סוד ישרים (ליינר)/ראש השנה/פב
ויהי אחר הדברים האלה וגו'. וביארו ז"ל אחר דבריו של שטן והוא על דרך דאיתא בזוה"ק (ויחי רמה.) כל מאן דרחים ולא קשר עמיה קנאה לאו רחימותיה רחימותא כיון דקני הא רחימותא שלים וכו'. כי הנה כל ענין נסיון שהיה אצל האבות הקדושים לא היה נצרך כלל מצדם כי הם היו מבוררים בתכלית השלימות גם בלעדי הנסיונות אלא כל עסק הנסיון שהיה גבי האבות היה רק למען שיהיה נשאר בקביעות לדורי דורות, כשיעמוד לפעמים ח"ו נגד ישראל איזה הסתרה אזי יתעורר נגדה הבהירות מהנסיונות של אבות הקדושים להגן על ישראל לזה היה הנסיון של אאע"ה שהכניס אותו השי"ת אל תוך גודל הצמצום בין שני מאמרים שהיו הפכים לגמרי בין המאמר כי ביצחק יקרא לך זרע ובין המאמר קח נא את בנך וגו', ולא עוד אלא שהמאמר הראשון כי ביצחק יקרא לך זרע היה מאיר נגדו בגודל בהירות אספקלריא המאירה והמאמר השני קח נא את בנך וגו' היה אצלו באספקלריא שאינה מאירה כדאיתא בזוה"ק ולכך היה הנסיון גדול כ"כ כי ממנו נתברר שלא נשאר גבי אברהם אבינו נגיעה כמו שיש בטבע העולם מאב לבנו אפילו כחוט השערה כי אם היה נמצא אצלו מעט נגיעה כמו שיש בטבע העולם מאב לבנו אזי היה שפיר יכול לפשוט לעצמו לבל יקריבו מחמת המאמר הראשון כי ביצחק יקרא לך זרע שהיה מאיר נגדו ביותר בהירות מהמאמר השני וכל עיקר הנסיון שלו היה זאת שהיה מבורר כ"כ מנגיעה עד שהיה פושט לעצמו לקיים המאמר השני שהיה מנהיר אצלו רק בדרך ספק באספקלריא שאינה מאירה כי אמר פן הוא רצונו ית' לעבוד אותו דוקא מתוך הספק ולא מתוך גודל בהירות עד שאמר לו השי"ת מפורש אל תשלח ידך אל הנער ומאחר שצמצם אאע"ה א"ע כ"כ בזה הנסיון ומסר מצדו את יצחק לגמרי להשי"ת רק שרצונו ית' האיר לו אל תשלח ידך וגו' וממילא נתברר מזה הנסיון שכל הויות ישראל הוא רק מבהירות הרצון ית' שאמר אל תשלח ידך אל הנער נמצא שנשאר בהירות הנסיון של האבות הקדושים לדורי דורות אכן נשאר אז הקטרוג לא יחליפנו ולא ימיר אותו כדאיתא בזוה"ק (בא לג.) לזה נאמר אחר העקדה ויהי אחר הדברים האלה וגו' את עוץ בכורו וגו' וכמבואר (במדרש רבה וירא) נתירא מן היסורין א"ל הקב"ה אין אתה צריך כבר נולד מי שיקבלם את עוץ בכורו איוב וכו' בא שטן לקטרג גירה אותו באיוב וכו' היינו כנגד הקטרוג לא יחליפנו ולא ימיר אותו הראה לו השי"ת במקומו את איוב שהיה בן תמורה כדאיתא (זוה"ק שם) דהא דינא הוה ליה על אברהם למתבע מקב"ה בגין דלא אתעביד דינא ביצחק כד אתקרב ע"ג מדבחא דהא לא הוה ליה לאחלפא קרבנא דאזמין על מדבחא באחרא כד"א לא יחליפנו וכו' ומההוא זמנא דאשתזיב יצחק ואתחליף קרבניה זמין ליה קב"ה לההוא מקטרגא האי לחולקיה כד"א הנה ילדה מלכה גם היא וגו' את עוץ בכורו וגו', היינו כי ענין הלאו דלא יחליפנו ולא ימיר אותו הוא אף שנותן קרבן אחר היותר טוב במקומו כדכתיב לא טוב ברע ולא רע בטוב והוא יען שאינו דומה גבי האדם רגע אחד לחברתה לכן הגם שנותן האדם קרבן אחר היותר טוב במקומו אכן מי יודע אם יש לו להאדם עכשיו זאת הנדיבות בעצמו שהיה אצלו מלפנים בשעה שהתנדב קרבן הראשון כי יכול להיות שבפעם הראשון התנדב ברצון עצום וברוב נדיבות הלב ועכשיו בעת שרוצה להחליף על קרבן אחר שוב אין בלבו כל אותו נדיבות שהיה בלבו מלפנים ועוצם הרצון שהיה בלבו בפעם הראשון נפסק עכשיו הימנו לכך נאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב ונגד זה הקטרוג שעבר על לאו דלא יחליפנו זמין ליה קב"ה לההוא מקטרגא את איוב שהיה בן תמורה היינו שהראה לו השי"ת שאין באמת שום מקום לזה הקטרוג כי א"א היה כ"כ מבורר מצדו עד שהיה נמשך אחר רצונו ית' בכל מיני התחלפות לבושים ולא היה בלבו שום קושיא על הנהגת השי"ת בכל מיני ההפכים שהראה לו השי"ת בהתחלפות הלבושים של סדר הנהגתו ית' וכל מה שהמיר השי"ת והחליף הלבוש מהגוון של הנהגתו כך היה א"א נתמשך אחריו אף שלא היה עדיין בתפיסתו שום טעם והבנה באותה הנהגה כדאיתא במדרש רבה (שם) שאמר א"א כשם שהיה בלבי מה להשיבך ולומר לך אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע עכשיו אתה אומר לי העלהו לעולה ולא השיבותיך וכו' הרי אף שלא הבין בתפיסתו אותה הנהגה בכל זאת לא היה לו שום קושיא ולא השיב כלום משא"כ גבי איוב מצינו כשהחליף השי"ת הלבוש מסדר הנהגתו עמו והמיר אותו על אופן אחר שלא הבין אותה בתפיסתו כמה תרעומות וטענות היה לו וכמה קושיות השיב לזה נקרא איוב בן תמורה ובלשון הש"ס נקרא איוב בן יבמה והמכוון הוא אחד שלא היה בכחו להתמשך אחר רצונו ית' בכל התחלפות הלבושים והזמנים ההפכים מסדר הנהגתו ית' כי לא היה דבוק בקביעות גמור ברצונו ית' לכך נשתנה בלבו בכל פעם הדביקות והנדיבות כפי התחלפות הלבושים מהנהגתו ית' אבל אאע"ה שהיה דבוק תמיד ברצונו ית' בקביעות גמור לא נשתנה מלבו מעולם עוצם הנדיבות שלו בשום פעם אף בכל התחלפות הזמנים שעבר עליו ולכן אין נמי מקום לקטרג עליו שעבר על לאו דלא יחל פנו ולא ימיר כיון שלא נגרע ממנו עוצם נדבת לבבו בשום פעם אותו נדיבות העצום שהיה בו בהתחלה בפעם הראשון היה אצלו גם בזמן בתרא וכן נשאר לזרעו אחריו זאת הנדיבות בקביעות לזה מצינו בגמרא גבי קרבן שכופין אותו עד שאומר רוצה אני והוא כי באמת נמצא בעומק לבם של ישראל נדיבות עצום אלא מחמת ההסתר שמסתיר בעדו ומונע אותו נראה בו גוון שאינו חפץ להקריב לזה מיד כשכופין זאת המניעה לבלתי יסתיר בעדו ומסירין הימנו זה הגוון אזי נשאר עומד בזה הרצון והנדיבות הנקבע בעומק לבבו מירושת אבות: