן ב"ד מקיימין חתימתן ואז הב"ד הדנין על שטר זה לאחר זמן ה"ל כאלו שמעו העדות מעידי השטר עצמן והיינו דוקא כשאין הן עצמן מכירין חתימת עידי השטר אלא שעידי החתימה מודי' לפניהן שהוא חתימתן אבל כשהן עצמן מכירין החתימות ה"ל כאלו מעידין על מנה שבשטר ואם השטר הוא חתימת יד הלוה והלוה מודה לפני ב' עדי' שהוא חתימת ידו נרא' דמהני קיומ' וע' מה שכתבתי עוד בסמוך מיד אחר זה:

מאחר שנהגו שהרב כו':    ז"ל מהרא"י בת"ה סי' של"ב רב היושב בישיב' שקיים שטר יחידי אי אתי בעל דין ומערער יכול להיות דלא מהני [והביא ראי' לדבריו] אמנם מנהג פשוט הוא לתופסי ישיבה שיקיים שטר ביחידי ואפשר שכה"ג מנהג מבטל הלכה עכ"ל בקיצור והב"י כ' על דבריו ז"ל ואנן לא שמענו ולא ראינו מי שנהג כן עכ"ל והנה אף שמור"ם נדחק ליתן טעם להמנהג מ"מ הבו דלא להוסיף עלה כמו שנוהגין עתה שמקיימי' השטרות הסופרי' והחזני' דודאי בכה"ג מצי בעל דין לערער והיינו דוקא שאין יכול לקיים עידי השטר אבל אם הוא חתימת יד הלוה והלוה מודה לפניו שהוא חתימתו מהני קיומא לענין שאם טוען להד"ם שצריך לישבע נגדו וכמבואר לק' סי' פ"א ס"י ועד"מ ותמצא שם שגם על טעם דמור"ם יש לפקפק מההיא דרב אשי ע"ש:

לענין קיום שטרות דרבנן:    ובהגמ"ר דקידושין דף תרס"ה ע"ג כ' דאם העדי' אומרי' לא חתמנו שטר זה או שאין העדי' קיימי' ובעל דבר או' פסול הוא צריך קיום אף מדאורייתא:

דאע"ג דאין יחיד מומחה בזה"ז:    וכ"כ מור"ם לעיל לענין לדון יחידי בסי' ג' ס"ב ובי"ד ר"ס רכ"ח לענין היתר נדרי' ביחיד מומחה ושם בסי' של"ד ג"כ לענין לקנוס ליטרא דדהבא המבייש הזקן שהוא מומחה:

סעיף ה

אפי' שלא בפני בעל דין:    לקמן סי' ק"י ס"ג וס"ז פסק המחבר דגם להוציא מיתומי' קטני' מקיימין ועמ"ש כאן ושם ובר"ס ע"ח בפריש' דלהרא"ש והטור צריכין לחלק ביתומי' בין מטא זמן השטר לגבות (דאז אין מקיימין) או לא ועמ"ש עוד מזה:

סעיף ו

או שני הדייני':    פי' דייני הקיום:

סעיף ז

שיחתמו העדי' בפניהן:    וכ"כ ב"י ובע"ש כתב אזה ז"ל ואע"ג דאמרי' לעיל קיום שטרות דין הוא וקי"ל בעלמא אין עד נעשה דיין גבי קיום שטרות דרבנן הקילו עכ"ל. וקשה דהא גם בעלמא כה"ג מותר דהרי אמרו לא הא גדולה שמיעה מראיי' ומה"ט נתבאר לעיל בסי' ז' דאם ב"ד רואין המעשה הנעשה לפניהן ביום דיכולין לדון עליו ע"פ ראייתן בלא עדות אחרי' וה"נ לא מיבעיא כשרואין שהעדי' חותמי' לפניהן עכשיו ביום שיכולין לקיימן מיד דה"ל כאלו דנו ע"פ ראייתם אלא אפילו לא חתמו לפניהן אלא שבא השטר לפניהן ביום והן מכירין החתימות אזי ה"ל ראיית החתימות ביום כאלו חתמו אז בפניהן ומקיימין אותו על פי ראייתן אפי' הוי קיום שטרות דאורייתא מיהו מדהקדי' הרמב"ם והמחבר וכתבו ז"ל הא' שיהיו הדייני' מכירין כו' השני שיחתמו בפניהן והוא זו ואצ"ל זו אם לא שתאמר שמ"ש שיחתמו לפניהן מיירי אפי' בלילה דאז אין ראוי לדון ולקבל עדות ולומר לא יהי' גדול' שמיעה מראי' וכמ"ש בפרישה וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך סכ"ד קולא אחריתי דעד המעיד נעשה דיין מה"ט דקיום שטרות דרבנן ע"ש בסמ"ע ס"ק נ"ג ועפ"ר וכיון שכן י"ל דע"ש נמי פירשו כן מ"ה הוצרך לטעם דגבי קיום שטרות הקילו:

שיבואו העדי' החתומי' בו:    וכתב רי"ו נ"ב ח"ח יש מחלוקת בתוספת' אם אומרי' העדי' כתב ידינו הוא זה ואחרי' אומרי' אין זה כ' ידם אם צריך קיום אחר או לא ולא אפסקא הלכתא כמאן עכ"ל ב"י וד"מ:

ויאמר כל א' זה כת"י:    וא"צ שיעיד כל א' על חתימת יד חבירו דקי"ל על מנה שבשטר הן מעידין וה"ל בעדותן זה כאלו כל אחד העיד אני ראיתי שהלוה זה המלוה לזה הלוה ומה שסיים הרמב"ם והמחבר וכתבו דיאמר ואני עד בדבר הזה ר"ל מתוך זו חתימת השטר נזכר ההלואה דאל"כ הי' צריך כל א' להעיד ג"כ על חתימת חבירו וכמ"ש המחבר ס"י ומיהו אין צריך לו' בפי' כן שזוכרין אלא מסתמא נמי אמרי' שזוכרין אותן ועפ"ר:

הרביעי שיבואו עדי' ויעידו כו':    ואף אם העדי' החתומי' בפנינו יכולין לקיים ע"י עדות אחרי' ב"י וד"מ ס"י:

עדות זה מתוך כתבם:    פי' שני עדים. כותבין עדותם שמכירין החתימות והב"ד מקבלין עדותם מתוך כתבם ומקיימין את החתימות הראשונות כאלו עידי הקיום העידו לפניהן על פה לאפוקי בשאר עדות דקי"ל כהרמב"ם דבעי' שיעידו בפיהן אם לא כשחתומין הן על השטר דמהני משום תיקון העולם וכמ"ש המחבר לעיל סי' כ"ח סי"א ע"ש:

אכילה גלוי' כו':    ודוקא משתי שטרות אבל משטר שדה א' איכא למימר דזיוף הוא ונזדמן כך דהניחו לאכול ועפ"ר:

שטרי כתובות:    בזה נמי בעינן שישבו אותן שתי נשים תחת בעליהן ג' שנים בשופי וכ"כ הטור בשם הרמ"ה:

ואפי' אם ב' השטרות מקויימין:    הטעם דאף דאין חוששין להמקויימין שהם זיוף מ"מ יש לחוש שמא זייף זה מתוך אלו המקויימין:

ויש חולקין:    טעמייהו דס"ל דא"א לאיש אחר לכוון ולכתוב בזיוף אות באות ככתב העדים משא"כ כשאינן מקויימי' דאיכא למיחש שמא שלשתן מזוייפין ואיש א' כתב בזיוף בכתיבת ידו בשם חתימת העדים ועד"ר שכתבתי להגורסי' בטור בהתדע שהרי מקיימין משטר מקויים אפילו יוצא מתחת ידו טעם אחר והוא דירא לזייף משטר כזה שדקדקו הב"ד לקיימו ע"ש. אותו טעם א"ש דוקא להטור וסייעתו דפירשו חשש זיוף הנזכר בגמ' דיש לומר שיזייף אחד מתוך חבירו אבל מדברי הרמב"ם משמע להחולקים דס"ל פירושו דזיוף שהן עצמן הן זיוף ולא שיזייפו מתוכו מ"ה כתבתי טעם זה ודו"ק ועד"ר מ"ש בזה דאינו מוכרח לפרש דעת הרמב"ם שהוא כן ע"ש:

משטר שקרא עליו ערער:    ס"ל דבקרא עליו בע"ד ערעור לו' שהוא מזוייף אז ודאי הב"ד נתנו לב לחקור היטב ולא קיימוהו אא"כ נודע להן בבירור והוחזק בב"ד שזהו חתימת יד העדים מ"ה מקיימין מתוכו משא"כ בלא קרא עליו ערער וכ"כ המחבר בסעיף ל"ז ע"ש:

כדלקמן סל"ז:    פי' שם כתב המחבר עצמו שני הדיעות ובטור כתב כאן שני הדיעות ובדין דסעיף ל"ז סתם הדברים דאפילו בלא קרא עליו ערער נמי מקיימין מתוכו וכדעת הרא"ש אביו ע"ש והמחבר העתיק כאן ל' הרמב"ם מ"ה לא כ"כ דעת החולקין ועפ"ר שם כתבתי דעת הרמב"ם אינו מוכרע ויכול להיות דס"ל דאפילו לא קרא עליו ערער נמי אלא דתפס לשון הגמ' והגמרא יש לומר אורחא דמילתא נקט דכל שלא קרא עליו ערער לא היה מדרכן לקיימן וכמ"ש הרא"ש אלשון הגמרא ע"ש:

כמו שמקיימים משטרי שתי שדות כו':    ושם מקיימין אע"פ שאינן מקויימין:

אבל לא מאיגרת:    הטעם דאין אדם מדקדק בכתיבת האיגרת וכתבו משתנה לפי הקולמוס והנחיצ' וזהו ג"כ טעם הי"א דאין מקיימין אפילו מהספר כו' משום דאין אדם מדקדק כי אם בחתימה ועד"מ בסכ"ד:

סעיף ח

אע"פ שלא פירשו באיזה דרך כו':    הרמב"ם והטור שהביאו מסיים בזה וכתב ז"ל באיזה דרך נתקיים אם העידו העדים בעצמן על חתימתן אם שהעידו אחרים עליהן שאין חוששין לב"ד טועין שמא טעו וכבר נהגו לכתוב כו' ור"ל שמא טעו במה שיש חילוק בקיום דאם העדים בעצמן מעידים על חתימתן אז אינו צריך שיעיד כל א' על חתימת חבירו ואם אחרים מעידים על חתימתן אז צריך כל א' להעיד גם על חתימת חבירו או יצטרף שלישי עמהן וכמ"ש הטור והמחבר בס"ט וי"א:

ומ"ש ונוהגין לכתוב הדרך כו':    ג"ז שם במיימוני ובטור שהביאו ונ"ל הטעם דאף דלא חיישי' לב"ד טועין מ"מ שמא ע"י זה יוודע ללוה שלא נתקיים כראוי והיינו שיברר שעידי הקיום פסולין הן או משום צד א' משא"כ כשעידי השטר בעצמן העידו על חתימתן וק"ל:

סעיף י

אלא על הממון שבשטר:    ומטעם זה אמרו דא"צ שיעידו כל א' גם אחתימת יד חבירו וכמ"ש הטור והמחבר סעיף ז' וס"ל להרמב"ם דכמו שאמרו כן לקולא כן נמי אמרינן לחומרא דאם שכחו ההלואה ואין כתיבת ידן יוצא ממקום אחר לקיים חתימה זו מהן כמו שמאמינים להן שהוא חתימתן כן נאמין להם שאינן זוכרין מההלואה כלום ומ"ה אפילו אם כל א' מעיד גם על חתימת חבירו אין עדותו נחשב לכלום:

והרי הן כחרשין:    פי' העדים החתומים נחשבים בעדות זה שבשטר כחרש שאינו שומע ואינו מדבר דפסול לעדות לכ"ע כמ"ש בסי' כ"ח בדין אלם ובסי' ל"ה בדין שאינו שומע ומהרי"ק הביא דברי הרמב"ם וכתוב בו הרי הוא כחרש ולפ"ז קאי אשטר דנחשב כחרש בעלמא וכ"כ המחבר לקמן בסי' נ"א ס"ג ושם ג"כ העתיק לשון הרמב"ם ע"ש וכל' זה כתב המחבר בס"ס מ"ז ז"ל והרי השטר כחרש ול' כחרש מלשון בכלי חרש וגם לשון הרי הם כחרשים נוכל לפרש כן ור"ל חתימתן שבשטר נחשב לחרש ועפ"ר:

ואין משגיחין על דבריהם כו':    ז"ל הרמב"ם שאנו חוששין שחוזרין בהן ורוצין לבטל השטר וכאלו אמרו קטנים היינו שאינם נאמנים הואיל ומקיימין שלא על פיהם:

כיון שמעידים שזה כתב ידם מקיימין השטר כו':    ס"ל דלא גרע מעדים דעלמא שמעידים על חתימת העדים וה"נ אם כל א' מעיד גם על חתימת חבירו או שמצטרף שלישי עמהן המעיד על חתימת שניהן וכדמסיק סגי בהכי:

ולא בעינן שיזכרו העדות אלא בעד אחד כו':    נראה דהכי פירושו כשאין חתום על השטר אלא עד אחד שאין תורת שטר עליו לשלחו לב"ד לפסוק שבועה על פיו או להתחייב ממון בהצטרפות עוד אחד. עמו בעל פה אלא ישבע שלא היה דברים מעולם או שפרעו ופטור אלא צריך שיזכור העד החתום עדותו עפ"י השטר ויבא לב"ד ויעיד לפניהן על פה לפי מה שפסק המחבר ומור"ם בסי' כ"ה סי"א דאין עד מעיד ע"פ כתבו אפילו אינו אלם אם לא כששני עדים חתומים בשטר ומשום תיקון העולם וזה אינו שטר וזהו מ"ש בפ"ב דכתובות (דף ך' ע"א) כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אחר כמה שנים והוא שזוכר ומפרש שם אפילו זוכרו ע"פ השטר לחד פירושא וכמ"ש התו' בד"ה ור"י אמר כו'. ומ"ש או בב' עדים לענין קיום השטר ר"ל כששנים חתומים על השטר ואין א' מכיר חתימתו של חבירו צריכין שיהיו זוכרים ג"כ ענין השטר דאז אמרינן שניהן אמנה שבשטר הן מעידין וכמ"ש הטור בסי' זה גם התו' כ"כ שם בסוף הדבור הנ"ל:

ומ"ש אבל ב' עדים החתומים על השטר כו':    עד ואם נתקיים השטר כו' ר"ל נתקיים כתיקונו שב' מעידים על כל חתימה מ"ה א"צ לזכרו ומהני השטר אע"פ שלא נכתב כתיקונו וכדמסיק וכ"כ מהרי"ו בשם הגהת מיימו' שכ"כ בשם מהר"מ ע"ש במהרי"ו בסי' צ"ד שחילק ג"כ בין עד אחד לב' עדים לענין זה ודו"ק היטב ועמ"ש עוד מור"ם מזה בד"מ בר"ס ל"ט וגם בש"ע שם ס"ג בהג"ה:

סעיף יא

לפי שג' רביעי ממון כו':    והתור' אמרה על פי שנים עדים חצי ממון ע"פ כל אחד מהן:

סעיף יג

ומת א' מהן:    וה"ה אם הוא חי ואינו במדינה שיעיד על חתימתו ועפ"ר:

בפני עדים:    כ"כ הרמב"ם ועפ"ר שם כתבתי טעם הטור דלא כתב הכי:

אפי' על החרס:    פי' אע"פ שאין כותבין שטר על חרס כמ"ש הטור והמחבר בר"ס מ"ב משום דהוא דבר שיכול להזדייף מ"ש עליו מ"מ לקיים ממנו חתימה זו מיד כותבין אחרס ומ"ש אפילו אחרס דמשמע מכ"ש אמגילתא אף ע"ג דבגמ' אמרו דאמגילתא לא יחתום דילמא ימצאנו אינש דלא מעלי ויכתוב עליו שט"ח היינו דלא יחתום אמגילה באמצעיתו אבל יכול לחתום נפשו ארישא דמגילתא דאז לא מצי לכתוב לפניו שטר עליו ואם יבא לכתוב אחר חתימתו לא מהני כיון שהוא כתב אחר וכמ"ש הטור והמחבר לקמן ר"ס ס"ט ע"ש:

וכ"ש אם היו עדים כו':    דבכה"ג א"צ לחתום החי על החרס כיון דכבר העידו עליו אחרים:

סעיף יד

או הדיין בעצמו ואחר עמו:    עמ"ש בסמוך:

העד מעיד על מנה שבשטר:    דאפילו מעיד סתם על חתימתו ה"ל כהעיד על מנה שבשטר כמש"ל בס"ז:

וכן אם נתקיים כתב הסופר כו':    ע"ש דכ' ז"ל ומ"מ גבי מבני חרי וכ"כ רי"ו נ"א ח"ח ד"מ ד':

סעיף טו

אם שני דייני הקיום כל א' מעיד על כתב ידו כו':    ז"ל הטור השטר מקויים ולא אמרי' על כתב ידם הן מעידים (פי' וליבעי שיכיר כל א' גם חתימת חבירו) אלא כל אחד מעיד על קיום השטר שהוא כשר והרי הן שני עדים שמקיימין השטר עכ"ל ומ"ש הטור והמחבר בס' שלפני זה ז"ל או דיין ואחר עמו מעידין על כתב ידו כו' לרבותא כ"כ דאף ע"פ שיש אחר עמו שמעיד אינו מועיל:

סעיף טז

מצטרפין דאמאי דמסהיד כו':    גם הדיין שמעיד על חתימתו ה"ל כאלו מעיד ואומר אלו הן החתימות שראיתי שחתמו או הועד לפני על חתימתן:

אלא ששנים מן השוק כו':    כשאין הדיין בעצמו כאן בעינן שנים במקומו:

מעידין על הדיין:    בב"י כתוב על הדיין ועל העד וט"ס הוא שם וכמ"ש בהגד"מ ע"ש:

סעיף יז

להצטרף עם אחר:    פי' עם א' שראה החתימות בגדלותו אע"פ שגם הוא קרוב לעידי השטר והא ראיה שהתחיל המחבר וכ' עידי הקיום יכולין להיות קרובים לעידי השטר דמשמע אפי' שניהם קרובים ולא כ' דבעינן שיצטרף עם הכשר אלא כשאחד ראה בקטנותו וכ"כ ר"ן ובעי' נמי שיהא שני עידי הקיום הללו כשרים זה לזה ויכול להיות דמ"ה כתב עם א' כשר אלא דא"כ הל"ל ג"כ ברישא גם מור"ם כ' דין זה בסמוך בסי"ח דלא יהיו קרובים זה לזה ותרתי ל"ל ועפ"ר:

דדוקא אלו שרגיל כו':    פי' ומ"ה נאמן לומ' שמכירין מימי קטנותו משא"כ באחריני אבל כשראו החתימות בגדלותן אפי' אחתימות דכ"ע נאמנים וע"ל סי' ל"ה בפרישה שם כתבתי מ"ט דהחולקים:

סעיף יח

קרובים לדייני קיום:    משום דבעינן עדות שיכול להזימה ודיינים אלו לא יקבלו הזמה על קרוביהן:

ויש מכשירים:    משום דסתם קיום הוא שמעידין שמכירים החתימה ובזה לא שייך הזמה מ"ה הקילו בקיום שטרות להכשיר אף אם מעידין שבפניהן חתמו אף דשייך ביה הזמה:

לעידים המעידים כו':    משום דאין להם ענין זה לזה אבל עידי הקיום עצמן שמעידין בעדות אחד לא יהיו קרובים כמו בעדות דעלמא:

סעיף כ

ובלבד שיכתבו מי הן עידי הקיום שאם כו':    ודיינים של קיום פשיטא שיהיו ניכרים מכח חתימתן שבקיום אם הם קרובים ומ"ה אינו צריך לכותבן משא"כ עידי קיום שאינן נזכרים בשום מקום מ"ה צריך לכותב וק"ל:

סעיף כא

רחוקים מעידי השטר:    משום דעיקר המלוה תלוי בעדי' וגם לא יקבלו עליהן הזמה:

סעיף כב

מדיינים שדנים על המלוה כו':    מפני שדינם על המלוה בא ע"י דייני הקיום שיקיימוהו להשטר טפי ממה שבא ע"י עידי הקיום שע"י דייני הקיום נגמר הקיום:

סעיף כד

מעידין בפניו וחותם:    פי' זה השומע מפיהן חותם נפשו עמהן ואע"פ שאלו השנים היו עדי' שהעידו לפניו נעשו ג"כ דיינים דבקיום שטרות הקילו ומה"ט נמי אע"פ דבקבלת העדי' דעלמא צריך להיות בשלשה וכאן מקבל הא' העדות מפי השנים הקילו בקיום שטרות ואמרו דנעשו אלו העדי' בשעת הגדה דיינים וכאלו ישבו עמו לקבל עדות מפי אחרי': (הג"ה וה"ה עד החתום על השטר יכול להיות דיין לקבל עדות על עד השני שחתום עמו בשטר רשב"א בתשו' סי' תתקס"ט ד"מ י"ב):

משחתמו אין מעידין כו':    דבעינן לפחות שקודם חתימתן יהיו שוין שלשתן בהכרה ומצטרפין יחד להיות ב"ד של ג' לקיים ולכתוב:

ומותר לכתוב הקיום בשטר כו':    דאע"ג דכותבין בהקיום במותב תלתא הוינא ואשתמודענא דדא הוי חתימת ידייהו ומחזי כשיקרא דהרי בשע' שכתבוהו לא ידעו שלשתן ס"ל להרי"ף והרמב"ם דלמיחזי כשיקרא לא חיישי' בכה"ג כיון דאחר שיודע גם להשלישי ויחתום עמהן לא יהא מחזי עוד כשיקרא והיש חולקי' ס"ל דגם בכה"ג חיישי' למיחזי כשיקרא כיון דהוא מעשה ב"ד ועי' בהג"מ עוד מזה:

סעיף כה

לא היו במעמד א' כו':    ול"ד למ"ש בסעיף שלפני זה בשנים שמעידי' בפני השלישי דהתם מיירי דהשנים לא היו צריכין להיות הקיום לפניהן שמיירי שמכירין החתימות מעצמן וגם אח"כ כשהעידו בפני ג' ה"ל כאלו קבלו שלשתן העדות יחד וכמ"ש שם:

אלא כל אחד קבל עדות בפני עצמו פסול כו':    אבל מ"מ כשחותמין א"צ להיות ביחד שם ד"מ כ"א:

ואין הדיינים עצמן נאמנים:    משום דא"כ עשו מתחלה שלא כדין ואין אדם משים עצמו רשע:

ויש מי שמכשיר:    וכ' ב"י דלדעתו צריך לכתוב בקיום במותב תלתא הוינא כד אתי הנפק שטרא קדמנא ומדאיתברר לנא דדא היא חתימת ידייהו אשרוהו וקיימנוהו כדחזי כי אע"פ שלא היו ביחד כשהעידו לפניהן על חתימת העדי' מ"מ צריכי' להיות ביחד להודיע זה לזה ששלשתן יודעין שהוא חתימת ידי עדים עכ"ל ד"מ כ"א:

סעיף כו

ובאו שנים אחרי':    עפ"ר שם כתבתי דה"ה הם עצמם נאמני' להעיד קודם שחתמו על שלישי שעשה תשובה ונקט אחרי' משום סיפא וק"ל:

שחזר בתשובה:    אבל אם העידו שלא גזל ה"ל תרי ותרי ופסול מספק טור סכ"א ועד"ר:

שהרי שלשה היו:    כיון דנתכשר קודם שחתמו שום א' מהן הרי כל הג' חוזרים להיות ראויים לב"ד כבתחלה וכאלו לא נתבטל וועד הראשון מעולם וחותמין שלשתן יחד וכשר משא"כ כשכבר חתמו השנים הרי נתבטל וועד הראשון בהערעור קודם חתימת השלישי ואחר שהוכשר צריכין לחזור ולהתוועד ולחתום יחד כל שלשתן ועד"ר שם כתבתי דנ"ל דצריך לקבל העדות מחדש ולחתום אח"כ מחדש ושגם מסתבר לומר דבעינן אשרתא חדשה ע"ש ודו"ק:

סעיף כז

שזה גילוי דבר שהיה מקודם:    פי' איגלאי מלתא שלא היה פסול מעולם ולא נתבטל וועד הראשון משא"כ בהעידו עליו שגזל אף שבאו שנים והעידו עליו אחר שחתמו שעשה תשובה קודם שנתוועדו יחד מ"מ מחחר שגזל מתחלה חל עליו הערעור ולא נתכשר אלא עתה מיום שהועד עליו בב"ד והלאה וכמ"ש בפרישה ע"ש:

סעיף כח

והשטר נשאר בכשרותו:    ונראה דהיינו דוקא כשנתקיים מחדש ע"פ ג' כשרים או שיש עדים לפנינו שנוכל לקיימה על ידן וקמ"ל דלא נפסל השטרמחמת חתימת הפסול שחתם כבר על הקיום:

סעיף כט

ב"ד של שנים קיימוהו:    ואע"ג דכתב לפני חתימות במותב תלתא הוינא אי לא כתב נמי וחד ליתוהי יאמרו מתחלה הסכימו ליקח שלישי עמהן לרווחא דמילתא ולא נזדמן להו שלישי וקיימוהו בשנים ויאמר הרואה שסגי לקיים השטר בשניים אשר"י:

אפי' הי' כתוב בו בב"ד:    פי' דכתב במותב ב"ד הוינא לחוד אבל אם כתב במותב תלתא בי דינא הוינא כו' מסיק המחבר אחר זה דכשר דכולי האי לא חשדינן להו:

משמעות שהיו שלשה:    ז"ל הרמב"ם והביאו הטור ואם יש בו משמעות שמוכיח מתוכו שהיו שלשה כגון ואמר לנו פלוני ואמרינן ליה תו לא צריך עכ"ל ונ"ל דאפי' אם אותו פלוני אינו מומחה וגם לא זכרו שאמר להן לקיים מ"מ מדמוכח מיניה שהיה אז שלישי ולפני זה כתב במותב ב"ד או במותב תלתא הוינא לא אתי הרואה למיחשד להו ומ"ש בגמ' ואמר לנו רבנא אשי ל"ד קאמר וכמ"ש בפרישה כנ"ל ולא כמ"ש בע"ש ז"ל ואם יש בו משמעות אחר שהיו שלשה כגון שכ' בו פלוני זה והוא מומחה לרבים אמר לנו לקיים השטר או שנעש' זה בפניו שוב א"צ וחד ליתוהי דודאי הוא לא טעה לומר ששנים נקראו ב"ד עכ"ל הרי שהצריך להיות אותו השלישי מומחה ושא"ל לקיים ולא נהירא כי דוקא רש"י אפירושו כ"כ והוא פירשו בע"א שכתב שהזכירו שהיה הענין בפני מומחה כו' ר"ל שאותו השלישי ודאי לא הי' עמהן בקיום אלא מדנעשה לפניו אמרינן ודאי הקיום (נעשה) בהכשר דבזה ודאי בעינן שיהיה בו מומחה דלא טעה כו' אבל לפי' הרמב"ם א"צ לזה וכמ"ש ג"כ לעיל סי' ל"ט ע"ש וכאן בפריש' ודוק:

ואפי' אין כתוב בו רק שטר זה כו':    ומשמע שם בתשו' הרמב"ן סי' צ"א דחתימת שלשתן בעינן ואדלפני זה קאי וכן הביאו הב"י ע"ש:

סעיף ל

כדי להקל מעליהן כו':    פי' כשהיו מתחלה ג' יחד וקבלו העדים בג' ואחר כך הלך אחד מהן ולא חתמו אלא השנים א"צ להדר אחר שלישי קודם שיכתבו האשרתא ושיחתום גם הוא אלא כותבין האשרתא וכותבין בה וחד ליתוהי (וה"ה אי כתב תרי מגו תלתא ג"כ סגי ב"י) וסגי בחתימת השני' כיון שנתקבל העדות בשלשה:

אם כתב בהנפק:    פי' בקיום הב"ד היו רגילין לכתוב קדמנא נפק שטר זה וע"ש זה נקרא הקיום הנפק וע"ל סי' ס"ה ס"ז:

וי"א דפסול:    פי' הקיום פסול אבל השטר נשאר בכשרותו:

אנחנו סהדי כשר:    בריב"ש סי' שפ"ב כתב הטעם די"ל שהן עצמן הכירו החתימות והרי הם עדים וב"ד דגם זה בכלל לא יהיה גדולה שמיעה מראיה וכמ"ש לעיל בסמ"ע סקי"ג ולא כמ"ש בע"ש שם וגם כאן:

סעיף לא

כנגד הכתב:    פי' לאפוקי על הגליון אלא דוקא כנגד כתב שבשטר ולאו דוקא נגד העדי':

ולכן אם הנייר קצר כו':    ולאפוקי מרדכי פ' י"נ דכתב דמלפף ביה ניירא וכתב ביה סי' וכ"כ המ"מ שם בשם גאון וכ' עליו דא"א לעשות סי' שלא יזייף:

ריוח שטה א' כו':    דדוקא בעדי' החתומי' על השטר דהן בעלי בתים דעלמא בהן אמרו דאין רגילין לדקדק ומניח שיעור שטה א' ושני אוירין ריוח בין חתימתן להשטר וכמ"ש הט"ו בסי' מ"ה משא"כ בב"ד דצריכין לדקדק:

שטר ושני עדי':    ושטר כזה דהוא ועידיו בשטה א' הוא כשר כמ"ש בסי' מ"ה ס"י ע"ש

סעיף לב

שריטת דיו:    פי' ונראה חלק בין השריטות אבל לא ימלא כל הריוח דיו כי איכא למיחש לזיופא שהיה כתוב שטר אחר במקום הטיוטא והוא העביר עליו קולמוס וכ' מלמעלה שטר אחר ב"י בשם הרמב"ם ור"ת ד"מ כ"ט:

ואין חוששין לב"ד שקיימו קיום על השריטות:    דדוקא בעדי' חוששין לזה כמ"ש הטור והמחבר בסי' מ"ה ס"ו וכמ"ש שם פירושו וטעמו משא"כ בדייני הקיום (דליכא למחשד לבעל השטר שהיה כתוב שם עליו דבר חובה דאין רגילין לכתוב חובתו אחר חתימת העדי' ועפ"ר):

וי"א שחוששין לכך:    המחבר לטעמו שבב"י כ' שכן נראה לו מדהשמיט הרי"ף והרא"ש לסוגיא דאתמר בגמ' עלה דרב ובדרישה כתבתי שם דנ"ל דלית בזה שום פלוגתא ע"ש ודו"ק:

סעיף לג

שמא הקיום היה רחוק כו':    עפ"ר ודרישה שהוכחתי מדהוצרך לכתוב שמא היה הקיום רחוק ולא כ' דבלאו הכי פסול משום דיש לחוש שמא היה כתוב במקום שטר זה הנכתב על המחיקה שטר ועדים אחרים ומחקו (דאי לא מחק גם לעידיו פשיטא דפסול כמ"ש הטור והמחבר בס"ס מ"ה סכ"ב ע"ש) וכתב עליו שטר ועדיו והניח הקיום הראשון לקיים זיופו ש"מ דהרמב"ם והמחבר מיירי בכאן אפילו היה שטר כתוב על נייר שאינו קלף דא"א למחוק כתבו של שטר ולכתוב מליו כתב שטר אחר דלא יהא ניכר אפ"ה חיישינן שהיה שטר כתוב עליו מלמעלה רחוק מן הקיום וביניהם היה מלא שריטות ושריטות יכול בקל למחקו ולכתוב במקומו וק"ל עוד כתבתי שם ישוב אחר מ"ש ודו"ק:

ויש מכשירין לקיימו:    גם בזה המחבר לטעמו ע"פ מ"ש בב"י והבאתי לשונו בדרישה וכתבתי שם דנ"ל דאין בזה פלוגתא ע"ש ודו"ק:

סעיף לד

קודם שנעשה גזלן כו':    לא שידוע זה בעדים שראו שחתם הגזלן מקודם דא"כ לא היינו צריכין לעדות דגזלן ולא להעיד מליו שזו חתימתו ומאיזה זמן חתם אלא ר"ל לפי הזמן הנכתב לפנינו בשטר נראה שנכתב קודם שנעשה גזלן אלא שיש לחוש שמא כתב הזמן בזיוף בכתב היום השטר והקדים הזמן וכדמסיק וק"ל:

ואם אין עדי' המכירי' כו':    והיינו דוקא כשיש עדים שראו שטר החתום בהני החתימות קודם שנעשה גזלן אלא שאין מכירין החתימות דעליה קאי דאם לא ראוהו כלל איכא למיחש שעתה זייף והקדים הזמן וק"ל:

סעיף לה

ונעשה חתנו הוא אינו יכול להעיד:    וכ' ב"י בסי' ל"ג מחס"ז וכן אם היה יודע לו עדות בע"פ בקנין עד שלא נעשה חתנו אינו חותם משנעשה חתנו עכ"ל ד"מ נ':

אפילו לא ראוהו עד שנעשה חתנו:    הטעם שזה אינו חשוד לזייף ואינו פסול רק מחמת קורבה ועדים כשחתמו ה"ל כאלו נחקרה עדותן בב"ד בשעת החתימות ואז לא היה חתנו מ"ה פוסקין על חתימתן אף אחר שנעשה חתנו וק"ל:

אבל אם יוצא מתחת יד העדי' לא:    והיינו לדברי הרי"ף דס"ל דביוצא מתחת יד העדי' לא אמרינן לענין שום דין דה"ל כנחקרה עדותן בב"ד ועד"מ ס"ח:

סעיף לו

ונשתתק הוא אינו יכול להעיד:    פי' ע"י חתימתו או הרכנת ראשו כמ"ש לעיל בסי' ל"ה:

אבל אחרים מעידי' עליה:    והטעם כטעם קרוב הנ"ל דהוא אינו נחשד לזייף:

סעיף לז

שנים החתומי' על השטר ומתו:    כן הוא לשון הגמרא ומתו ולדעת הרא"ש הנזכר בסמוך בהגהות מור"ם ל"ד קתני ומתו אלא ר"ל שאינן לפנינו לקיים חתימתן עד"ר:

הרי אלו נאמנין כו':    דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ונאמני' במגו:

אא"כ טען שנקבע כו':    פי' המלוה טוען לא תקרעו שטר שלי כי אקיימנו אבל אנן לא טענינן ליה כן דהא אף אם יקיימנו ה"ל תרי ותרי ועפ"ר:

משטר שקרא עליו ערער כו':    כבר נתבאר הטעם והפלוגתא לעיל בסי' זה סי"ז וי"ח:

אין קורעין אותו:    פי' וגם לא מגבינן ביה אלא דאי תפס מטלטלי' לא מפקינן מינה וכמ"ש מור"ם בהגה והוא מדברי הטור ע"ש שכתב דעות החולקי' איזה תפיסה מועלת:

וכל זה שכבר מתו העדי':    פי' ואז לא באו לפסול העדי' (הגה וכן אם באו שנים ואמרו שקרובי' בנשותיהן היו כשחתמו דעכשיו אין מעידין על פסול העדי' אלא לפסול השטר עכ"ל ר"ן ד"מ ל"ג):

גם השטר נפסל:    כ"כ הטור בשם התוס' ז"ל דלא עדיפי עדים החתומי' על השטר מאלו היו עומדין לפנינו דהוי מצי אמרי פסולין הן והרא"ש ס"ל דכל שחתומין על השטר ה"ל כאלו כבר נחקרה עדותן בב"ד ותו לא מהימני הני לפסול השטר עפ"ר ודרישה:

והא דאין נאמני' כו':    ובהג"א כ' דבעידי השובר זכה הלוה במה שבידו והשובר כשר דאוקי ממונא בחזקת מריה עכ"ל ד"מ ל"ג:

דאי תפס מטלטלי' נקט מטלטלי' כו':    דאלו בקרקע לא שייך תפיסה והאי תפיסה דמטלטלי' מהני אפילו תפס בעדים כיון דכתב ידם יוצא ממקום אחר דה"ל תרי ותרי אמרינן המע"ה:

ואומרי' בתוך כדי דיבור כו':    דאלו אחר כדי דבור ה"ל מגיד וחוזר ומגיד ולא מהימני:

או פסולי עדות היינו מחמת קורבה ונתרחקנו:    כגון שהיו קרובי' מחמת חיתון דנשיהן ומתו הנשים ולא משוו נפשייהו רשעי' בכך דומיא לאומר שטר אמנה היה דמחשב רשע בכך ואינן נאמני' כמ"ש המחבר אחר זה דשאני בקרובי' דאמרינן דהענין אמת שהלוהו ואף שגורמין שיטרוף משועבדי' שלא כדין מ"מ אין זה מעשה רשע כיון שהלוהו באמת קודם שלקח ולא ה"ל ליקח ועוד דיכולין להתנצל ולומר סברנו שהמלוה לא יסמוך עלינו אלא יחתום עליה עוד עדי' כשרי' והוא כשר להגאוני' כמ"ש הטור בסי' מ"ה סי"ב וי"ד:

ואין כאן אלא עד א':    אינו ר"ל דה"ל דין עד לחייב את הלוה ש"ד וכדעת הרמ"ה וסייעתו שהביא הטור כאן שהרי המחבר עצמו פסק לקמן סי' פ"ב סי"ב דבכה"ג ה"ל כאלו אין כאן עד כלל דלא נשבע אלא היסת והיינו כדעת ר' מתתיה וכדעת הטור ועוד שא"כ לא ה"ל להמחבר לכתוב שזה שאומר תנאי היה נאמן שכיון שהוא נאמן לא מחייב השני להלוה שבועה וצ"ל דהמחבר לא כ' דה"ל כעד א' אלא לאפוקי מדעת הרמ"ה שכתב הטור בסל"ו בשמו ז"ל ע"א אומר תנאי היה וע"א אומר לא היה תנאי אם על מטלטלי' מעידי' נשבע הנתבע ש"ד ע"פ העד א' האומר לא היה תנאי דרחמנא הימניה לחד לחייבו שבועה וכל מקום שהאמינה התורה לעד אחד ה"ל כשנים והאי דקאמר תנאי הוה חד ואין דבריו של אחד במקו' שנים עכ"ל וע"ז כתב המחבר דלא ה"ל זה דאומר לא הוה תנאי אלא כחד מפני שגם זה שאומר תנאי היה נאמן וה"ל כאלו אין כאן שטר ותבעו על פה ונשבע היסת ונפטר ממנו כמ"ש הטור והמחבר לקמן ס"ס פ"ב וק"ל:

שהיה שטר אמנה:    דגם שטר אמנה לא ניתן לכתוב ועולה הוא והרי משוי נפשייהו רשעי' בעדות זה ואין אדם משים עצמו רשע. (הגה וכתב נ"י פרק חזקת הבתים דף קפ"א ומיהו מעשי' בכל יום שנותני' קנין סתם ומאמינו על המעות אף על פי ששיעבד נפשיה שהאיסור אינו אלא לעשות שטר כ"כ הריטב"א עכ"ל ד"מ ל"ד):

ואח"כ נתברר להם שהיה אמנה כו':    שאין זה כחוזר ומגיד אלא עדות אחרת היא זו שנודע להן אח"כ ה"ל כמעידי' על השטר שחתומים עליו שפרע לו או מחלו לו:

ואם כתב ידם יוצא ממקום אחר כו':    עד דאינם נאמני' בשום דבר וכו' צ"ע הא פסק המחבר סי' פ"ב סי"ב דנאמני' לומר תנאי היה דברינו אפילו כ' ידם יוצא ממקו' אחר דלאו חוזר ומגיד הוא שהרי השטר חל אם יתקיי' התנאי ועפ"ר ודרישה שם כתבתי דגם על דברי הטור יש לדקדק שכתב באם כתב ידם יוצא ממקו' אחר בכל דבר אין נאמני' וכתב אח"כ דהרא"ש הסכי' לסברא זו וזו סותר למ"ש הטור בס"ס כ"ט ובסימן פ"ב ועכצ"ל דמ"ש אינם נאמני' בכל דבר לא קאי אלא אהני הנזכרי' בגמרא קטני' פסולי' אנוסי' היינו או אמנה ומודעא היה דברינו ולא קאי אתנאי היה דברינו דאינו כתוב שם עמהן והעיקר דבתנאי היה דברינו אינו עוקר עיקר השטר ומ"ה איבעיא הוא שם בגמ' משא"כ אינך דבאין לעקור השטר לגמרי מ"ה פשיט להגמרא בהו דאינן נאמנין ועליהן כתב המחבר דאינן נאמני' בשום דבר המבטל השטר ר"ל בכל הני דעוקרין השטר לגמרי ועפ"ר וכן יש לפרש ג"כ דעת המחבר. ואף שכתב המחבר בסי' כ"ט ס"א דאינו יכול להוסיף בעדותו תנאי יש לחלק דשאני התם דכבר העיד בב"ד בע"פ שחייב ליה ואי היה ביה תנאי ה"ל להזכירו מיד ולא להעיד סתם משא"כ כשחתמו ע"ג שטר כנ"ל לחלק לדעת המחבר ושס"ל כדעת הרא"ש וטור בדין זה דאלו הרמב"ם ס"ל דגם בתנאי היה דברינו אינו נאמן כשכתב ידם יוצא ממקו' אחר כמ"ש בפ"ג מהל' עדות ע"ש וב"י בסי' כ"ט כתב דשוים הם להרמב"ם בשניהן אינן יכולין לומר תנאי הי' דברינו ולהרא"ש בשניהן יכולין לומר כן ולמחבר צ"ל דחילוק ביניהן והוא דוחק קצת ועד"ר ודוק:

שיאמרו לבעל השטר:    כתב הרא"ש כלל צ"ח סי' ד' על שטר משכנתא שלא היו כותבי' בו המחיצות אם איתא דלא הוה המחיצות בכלל ה"ל לפרש ואף אם אומרי' העדי' דלא היה בכלל אין נאמני' הואיל וסותרי' מ"ש בשטר עכ"ל ד"מ ל"ט:

חוץ מלומר בפנינו מסר מודעא:    הטעם משום דאמרינן בגמ' מודעא ניתן לכתוב ופי' הר"ן דניתן לכתוב השטר מכר דאם יבטלנו זבינא אחר כך מחמת המודעא צריך המוכר להחזיר הדמים שקיבל כמ"ש בשטר ומ"ה ס"ל דאף כשכתב ידם יוצא ממקו' אחר נאמני' כיון דלא עקרי סהדותא לגמרי דהא אכתי מהני לאהדורי זוזי אפומא דההוא שטרא וכ' עוד ר"ן ז"ל וכן אם נפרש כו' וכתבתיהו בפרישה ע"ש וכ' עוד דאזיל לטעמא דניתן לכתוב משום דמצוה קעבדי שחתמו לשטר הלואה או לשטר קנין כדי להציל הלוה או המוכר מהיזקו ולא היו נאמני' כשכתב ידם יוצא ממקום אחר דהא גם באמר' אנוסי' היינו מחמת נפשות כ"ש דניתן לכתוב ואפ"ה אין נאמני' לומר כן כשכת"י יוצא ממקו' אחר כו' עד"ר ועפ"ר:

סעיף לח

שהלוה היה קטן כו':    ה"ט דחזקה דהעדי' לא חתמו על השטר היוצא מת"י הקטן דעולה הוא ואינן נאמני' להשים נפשם רשעי':

אבל עד א' החתום בשטר כו':    דאין ב"ד חוקרין על עד אחד וע"ל ר"ס כ"ט דבעדות ע"פ אינו יכול לחזור ולהעיד ע"ש: