סוד ישרים (ליינר)/ראש השנה/פא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

ויהי אחר הדברים האלה וגו' איתא בגמרא (סנהדרין פט) אחר דבריו של שטן דכתיב ויגדל הילד ויגמל וגו' אמר שטן לפני הקב"ה רבש"ע זקן זה חננתו למאה שנה פרי בטן מכל סעודה שעשה לא היה לו תור אחד או גוזל אחד להקריב לפניך וכו' מיד והאלהים נסה את אברהם וגו', היינו כי אחר דבריו של שטן שאמר שאברהם לא נתן כלום להקב"ה היה זה הנסיון לברר שאף שיש לישראל הקנין בשלימות הגמור עכ"ז מוסרים אותו בחזרה להשי"ת והיינו כדכתיב הלא אח עשו ליעקב ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי והלא ממקור אחד נולדו וממקור הטוב נחצבו אכן באמת הנקודה הלז אשר הוא מתולדה זאת הנקודה היא טובה אבל מה שהוסיף הוא אח"כ במעשיו הרעים הטביע ברשעתו זאת הנקודה הטובה שהיה בו מתולדה משא"כ ביעקב נשארה זאת הנקודה הטובה ואדרבה כל מה שמוסיפים עליו מעשים טובים נתעלה זאת הנקודה ביותר שלימות כי ישראל מוסרים כל השלימות שלהם להשי"ת וכל מה שנגמר ונתוסף אצלם ביותר השלימות מוסרים המה גם זאת השלימות בחזרה להשי"ת כמו שמצינו גבי אאע"ה דכתיב ויגדל הילד ויגמל ומבואר בתזוה"ק (תיקון ע) שנתגלה באותו היום הפרצוף בשלימות כי מקודם היה בחיק אמו ולא היה נחשב בריה בפני עצמו וביום הגמל שנפרש מחיק אמו נעשה בריה בפני עצמו בשלימות לזה היה צריך למוסרו בחזרה להשי"ת וזה הכח הוא רק בישראל למסור כל מה שבידם להשי"ת משום שמכירים היטב שמצדם אין להם בהטובה שום כח לזה יכולין ישראל להתמשך עם כל הטובה שבידם אחר השי"ת משא"כ העכו"ם אין בכחם למסור שום דבר להשי"ת ולעתיד יראה השי"ת זה הבירור לעיני כל במצות סוכה שהם בועטים ויוצאין אבל ישראל כמו שהם מוכנים לכנוס לסוכה במצותו ית' כך המה מוכנים לצאת ממנה כפי מצותו ית' כי אינם מקבלים שום דבר בקביעות רק כפי דעתם אלא כפי שמראה להם רצונו ית' אין שום נ"מ אצלם מהכניסה להיציאה משא"כ העכו"ם שאוחזים הכל בקביעות ואינם רוצים למסור חזרה מה שכבר יש בידם לזה כשנכנסין לסוכה והקב"ה מקדיר עליהם חמה המה בועטין ויוצאין כי מדעתם אינם רוצים לצאת מדירת קבע כי המה רוצים שהסוכה תהיה להם דירת קבע כי כל חפצם הוא לאחוז איזה כח בידם לבלתי ימסרו מה שיש בידם להשי"ת אבל על ישראל נאמר ונחך ה' תמיד ועיקר כחם הוא מה שמכירין שאין מצדם שום כח בלעדי כחו ית' וזאת ההכרה הוא עיקר הקביעות גבי ישראל וכענין מאמרם ז"ל (שבת) כיון דעל פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו כסותר על מנת לבנות במקומו דמי וזה היה הבירור מאאע"ה שאחר שנגמר הויית יצחק בנו בשלימות מסרו בחזרה להשי"ת בכל לבבו עד שמצדו לא נשאר באמת שום חיים ביצחק אבינו וכל החיים הנשאר אצלו הוא רק מרצונו ית' שאמר אל תשלח ידך אל הנער ולכן קורין העקדה ביום שני שרומז אחר הנסירה כדמתרגמינן ונסריה ותקין ליה היינו שנגמר שלימות הבריאה ואחר שנגמר השלימות צריכין למסרו להשי"ת. ועל זה איתא בכתבי האר"י הק' ז"ל שיום ראשון הוא פנימיות העולמות ויום שני הוא חיצוניות העולמות היינו כי פנימיות העולמות מורה על הנקודה מאור השי"ת שעליה נאמר זרע יעבדנו יסופר לה' לדור ועל זאת הנקודה אין שייך שום הוספה מצד הבריאה אכן ביום שני הוא חיצוניות העולמות שמורה על הוספה מצד האדם וזו ההוספה צריך האדם למסור להשי"ת בכל כחו ומי שמוסר זאת להשי"ת יכול להכיר גם בזה העולם שני ההפכים בנושא אחד אף שאין שכל אדם משגת שני הפכים בנושא אחד אבל מי שמוסר עצמו להשי"ת מנהיר לו השי"ת מפורש שאין שום גבול והפכים כלל וכמו שמצינו כאן דאיתא במדרש (שם) שאמר אברהם אבינו היה לי לשאול אתמול אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע ועכשיו אמרת לי העלהו לעולה וכו' ובאמת לא שאל רק אמר היה לו לשאול כי היה נמשך אחר השי"ת בכל לבבו וידע בטח אשר מצד השי"ת הם ב' המאמרים אמת אף שלא היה אז עדיין בהבנת תפיסתו זאת וכמו שבאמת הראה לו השי"ת אח"כ שאלו המאמרים אינם סותרין זה את זה כמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה שכל עוד שהיה בלב אאע"ה נגיעה כמו מאב על בן יחידו היה הפירוש העלהו לעולה שחטהו ואח"כ כשמסר אאע"ה כל נגיעותיו להשי"ת אז נתהווה הפירוש מהעלהו לעולה אסקיה אחתיה כי כיון שלא היה עוד ביצחק מצדו של א"א שום חיים כי מצד א"א כבר נכלל החיים של יצחק בהמקור לעולה תמימה א"כ היה נקרא שפיר עולה תמימה אף בלתי שישחטהו הרי שאלו שני המאמרים לא היו סותרים זה את זה כלל ועל זאת ההכרה איך שאין שום הפכים מצד השי"ת כלל רומזים נמי הסדר מלכיות כי עיקר המלוכה הוא שיכיר האדם שמצד השי"ת אין שום דבר בצמצום הגבול ולכן אומרים במלכיות שאו שערים ראשיכם ויבא מלך הכבוד והוא ע"ד מאמרם ז"ל במדרש (וארא) וכן בגמרא בשעה שהכניס שלמה הארון לא היה יכול לכנוס עשר בעשר עד שאמר שאו שערים ראשיכם וכו' וביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה שהנס לא היה שנתרחבו השערים או שנתקצר הארון כי הלא כתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל ולא היה רשאי כלל שיתרחב או שיתקצר ח"ו אלא הנס היה באמרו שאו שערים ראשיכם שנתגלה הראש כלומר שנתעורר המקור והשורש של כל הגבולים ונתגלה מפורש שאין באמת מצד השי"ת שום גבול כלל ומחמת זאת ההתגלות היה יכול שפיר לכנוס עשר בעשר כי כל זה שאין יכול לכנוס עשר בעשר הוא רק מצד צמצום הגבולים שבהבנת תפיסת הבריאה אבל כשמאיר השי"ת האור מהמקור שהוא הראש וזהו שאו שערים ראשיכם אזי נתבטלו כל הגבולים כי מצד הראש שהוא המקור העליון אין שום גבול ושפיר יכול לכנוס עשר בעשר ולזה מצינו במדרש (שם) שדוד המלך בא אז לשם היינו כי מדת דוד המלך איתא בזוה"ק (קדושים) אחרי לא יהיה דא דוד מלכא היינו שמדת ד"ה נקרא מלכות שמים ובזה הלבוש הנמוך אשר היה נדמה לו מתחלה שאין יתכן כלל שישכון שם השי"ת שם האיר לו השי"ת אשר גם באותו הלבוש הנמוך הלך עמו השי"ת וזהו ויבא מלך הכבוד כי מבואר בתזוה"ק אית כבוד נברא ואית כבוד נאצל, כבוד נברא היינו הכבוד הבא מחמת התחלקות הגבולים וכבוד נאצל היינו הכבוד הבא מאור רצונו ית' המשולל גבול לכך אמר ויבא מלך הכבוד שזה הכבוד הוא בלי גבול כלל ובהתגלות כבוד כזה יכול שפיר לכנוס גם עשר בעשר: