סמ"ג עשה קמח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · סמ"ג · עשה · קמח · >>


מצות עשה קמח - לשמוט ולהתיר לכל את צמח הארץ בשביעית

ובפרשת משפטים כתיב "והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה כן תעשה לכרמך לזיתך(שמות כג, יא). ונאמר בפ׳ תשא "בחריש ובקציר תשבות(שמות לד, כא). מכאן אתה למד גם מצוה אחרת שצוה הקב״ה שיפקיר אדם פירות שביעית ואינו רשאי להחזיק בהם במחובר. ויפרוץ נעילת כרמו וגדרת שדהו להפקר, וכל הקודם זכה ורשאי הזוכה בהן לשומרם עד זמן הביעור, ואז צריך להוציאם ולהפקיר מה שזכה זה. והרי זו מצוה עשה שנייה.

ותניא בת״כ [פרשה בהר פ״א] לך ולעבדך מה ת״ל לפי שנא׳ ואכלו אביוני עמך יכול לא יהו פירות שביעית מותרות אלא לעניים בלבד מניין אף לעשירים כשהוא אומר לך ולעבדך ולאמתך הרי בעלי עבדים אמור אם כן מה ת״ל ואכלו אביוני עמך ללמדך שעניים אוכלין אחר הביעור ולא עשירים דברי רבי יהודא ורבי יוסי אומר אחד עשירים ואחד עניים אוכלים אף לאחר הביעור א״כ למה נאמר ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה פירות אדם לאדם פירות בהמה לבהמה פירוש שלא יאכיל פירות אדם לבהמה ולא פירות בהמה לאדם עוד תניא [שם] והיתה שבת הארץ לכם לאכלה מן השובת בארץ אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור לכם ולא לאחרים פירוש עכו״ם לאכלה ולא להביא ממנה מנחות ונסכים. ותניא [שם] כל תבואתה לאכול ולא לעשות זלחין ולא לעשות מלוגמא אפיקטויזין ואיספלנית. ובפרק ח׳ דשביעית שנינו שביעית ניתנה לאכילה ולשתייה ולסיכה ודרשו רבותינו בת״כ [בפרק הנזכר] תהיה לרבות אף להדלקת הנר ולצבוע צבעים ומפרש במס׳ שביעית [בפרק הנזכר] שיאכל אדם דבר שדרכו לאכול וישתה דבר שדרכו לשתות ולא ישנה פירוש מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ובמעשר [מבואר בסמל״ת ל״ת רנ״ח] דבר שדרכו לאכול אותו חי לא יאכלנו מבושל או להפך. וכמו שמפרש בת״כ [בפרק דלעיל] פירות אדם לאדם, פירות בהמה לבהמה, וכן לסוך דבר שדרכו לסוך, ולהדליק דבר שדרכו להדליק, ולצבוע דבר שדרכו לצבוע.

עוד שנינו במס׳ שביעית [פ״ז] כלל אמרו בשביעית כל שהוא מאוכל אדם ומאוכל בהמה וממין הצובעין פי׳ גידולי קרקע שצובעין בהם ולא עפר שעפר שצובעין בו אין בו משום שביעית כדתנן בשביעית ומביאה בע״ז [דף י״ד] כל שיש לו עיקר יש לו שביעית וכל שאין לו עיקר אין לו שביעית. כל אלו שמנינו ואינו מתקיים בארץ [בדף מ״ב דלעיל] פי׳ שכלה לחיה שבשדה יש לו שביעית ולדמיו שביעית ויש לו ביעור ולדמיו ביעור ואם הוא מתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית אבל אין לו ביעור ולדמיו ביעור. וכשם שחייב להפקיר פירות שביעית כך חייב להפקיר חליפי פירות שביעית שכל הנלקח ונחלף בפירות שביעית נתפס בקדושת שביעית. כדתניא בת״כ [בהר פרק ג׳] ומביאה בע״ז [דף נ״ד] יובל היא קדש תהי׳ לכם מה קדש תופס את דמיו אף שביעית תופסת דמיה אי מה קודש תופס את דמיו ויוצא לחולין אף שביעית כן ת״ל היא הרי היא בקדושתה נמצא אתה אומר אחרון אחרון נתפס בקדושת שביעית ופרי עצמו אסור כיצד לקח בפירות שביעית בשר אלו ואלו מתבערים בשביעית לקח בשר ודגים יצא בשר ונכנס דגים. ואע״פ שקדש הכתוב כאן ביובל ולא בשביעית הא מני רבנן היא דאמרי אין היובל נוהג אלא אם כן יש עמו שביעית ואחרי שיובל תלוי בשביעית חשבינן לקדש דיובל כאילו הוא כתוב בשביעית.

והא דאמר בערכין [פרק בתרא דף ל״ב] מנו יובלות לקדש שמיטין האי תנא הוא דאמר דבין רבי יהודא ובין רבנן שביעית נוהג אע״פ שאין היובל נוהג דתניא בת״כ [דלעיל] מניין עשה שביעית אעפ״י שאין היובל נוהג ת״ל וספרת לך וגו׳ ומניין עשה יובל אע״פ שאין שביעית ת״ל והיו לך שבע שבתות שנים תשע וארבעים שנה דברי ר׳ יהודא וחכמים אומרים שביעית נוהגת אעפ״י שאין היובל נוהג ואין היובל נוהג אא״כ יש עמו שביעית. ולא כדברי ר׳ דאמר בגיטין [דף ל״ו] ששמיטת קרקעות מדרבנן מטעם שאין יובל נוהג אלא בזמן שכל יושביה עליה [כדאיתא בערכין דף ל״ב] ותניא בירושלמי בפרק השולח וזה דבר השמיטה שמוט ר׳ אומר בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת יובל ואחת שמיטת שביעית בשעה שהיובל נוהג שמיטה נוהגת דבר תורה פסקו היובלות כשגלו שנא׳ לכל יושביה שמיטה נוהגת מדבריהם. כך פירש רבינו יעקב והלכה כרבי שהרי הילל שהתקין פרוזבול במסכת שביעית [פ״י] סובר כמותו כמו שמעמידין בגיטין [דף ל״ו] שאומר ומי איכא מידי דמדאורייתא משמט ואתא הילל ותקן שאינו משמט ומתרץ בשביעית בזמן הזה ור׳ היא ויש לדקדק מאחר שיובל נוהג בבית שני לדברי רבי׳ יעקב [בתוס׳ שם כל הסוגיא מו״ס בד״ה בזמן] כאשר יתבאר לפנים והילל בבית שני היה לכל הפחות לדורו תיקן תקנה זו כדאמרינן בגיטין [דף ל״ו] ואף לדורות כדמסיק שם מאיזה טעם תהי׳ שביעית מדבריהם ורבינו שמשון פירש דודאי שביעית דאורייתא בבית שני והא דתיקן הילל לאו לדריה תיקן אלא לאחר חורבן שני שהרי היו יודעין שיחרב הבית כדאיתא בנזיר [דף ל״ב] והא דאיבעיא להו כי תקין הילל לדריה תיקן או לדרי דעלמא תקין לאו לדריה ממש שהרי הילל וגמליאל ושמעון נהגו נשיאותם בפני הבית ק׳ שנה אלא לדור הסמוך לו כגון לדור שבשעת חורבן א״נ ההי׳ בעיא לרבא דמשני [שם] הפקר ב״ד הפקר ואפי׳ הא שביעית דאוריי׳ [בשביעית דף מ״א]

פירות שביעית אין מוציאין אותם מן הארץ לח״ל ואין מאכילין אותם לעכו״ם ולא לשכיר אא״כ הי׳ שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שנאמר הגרים עמך. ואין פורעין חוב מפירות שביעית כדתנן [בשביעית פ״ח] ואין אוספין פירות שביעית עד שיגיעו לעונת המעשרות שנ׳ תאכלו את תבואתה אינה נאכלת עד שתעשה תבואה [בת״כ דלעיל פ״א] אבל אוכל מהן מעט בשדה כשהן פגין משיפריחו והבוסר משיוציא מים וכן כל כיוצא בזה כמו ששנינו בפ״ד דשביעית ובלבד שלא יכניסם לתוך ביתו. [דף ל״ט ובפרק מקום שנהגו דף נ״ב]

מותר לקוץ אילנות בשביעית קודם שיהא בהם פרי אבל משהתחיל לעשות פרי לא יקוץ אותן שהרי מפסיד האוכל וכתיב לאכלה ולא להפסד. ואם הוציא פירות והגיע לעונת המעשרות מותר לקוץ אותו שהרי הוציא פירותיו ובטל דין שביעית ממנו. [שם] ומאימתי אין קוצצין האילנות בשביעית? החרובין משישלשלו והגפנים משיגרעו והזיתים משינצו ושאר כל האילנות משיוציאו פרי. [בתוספתא שם פ״ח] אין שורפין קש ותבן של שביעית מפני שהוא ראוי למאכל בהמה ואין נותנין קש ותבן של שביעית לא לתוך הכר ולא לתוך הטיט ואם נתן הרי הוא כמבוער. [שם] תנור שהסיקוהו בקש ותבן של שביעית יוצן ומשתרד רביעה שנייה במוצאי שביעית נהנין פירוש להשי׳ בתוך הכר ושורפין בקש ובתבן של שביעית כמו ששנינו בשביעי׳ פ״ט. [שם פ״ז]

אין עושין סחורה בפירות שביעית אלא אם רוצה למכור מעט לקנות מאכל אחר מוכר כאשר ביארנו למעלה ואין מוכרין פירות שביעית לא במדה ולא במשקל ולא במניין אלא מוכרין באכסרה להודיע שהוא הפקר כמו ששנינו בפרק ח׳ דשביעית פירש אכסרה אנטאשק״א וחבירו בפ״ב דדמאי.

שנינו בשביעית ג׳ ארצות לשביעית כל שהחזיקו עולי בבל מא״י עד כזיב לא נאכל ולא נעבד פי׳ אסור בעבודה וכל הספיחין הצומחין בו אסורים באכילה לא נאכל לאחר שביעית בלא ביעור וכן מפרש בירושלמי [שם] כל שהחזיקו עולי מצרים מן כזיב ועד אמנון נאכל ולא נעבד פי׳ הספיחים הצומחים בשביעית מותרין באכילה אבל אסורין בעבודה ומהנהר ומאמנום והלאה נאכל ונעבד. סוריא אע״פ שאין שביעית נוהגת בה מן התורה שנינו שם שגזרו עליה שתהי׳ אסורה בעבודה בשביעית כארץ ישראל [בירושלמי דלעיל] והטעם כדי שלא יניחו ארץ ישראל וילכו וישתקעו שם אבל עמון ומואב ומצרים ובבל אף על פי שהם חייבים במעשרות מדבריהם [כמבואר לעיל מ״ע קל״ג] אין שביעית נוהגת בהם מדבריהם ועבר הירדן שביעית נוהגת בה מדבריהם לא נאכל ולא נעבד. [פ״ט]

זמן ביעור פירות שביעית אינו שוה אלא כשכלה אותו המין בשדה כלה בבית שנאמר ולבהמתך ולחיה אשר בארצך [בת״כ פרשת בהר פ״ח ור״ש מביאה בפי׳ שם] כל זמן שהחיה אוכלת מן השדה ממין זה אתה אוכל ממה שבבית כלה החיה לאכול ממין זה בשדה חייב לבער אותו המין מן הבית וכשיכלה לחיה שבשדה כיצד יעשה כדתניא בסוף תוספתא דשביעית מי שיש לו פירות שביעית והגיע זמן הביעור כיצד יעשה מחלק מהם לשכניו לקרוביו ומיודעיו ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו כל בית ישראל כל מי שצריך ליטול יבא ויטול וחוזר ומכניסן לתוך ביתו ואוכל מהן עד שיכלו. הנה למדת שהביעור הוא שלא יחזיק אדם בפירות שביעית כלל אלא יפקיר הכל ודרך הפקר מותרין לאכול. ובמסכת שביעית [פ״ט] שנינו מי שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלקין מזון שלשה סעודות לכל אחד. עוד שנינו שם [בדף הנזכר] ג׳ ארצות לביעור יהודא ועבר הירדן והגליל שלש ארצות לכל אחת ואחת ומפרש שם כגון ביהודא ההר והשפלה והנגב כו׳ ולמה אמרו ג׳ ארצו׳ לכל אחת וא׳ שיהו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה פי׳ שאם כלה ביהודא בארץ ההר ואינו כלה בארץ העמק כלה בבית ליושבי ההר אע״פ שאינו כלה לחיה שבעמק. והטעם מפרש בירושלמי [שם] שערו לומר שאין חיה שבהר גדילה על פירות שבעמק. ויש פירות שזמן ביעורו ידוע כדתניא בתוספת׳ דשביעית ומביאה בפסחים [דף נ״ג] אוכלין בגרוגרות עד חנוכה בתמרים עד הפורים בענבים עד הפסח בזתים עד העצרת וכל אלו הזמני׳ הם בשמיני אחר השביעי׳ וכן כל הביעורי׳ בשמינית אחר השביעית.

כדרך שאסור לעבוד את הארץ בשביעית כך אסור לחזק ידי ישראל שעובדין אותה או למכור להם כלי עבודה לפי שאסור לחזק ידי עוברי עבירה כדאיתא בפרק ה׳ דשביעית ומחזיקין ידי גוים בשביעית בדברים בלבד כגון שראו אותו חורש או זורע אומר לו תתחזק או תצליח כדאיתא בפ׳ הניזקין [דף ס״ד וס״ב] וכיוצא בדברים אלו מפני שאינן מצווין על שביתת הארץ אבל לא יסעדנו ביד ומפרש עוד בירו׳ [שם ובפ״ה דשביעית] שיכול לומר לו עדור חרוש והתבואה שתצא מן הארץ הזאת אקננה אחר השביעית ודברים הן מפני דרכי שלום שנינו במס׳ שביעית פרק ז׳ אין עושין סחורה בפירות שביעית לא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבלות ולא בטרפות ולא בשקצים ולא ברמשים ולא יהי׳ לוקט ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו. לקט לעצמו והותיר מותר למוכרן לקח בכור למשתה בנו או לרגל ולא צריך לו מותר למוכרו צדי חיה ועופות ודגים שנתמנו להם מינין טמאים מותרין למוכרן.

שנינו בפרק יש בכור [דף כ״ט] כל מי שהוא חשוד לעשות סחורה בפירות שביעית אין לוקחין ממנו דבר שיש עליו זיקת שביעית [שם דף ל׳] והחשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות והחשוד על המעשרות אינו חשוד על השביעית [שם] החשוד על הטהרות אינו חשוד על המעשר ולא על השביעית שהאוכל הטמא הזה שמכרו בחזקת טהור אינו מטמא אחרים אלא מד״ס והחשוד לד״ס אינו חשוד לד״ת. הלכה כרשב״ג בפ׳ כל פסולי המוקדשין [דף ל״ה] שאומר כל החשוד על הדבר אע״פ שאינו נאמן על של עצמו נאמן על של אחרים חזקה אין אדם חוטא לאחרים לפיכך החשוד על הדבר דנו ומעידו [בפרק זה בורר דף כ״ו] הכהני׳ חשודי׳ על השביעית להשהותם אחר הביעור לפי שהם אומרים הואיל והתרומות מותרות לנו אע״פ שהם אסורים לזרים במיתה קל וחומר על פירות שביעית לפיכך סאה של תרומה שנפלה לתוך מאה סאין פירות של שביעית תעלה נפלה לפחות ממאה ירקבו הכל ולא ימכרם לכהנים ככל המדומע לפי שהם חשודים על השביעית.

שנינו בפ״ז דשביעית [דף מ״ג] חרובין חדשים שכבשן ביין ישן וישנים בחדש חייבין בביעור פי׳ כגון חרובין של שביעי׳ שכבשן ביין של ששית או ביין של מוצאי שביעית חייב לבער את היין שהרי טעם פירות שביעי׳ בו זה הכלל פירו׳ שביעי׳ שנתערבו בפירות אחרות מין במינו בכל שהו שלא במינו בנותן טעם.