סידור תורה אור/מאמר הקל קול יעקב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
< סידור תורה אור
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

סידור תורה אור

הקדמה[עריכה]

הקל קול יעקב וגו'. כתיב "ואתה מחיה את כולם", "ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית", מחדש ממש מאין ליש בכל עת ורגע, כמאמר "ברוך עושה בראשית, אומר ועושה" כו'. ודיברה תורה כלשון בני אדם: כמו שגילוי אור וחיות וכוח הנשמה משכל האדם הוא מתגלה ומשתלשל בשלושה מיני מדרגות זו למטה מזו, שהם בחינת מחשבה דיבור ומעשה, לבושי השכל, כך כביכול אור פני מלך חיים מחיי החיים אין סוף ברוך הוא מתגלה ומאיר להחיות העולמות בשלושה מיני לבושין אלו, כמה שכתוב: "לבושין תקינת לון דמינייהו פרחין נשמתין" כו'.

רק "כי לא מחשבותי מחשבותיכם" וגו', וכתיב "ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". פירוש, כי מהיות הקב"ה רם ונישא ומתנשא רבבות מדרגות עד אין קץ ותכלית למעלה מעלה אפילו מבחינת השכל וחכמה עילאה, ואין צריך לומר מבחינת מחשבה דיבור ומעשה. ובתחילת ששת ימי בראשית, כשעלה ברצונו לברוא העולם, במחשבה אחת נבראו כל העולמות בדרך כלל, ונפרטו אחר כך בתשעה מאמרות בששת ימים. הרי מחשבה זו וכל המאמרות הן צמצום גדול ועצום מאד מאד. ובפרט לומר "יהי רקיע" וגו', דכולא קמיה כלא ו"מלין דהדיוטא", ו"לאו אורחא דמלכא" כו'.

אך הנה צמצום זה לגילוי והמשכות אור פני מלך חיים מחיי החיים אין סוף ברוך הוא היה אז בתורת חסד חינם מרצון העליון ברוך הוא בלי אתערותא דלתתא כלל. אך אחר שנברא האדם כתיב "ויניחהו בגן עדן לעבדה" – אלו רמ"ח מצוות-עשה כו'. פירוש, כי גן עדן הוא גילוי אור פני מלך חיים המאיר ומתגלה בשכל והשגת הנשמות, ולכן נהנין מזיו השכינה, הוא בחינת גילוי השכינה, ומתענגים על ה' מקור החיים והתענוגים.

אך מי הוא הגורם המשכת האור והחיות לירד בצמצומים עצומים לבוא לידי גילוי והשגה? הנה הוא על ידי אתערותא דלתתא, עסק התורה והמצוות, כי כל מצווה הוא כלי לרצון העליון אין סוף ברוך הוא, שלכן נקראות איברין דמלכא ונר מצוה על דרך משל, כמו שהנר הוא כלי לאור הגשמי.

והנה על ידי קיום מצוות מעשיות ממשיכין חיי החיים ואור ה' בגן עדן התחתון בבחינת גילוי, ועל ידי קול ודיבור בתלמוד תורה ממשיכין לגן עדן העליון, כי כל קול הוא בחינת המשכה מההעלם אל הגילוי, דהיינו השכל שבמוח או תשוקה שבלב באים לידי גילוי בדיבור שבפה על יד הקול היוצא מהבל שבלב. וכשאדם התחתון מוציא מפיו דברי תורה, שהן רצונו וחכמתו המיוחדות במאצילן ברוך הוא בתכלית, כמו שכתוב "ה' בחכמה" וגו' (וכמו שכתוב בלקוטי-אמרים בפרק ל"ה בהגה"ה), אזי גם שורש נשמתו למעלה מעלה המושרשת בעשר ספירות דבריאה יצירה עשיה גם כן מדבר וממשיך דבר ה' ממש למטה כביכול, וכמו שכתוב "ואשים דברי בפיך", "ודברי אשר שמתי בפיך".

וזה שאמרו רבותינו ז"ל, "כל הקורא ושונה, הקב"ה קורא ושונה כנגדו", וכמו שכתוב "את ה' האמרת היום", "האמרת" הוא פועל יוצא, שאתה עשית אותו אומר דברי תורה כביכול, כדי "להיות לך לאלהים" כו', וכמו שכתוב בזוהר על פסוק "ועשיתם אותם" – "אתם כתיב, כאלו עשאוני כביכול". וזהו "ברוך אומר ועושה", "עושה בראשית", על ידי התורה שנקראת ראשית, "ברוך אתה ה' נותן התורה" בכל יום. לכן מברכין כן בכל יום ויום, כי "כלם בחכמה עשית" היא תורה שבכתב, "מלאה הארץ" היא תורה שבעל פה, "קניניך" הן הן "קנה חכמה קנה בינה", והן הן טעמי הלכות שבגמרא, "מאי טעמא דרבי מאיר, קסבר" כו', שהן נמשכות מחכמה ובינה עילאין. וכל המשכה נקרא בשם "קנה", על דרך משל כמו קנה הגשמי המוציא הקול מהלב. וגם התפשטות והילוך כוח השכלי מהמוח אל הלב הוא דרך גידין דקין מאד המובלעים בקנה, כידוע ליודעי ח"ן.

אך כדי שיוכל האדם לעורר דיבור העליון כביכול על ידי קולו ודיבורו, צריך לקשר נפשו האלקית תחילה [בבחינת העלאת מיין נוקבין, כי "אין טיפה יורדת מלמעלה" כו'] לה' אחד בקריאת שמע שחרית וערבית (ושאר התפילה הוא ביאור הקריאת שמע, כנודע) ברעותא דליבא, שיהיה ליבו חפץ באמת לדבקה בו, "כי רוח אמשיך רוח ואייתי רוח", וכמו שכתוב: "אם ישים אליו לבו – רוחו ונשמתו אליו יאסוף", כמו שכתוב בזהר הקדוש. וזה שכתוב: "ואהבת את ה' אלהיך", פירוש, שתאהוב ותחפוץ שה' יהיה אלהיך, ואתה תהא מרכבה ובטל לו, מחשבתך למחשבתו ודיבורך לדיבורו, וכן לבטל ולהפך כל המידות למידותיו יתברך כנודע, שאז הוא אלהיך ו"בקרבך קדוש". ולכשתחפוץ כן – יהיה כך באמת, כשיהיו "הדברים האלה" כו' "ודברת בם" וגו'.

וזהו "הקל קול יעקב", הקל הראשון ממטה למעלה, מה שישראל צועקים "ה' אחד" בקריאת שמע וחפצים לדבקה בו ברעותא דליבא ולא להיות בפרודא חם ושלום בשום אופן, מחמת אהבה הטבעית על כל פנים. ועל ידי זה "האלהים יעננו בקול" מלמעלה למטה, וקורא ושונה כנגדו, להיות דבר ה' ממש כפיו. ולכן 'קול' זה מלא וי"ו, כי וי"ו מורה על המשכה מלמעלה מיו"ד שבראשה, היא בחינת חכמה עילאה כו'.

אך לפי שמודעת זאת, מדת הקדושה היא אחדות והתכללות, ונעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן, ולא בפרודא חס ושלום, לכן אי אפשר גם כן לקול התחתון ממטה למעלה לקשר נפשו בה' אחד בקריאת שמע בקשר אמיץ וחזק ולדבקה בו באמת לאמיתו בלי המשכת קול העליון מלמעלה למטה על ידי קנה העליון, "קנה חכמה קנה בינה" כו', וכנודע גם כן שלכן נקראו חכמה ובינה עילאין בשם אבא ואמא, שהן הן המולידות המידות אהבה ויראה כו' (גם נודע מהאר"י ז"ל שאפילו בעליות עולמות עליונים אי אפשר לתחתון לעלות למעלה בבחינת מיין נוקבין עד שתרד תחלה הארה מלמעלה).

אך בהיות כי תכלית בריאת עולם הזה כדי להיות לו דירה בתחתונים דווקא, כמו שכתוב "וימלא כבוד ה' את כל הארץ" דייקא, בבחינת גילוי אחדותו ויחודו יתברך, כמו שכתוב "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו" וגו', "כי עין בעין יראו" וגו', וכמו שהיה מעין זה במתן תורה, שעל כל דיבור פרחה נשמתן. אבל לימות המשיח ותחיית המתים שיזדכך חמריות עולם הזה, יוכלו לסבול לקבל הארה יותר גדולה לאין קץ בבחינת גילוי לעין כל בשר והשגתם, שכל אחד לפי השגתו מראה באצבע על דרך משל ואומר "הנה א-להינו זה קוינו לו" וגו'.

אך מי הוא הגורם המשכות וירידת אור ה' לתחתונים ממש בבחינת גילוי בזה, הנה הן הן כל המצוות מעשיות בכלל כנ"ל (וכמו שנתבאר בפרק ל"ו ופרק ל"ז), ובפרט מצוַת הצדקה השקולה כנגד כולן, שלכן נקראת בשם 'מצוה' סתם בירושלמי, לפי שעניינה ומהותה היא השפעת חיים חן וחסד למאן דלית ליה מגרמיה ולהחיות רוח שפלים כו', ובאתערותא דלתתא זו היא אתערותא דלעילא, להמשיך הארת אור פני מלך חיים מחיי החיים אין סוף ברוך הוא לעולם הזה השפל והתחתון שבכל המדרגות בתורת חסד חינם מרצון העליון ברוך הוא, כאור שבעת הימים של ימי בראשית שהאיר בחסד חנם כנ"ל.

ובזה יובן מה שכתוב במשלי: "כן צדקה לחיים", פירוש, 'כן' הוא לשון בסיס ומכון, כדפירש רש"י במלכים, ורוצה לומר שהצדקה הוא מכון לחיים עליונים הנמשכים מאור פני מלך חיים אין סוף ברוך הוא לעולם הזה הגשמי להחיות רוח שפלים כו'. וזהו שכתוב "בצדקה תכונני", פירוש, שתהיה מכון לשבתו יתברך, רק שכעת הנה חומריות עולם הזה הנמשך מקליפת נגה מסתיר ומכסה על אור פני מלך כו' עד עת קץ אשר שם לחושך, "ויצא כברק חצו"; כלומר, כמו שהברק יוצא מתוך עבים חשוכים שהיה גנוז בתוכם, ומבריק ומאיר בכל העולם, כן יצא אור ה' הזרוע וגנוז בחשכת חומריות עולם הזה על ידי מעשה הצדקה הנקרא בשם 'זריעה', "זורע צדקות", וכמו שכתוב "אור זרוע לצדיק".

וזהו שכתוב "הקל קול יעקב", יו"ד עקב, הוא בחינת החיות והאור המלובש בעולם הזה השפל המכונה בשם עקב, על ידי מעשה הצדקה במידת הרחמים שהיא מידתו של יעקב, וכמה שכתוב: "וצדקה ביעקב אתה עשית".

והנה קול הוא בחינת המשכת החיות מאור פני מלך לפנימית ורוחיות העולם על ידי קול ודבור בתלמוד תורה, ויעקב הוא בחינת ההמשכה בבחינת גילוי לחיצונית עולם הזה וחומריותן, על ידי השפעת החסד והרחמים להחיות רוח שפלים כנ"ל, כדי להיות לו דירה בתחתונימ דייקא כנ"ל.

וזהו שאמרו בגמרא (פרק קמא דבבא בתרא דף יו"ד): "ר"א יהיב פרוטה לעני והדר מצלי, שנאמר: 'אני בצדק אחזה פניך'," "אחזה" דייקא, היא בחינת גילוי אלקות בנפש השכלית, המשכלת ומתבוננת בגדולת ה' השורה במוח, ומנפש השכלית אל נפש החיונית שבלב על ידי מעשה הצדקה, כי נפש החיונית היא בחינה חיצונית לגבי נפש השכלית. וזהו לשון "מצלי", שהוא לשון הטיה והמשכת אלקות מלמעלה מההעלם אל הגילוי בנפש ובעולם.

וזהו "ברוך אתה ה'", שיתגלה שם הוי"ה ברוך הוא בעולם ובנפש השכלית והחיונית שבלב כאילו הוא לנוכח ממש, וזהו "אתה". ובחינת גילוי בנפש הוא התהפכות המידות שבלב לה' לבדו, וזהו לשון "אלקינו", כמו "אלקי אברהם" שהוא בחינת מרכבה כו'.

וזהו עניין כללות התפילה כולה, שהוא ביאור הקריאת שמע להתגלות שם הוי"ה המורה על יחודא עילאה, כי להיותו מהווה הכל מאין ליש תמיד בכל רגע, לזאת כולא קמיה כלא ממש והוא היה הווה ויהיה בלי שום שנוי כו'.

וזהו עניין כל ברכות השחר ופסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע ותפילה דרך כלל. ודרך פרט הוא מבואר במלת 'ברוך', לשון בריכה והמשכה מהעולם עד העולם, מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא הנקרא 'אתה'. ו"רופא חולי עמו ישראל" ו"מברך השנים" על דרך משל הוא הכלי שבו מתגלה אלקותו ויתברך שמו למטה בגשמיות כשנותן חיים ובריאות לחולים וברכה על פני האדמה כו' (וכמו שכתוב בזהר, דלית ברכתא שריא באתר ריקניא).

וזהו "הקל" וגו' בה"א הידיעה וחסר וי"ו, שהוא קלא פנימאה שבלב כמו שכתוב בזהר הקדוש, דהיינו התפילה כולה, שכל כוונתה היא בקשת גילוי אלקותו יתברך, צריך לומר בקשה זו מעומקא דליבא, כמו שכתוב "ממעמקים קראתיך ה'". פירוש "קראתיך", כאדם הקורא את חבירו לבא אליו על דרך משל.

אך עצה היעוצה להיות קריאה ובקשה זו מעומקא דליבא, להיות ממארי דחושבנא בכל לילה בתיקון חצות או בקריאת שמע שעל המיטה, לטעום מרירות בנפשו מכל מעשיו ודיבוריו ומחשבותיו אשר לא לה' המה מיום היותו, ויוסיף דעת והתבוננות בגדולת ה' יוסיף מכאוב בנפשו על אשר בהבל בא ובחשך וצלמות ילך רוב הזמן כו'.

אך הסיבה לזה היא ודאי מחמת בחינת גלות השכינה כביכול, הוא בחינת הסתר אור פני מלך בלבוש שק [כביכול], כמו שכתוב "אלביש שמים קדרות ושק" וגו', וכתיב "ואנכי הסתר אסתיר פני" וגו'.

וזהו שאמרו רז"ל במשנה: "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש", פירוש, על דרך שאמרו רז"ל (פ"ו דסנהדרין משנה ה): "שכינה מה לשון אומרת? קלני מראשי", ופירש רש"י: ראשי כבד עלי. ומתוך כובד ראש יבא אחר כך לידי שמחה, היא שמחת הנפש המשכלת ומתבוננת בגדולת אין סוף ברוך הוא, על פי עצה היעוצה בלקוטי אמרים פרק ל"א ופרק ל"ג, וכמו שאמרו רז"ל בברייתא: "אין עומדים להתפלל אלא מתוך שמחה", כי שני המאמרים שבמשנה ושבברייתא עולין בקנה אחד, הכובד ראש עם השמחה שלאחר כך, כמבואר בל"א שם באריכות.

והנה בשומו זאת אל ליבו קודם התפילה, ודאי יתפלל ויבקש מעומקא דלבא על בחינת גילוי אלהותו בנפש ועולם. ועל ידי זה יכול גם כן לכוף יצרו ללמוד הרבה יותר מרגילותו, וכן בכל עת ובכל שעה שאפשר לו, כמאמר רז"ל: "כל שאפשר לו לעסוק ואינו עוסק, עליו נאמר: כי דבר ה' בזה, הכרת תכרת הנפש" וגו', היינו הסתלקות אלקות חס ושלום כנ"ל; וכן בצדקה. כי הן הן המשכת גילוי אלקותו יתברך בפועל ממש בפנימיות ובחיצוניות, שהן דיבור ומעשה כנ"ל. והתפילה היא רק בקשה שיהיה כן בפועל ממש, ואם כן, אם אינו עושה כן בפועל ממש – הרי זה תפילת שוא חס ושלום. וזהו עונשו, שמזמינים לו כל המניעות, סיבות הטורדות ומבלבלות אותו ברבות מחשבות של הבל הבלים, כי "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת" כתיב. ובזה יובן מה שכתוב במשליֲ "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה", כי "דובר שקרים לא יכון" וגו'.

וזהו "הקל קול יעקב", שהיא מידת אמת, כמו שכתוב: "תתן אמת ליעקב". וגם מידתו היא מידת הרחמים, לעורר תחילה רחמים רבים בתיקון חצות וכהאי גוונא במרירות נפשו, ועל ידי זה בא לבחינת "הקל" שהיא קלא פנימאה, עומקא דליבא, כמו שכתוב בזהר הקדוש.