מצוה:לא לרצוח
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
לֹא תִּֿרְצָח לֹא תִּֿנְאָף לֹא תִּֿגְנֹב לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.
(שמות כ, יב)
אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.
(דברים כז, כד)
הזהיר הדיין שלא להרוג נקי וזכאי. והוא אמרו לא תרצח.
הערות
קישורים
שלא להרוג נקי
שלא להרוג נפש, שנאמר (שמות כ יג) לא תרצח.
שורש מצוה זו, ידוע ונגלה לכל רואי השמש, כי השם יתברך ברא העולם וצונו לפרות ולרבות כדי לישבו לפניו, ומנענו שלא נחריבהו בידינו להרוג ולאבד הבריות שהן המישבות העולם. ואולם הרשעים הגמורים כגון המינים והמלשינים אינן מישבי העולם, ועליהם אמר הכתוב (משלי יא י) באבד רשעים רנה, לפי שהם לא יושיבו העולם, אלא יחריבוהו בכל כחם. וזהו מה שאמר חכם מחכמינו ז"ל באבוד הרשעים קוצים אני מכלה מן הכרם (בבא מציעא פג ב), כלומר באבדן אלה יתישב העולם יותר, כמו שפירות הכרם מתרבים וטובים יותר בסלוק הקוצים ממנו.
מדיני המצוה, מה שאמרו ז"ל (סנהדרין פח א) שאחד ההורג את הבריא או את החולה נטוי למות, ואפילו הגוסס בחולי -- בדי שמים נהרג עליו. ודין משפט הרוצח כיצד, ויתר פרטיה, מבוארין בפרק תשיעי מסנהדרין ושני ממכות[1].
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר עליה ורצח במזיד ויש עדים שהתרו בו, הורגין אותו בסייף[2]. בשוגג -- למטה נכתב דינו בעזרת השם בסדר אלה מסעי (מצוה תט).
"לא תרצח", צוה הקב"ה בדברות ראשונות ואחרונות. ועונש בפרשת אלה מסעי, שנאמר "כל מכה נפש לפי עדים ירצח את הרוצח" (במדבר לה, ל). ואם רצח הרוצח בזדון בפני עדים, מיתתו בסייף שנאמר "נקום ינקם" (שמות כא, כ). ודרשו רבותינו [בפ' ד' מיתות דף נ"ב] על פי הקבלה, זו מיתת סייף כמו שנאמר "חרב נקמת נקם ברית" (ויקרא כו, כה). ורציחה נקראת בכל עניין שאדם נהרג בו, כמו שנאמר "ואם בכלי ברזל הכהו וימת, רוצח הוא, מות יומת הרוצח" (במדבר לה, טז) ונאמר "או בכלי עץ יד אשר ימות בו הכהו וימת, רוצח הוא" (במדבר לה, יח) ונאמר "ואם בשנאה יהדפנו או השליך עליו בצדיה" (במדבר לה, כ).
ותנא בספרי [מסעי] הרי את דן בניין אב מביניהם הצד השוה שבהן שמחמת הממיתין מת וחייב אף כל שמחמת הממיתין מת חייב. ואפילו גוסס דאמרי' רוב גוססין למיתה, ההורגו חייב. כדאיתא בפ' הנשרפין [דף ע"ח] בגוסס בידי שמים דכ"ע לא פליגי דחייב והיינו דתנן בשבת [דף קנ"א] המעמץ עיניו של מת עם יציאת נפש הר"ז שופך דמים. ואומר בסנהדרין [בפ' אחד דיני ממונות דף ל"ז] שלכך נברא אדם יחידי שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא.
והרודף אחר חבירו להורגו או בא לגזול ממונו בכלי זיינו, רשאי הנרדף להורגו שנ' אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת, אין לו דמים. ושנינו בפ' בן סורר ומורה [בדף ע"ב] הבא במחתרת נידון על שם סופו. והטעם מפרש רבא בגמ' [שם] אין אדם מעמיד עצמו על ממונו ויודע שיעמוד בעל הממון בפניו ועל דעת להורגו הוא הולך ואמרה תורה אם בא להורגך השכם להורגו. היה הדבר ברור לבעל הבית שזה הגנב הבא עליו אינו בא להורגו ולא בא אלא על עיסקי ממון, אסור להורגו ואם הרגו הרי הוא הורג נפש, שנ' אם זרחה השמש עליו דמים לו, אם ברור לך הדבר כשמש שיש לו שלום עמך אל תהרגהו אבל בסתמא הרגהו. לפיכך אב הבא במחתרת על בנו אינו נהרג שודאי שלא יהרגהו, אבל הבן הבא על האב נהרג. וגרסינן בסנהדרין [שם] אמר רב כל מאן דאתי עלאי במחתרתא קטילנא ליה, לבר מרב חנינא בר שילא דקי' לי בגויה דמרחם עלאי כאב על בן. [שם] ת"ר אין לי אלא מחתרת גגו, חצירו וקרפיפו מניין? ת"ל ימצא הגנב מ"מ א"ב כן מה ת"ל מחתרת מפני שרוב גנבי' מצויים במחתרת. [כך משמע שם בירושלמי]
הגנב שגנב ויצא או שלא גנב ומצאו יוצא מן המחתרת, הואיל ופנה עורף ואינו רודף, יש לו דמים. וכן אם הקיפוהו עדים או בני אדם אע"פ שעדיין הוא ברשות זה שבא עליו, אינו נהרג. ואין צ"ל אם בא לב"ד שאינו נהרג. וזהו שתירגם אונקלוס אם זרחה השמש וגר אם עינא דסהדא נפלת עלוהי [* כך משמע מן הברייתא דלעיל דלא ריבתה אלא גגו וכו' שבע"ה מצוי בהם] וכן הבא במחתרת לתוך גינתו או לתוך שדהו או לתוך הדיר, יש לו דמים שחזקתו שבא על הממון בלבד, לפי שאין הבעלים מצויין במקומות אלו. הרב רבי אליעזר ממי"ץ היה מדמה עניין המסור לבא במחתרת לפי שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ולכך מותר להרגו כדאמרינן בפ' הגוזל אחרון [דף קי"ז] רב כהנא שמטיה לקועיה דההוא מסור.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
- ^ (ח"ה תכה)
- ^ (סנהדרין עא ב)