סמ"ג לאו קס
"לא תרצח", צוה הקב"ה בדברות ראשונות ואחרונות. ועונש בפרשת אלה מסעי, שנאמר "כל מכה נפש לפי עדים ירצח את הרוצח" (במדבר לה, ל). ואם רצח הרוצח בזדון בפני עדים, מיתתו בסייף שנאמר "נקום ינקם" (שמות כא, כ). ודרשו רבותינו [בפ' ד' מיתות דף נ"ב] על פי הקבלה, זו מיתת סייף כמו שנאמר "חרב נקמת נקם ברית" (ויקרא כו, כה). ורציחה נקראת בכל עניין שאדם נהרג בו, כמו שנאמר "ואם בכלי ברזל הכהו וימת, רוצח הוא, מות יומת הרוצח" (במדבר לה, טז) ונאמר "או בכלי עץ יד אשר ימות בו הכהו וימת, רוצח הוא" (במדבר לה, יח) ונאמר "ואם בשנאה יהדפנו או השליך עליו בצדיה" (במדבר לה, כ).
ותנא בספרי [מסעי] הרי את דן בניין אב מביניהם הצד השוה שבהן שמחמת הממיתין מת וחייב אף כל שמחמת הממיתין מת חייב. ואפילו גוסס דאמרי' רוב גוססין למיתה, ההורגו חייב. כדאיתא בפ' הנשרפין [דף ע"ח] בגוסס בידי שמים דכ"ע לא פליגי דחייב והיינו דתנן בשבת [דף קנ"א] המעמץ עיניו של מת עם יציאת נפש הר"ז שופך דמים. ואומר בסנהדרין [בפ' אחד דיני ממונות דף ל"ז] שלכך נברא אדם יחידי שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא.
והרודף אחר חבירו להורגו או בא לגזול ממונו בכלי זיינו, רשאי הנרדף להורגו שנ' אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת, אין לו דמים. ושנינו בפ' בן סורר ומורה [בדף ע"ב] הבא במחתרת נידון על שם סופו. והטעם מפרש רבא בגמ' [שם] אין אדם מעמיד עצמו על ממונו ויודע שיעמוד בעל הממון בפניו ועל דעת להורגו הוא הולך ואמרה תורה אם בא להורגך השכם להורגו. היה הדבר ברור לבעל הבית שזה הגנב הבא עליו אינו בא להורגו ולא בא אלא על עיסקי ממון, אסור להורגו ואם הרגו הרי הוא הורג נפש, שנ' אם זרחה השמש עליו דמים לו, אם ברור לך הדבר כשמש שיש לו שלום עמך אל תהרגהו אבל בסתמא הרגהו. לפיכך אב הבא במחתרת על בנו אינו נהרג שודאי שלא יהרגהו, אבל הבן הבא על האב נהרג. וגרסינן בסנהדרין [שם] אמר רב כל מאן דאתי עלאי במחתרתא קטילנא ליה, לבר מרב חנינא בר שילא דקי' לי בגויה דמרחם עלאי כאב על בן. [שם] ת"ר אין לי אלא מחתרת גגו, חצירו וקרפיפו מניין? ת"ל ימצא הגנב מ"מ א"ב כן מה ת"ל מחתרת מפני שרוב גנבי' מצויים במחתרת. [כך משמע שם בירושלמי]
הגנב שגנב ויצא או שלא גנב ומצאו יוצא מן המחתרת, הואיל ופנה עורף ואינו רודף, יש לו דמים. וכן אם הקיפוהו עדים או בני אדם אע"פ שעדיין הוא ברשות זה שבא עליו, אינו נהרג. ואין צ"ל אם בא לב"ד שאינו נהרג. וזהו שתירגם אונקלוס אם זרחה השמש וגר אם עינא דסהדא נפלת עלוהי [* כך משמע מן הברייתא דלעיל דלא ריבתה אלא גגו וכו' שבע"ה מצוי בהם] וכן הבא במחתרת לתוך גינתו או לתוך שדהו או לתוך הדיר, יש לו דמים שחזקתו שבא על הממון בלבד, לפי שאין הבעלים מצויין במקומות אלו. הרב רבי אליעזר ממי"ץ היה מדמה עניין המסור לבא במחתרת לפי שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ולכך מותר להרגו כדאמרינן בפ' הגוזל אחרון [דף קי"ז] רב כהנא שמטיה לקועיה דההוא מסור.