סוד ישרים (ליינר)/ראש השנה/סא
ונאמר וה' עליהם יראה וגו' וה' אלהים בשופר יתקע וגו' ה' צבאות יגן עליהם כן תגן על עמך ישראל בשלומך וגו'. ענין צבאות רומז על ריבוי המתאחד היינו כי מצד שם הוי' אין שום הפכיים וכאשר זורח השי"ת את האור אזי רואים מפורש שאין באמת שום הפכיים בעולם וצבאות נקרא בזוה"ק נצח והוד שהם סמוכין לההשפעה ונקראים תרין פלגי דגופא ובהשורש הם גוף אחד לכן איתא בזוה"ק דמתמן נסין אשתכח היינו כי בהתגלות השורש מכירים היטב שאין שום הפכיים והתחלקות ומי שאמר לשמן וידלוק יאמר לחומץ וידלוק ומההכרה הזאת נמשך כל הנסים לזה אמר ה' צבאות יגן עליהם כי מזה השם הם כל ההגנות וכל השפעות מנסים וכמו שהאדם קובע בלבו אמונה יתירה שאין שום הפכיים אצל השי"ת כך משפיע לו השי"ת כנגדו כל השפעות נסים ועד היכן צריך האדם להאמין שידע היטב ויקבע בלבו באמת שהשי"ת יכול לעזור לו ואינו צריך לשנות כלל את הטבע ג"כ כי השי"ת יכול להראות שהדרך הטבע הוא נמי כך ועל אמונה כזו משבח התורה את ישראל שנאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו ולפי הנראה מה היה הרבותא אז שהאמינו אחר שראו כל הנסים שעשה להם השי"ת בהתגלות מפורש לעיני כל אכן כל הרבותא מהאמונה שלהם היה שלא היה נחשב בעיניהם כל אותן הנסים לפלא כלל כי הפלא של הנס הוא רק מזה שיש שינוי טבע כי מהרגל נעשה טבע וכשנשתנה הטבע זה הנס לפלא יחשב אבל אז לא היה פועל ההרגל כלום גבי ישראל וממילא לא היה השינוי טבע שום פלא אצלם כי האמינו באמת שהשי"ת מנהיג הכל והטבע ושינוי הטבע שוים הם ומי שברא את הטבע ברא גם את שנוי הטבע ויכול השי"ת להראות על שינוי הטבע שהדרך הטבע הוא כך וכאשר קובע האדם בלבו אמונה כזו שאין שום דבר מסתיר את אורו ית' ואין שום הרגל טבע בעולם ואין שום דברים נגדיים לפני השי"ת ומאמין שהשי"ת הוא כל יכול לעשות כל הנסים גם על האופן הזה שלא יהיה כלל שום חידוש בעולם כי יראה להם השי"ת שהדרך הטבע כך הוא כן ימשוך לאדם ע"י זאת האמונה כל מיני ההגנות ונסים מהשפעות טובות בלי שום עיכוב ומניעה כלל כי אין שום דבר מסתיר את אורו ית' וזאת האמונה נתעורר בלבות ישראל ע"י מצות תקיעת שופר: זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה קדש ישראל לה' ראשית תבואתו כל אוכליו יאשמו רעה תבא אליהם נאם ה'. הנה עיקר הבירור שנתברר האדם הוא רק מעת כזאת שאין דעתו צלולה ואינו בישוב הדעת כי בעת שהאדם עומד בישוב הדעת אז בנקל הוא לו להכיר שהשי"ת מנהיג הכל ואין שום רבותא בהכרתו כיון שמכיר זאת שפיר בהבנת תפיסתו אכן עיקר הבירור הוא רק מזמן כזה שאין בו להאדם ישוב הדעת ונעלם מהבנת תפיסתו הכרה באורו ית' וזה ההעלם הוא באמת סבלנות גדולה כענין מאמרם ז"ל (ברכות) אלופינו מסובלים מסובלים במצות והוא יען שנעלם מהבנת התפיסה הטעם של המצות לזה נחשב המצוה לגודל סבלנות ועכ"ז אף שהאדם הוא כ"כ בהעלם מ"מ נמשך אחר רצונו ית' מזה נתברר שבאמת הוא עלה במחשבה בהשורש למעלה מכל תפיסת הבריאה ולכך בנקל הוא אצלו לבטל כל תפיסתו ורצונו נגד רצונו ית' ועל זה נאמר זכרתי לך חסד נעוריך היינו אותו העת שהיה בהסתר ובהעלם מאד כי ביציאת מצרים לא היה להם עדיין דברי תורה ובכל זאת נמשכו אחרי רצונו ית' למעלה מתפיסתם מזה מוכח מפורש שהשורש ישראל עלה במחשבה למעלה הרבה מכל תפיסת הבריאה וזהו לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, היינו כי כאשר מתחיל האדם מעט לזרוע אזי בנקל אח"כ לזרוע יותר כי יחיש שלא יפסיד גם את מעט הזריעה הקודמת אם ימנע מלזרוע יותר וכן בזה הדבר שהאדם סבל מעט בעד כבוד שמים אזי נקרא עליו שמו ית' ושוב בנקל לו ממילא לסבול יותר בעד כבוד שמים כי כבר יש לו טענה חזקה מה תעשה לשמך הגדול אכן כאשר לא התחיל האדם עדיין לזרוע כלום ולא סבל מעולם בעד כבוד שמים אזי הוא קשה מאד לאותו האדם לבטל עצמו ואת כל תפיסתו ולזרוע הכל לכבודו ית' למעלה מהבנת תפיסתו וזהו שאמר בארץ לא זרועה כי ביציאת מצרים לא זרעו עדיין כלום לכבודו ית' שיהיה להם טענה חזקה להשי"ת ובכל זאת נמשכו אחר רצונו ית' למעלה מתפיסתם ע"י זה נתברר קדש ישראל לה' וכמבואר בזוה"ק (האזינו רצז.) בקדמיתא קרא לון גוי קדוש דכתיב כי עם קדוש אתה וגו' ולבתר קרא לון קדש דכתיב קדש ישראל לה' וגו' מאי בין האי להאי א"ר אבא קדש עלאה מכלא וכו' היינו כי קדש בלא וא"ו מורה על מקור הקדושה שאינו צריך לקבל קדושה מזולתו וקדוש בוא"ו מורה דזמין מקדש היינו שצריך להמשיך הקדושה מהמקור ואינו כמו קדש בלא וא"ו שמורה שקדש מלה בגרמיה ולפי הנראה נקראים ישראל קדוש בוא"ו שצריכין להמשיך אצלם קדושה מהמקור ית' כי קדש הוא רק השי"ת לבדו שהוא מקור הקדושה אכן מפני שישראל מבטלים כל תפיסתם להשי"ת נתברר שהם עלו במחשבה למעלה מתפיסת הבריאה כי שרשם הוא בקדש עלאה מכלא שהוא קדש מלה מגרמיה לזה כתיב קדש ישראל לה' ועוד זאת שע"י עבודת ישראל נמשך וא"ו לעילא כדאי' בזוה"ק (אמור צג.) וכיון דישראל קא מקדשי סלקי מתתא לעילא יקרא עלאה עד דאסתלק וא"ו רזא דשמים עלאין לעילא כיון דאינון שמים אסתלקו לעילא נהיר ההוא קדש בהו וכדין אקרי לעילא קדוש וכו' ונקרא השי"ת קדוש בוא"ו היינו שאומר השי"ת שחסר כביכול כבוד שמים בלתי עבודת ישראל ורק ע"י עבודת ישראל יהיה נשלם הכבוד שמים וממילא כיון שישראל הם עיקר המכוון מהשי"ת לזה כל אוכליו יאשמו רעה תבא אליהם והוא כדאיתא בזוה"ק (משפטים צה:) עת אשר שלט האדם באדם לרע לו לרע לו ודאי וכו' וסימנא לדא ארונא קדישא דאתעשק גו פלשתים ושלטי ביה לרע לון וכו' היינו הגם שעל הגוון נראה שהעכו"ם מושלים על ישראל אכן הוא באמת אותה הממשלה רק לרע להם כיון שישראל המה באמת עיקר המכוון משורש הרצון ית' לכך כל אוכליו יאשמו רעה תבא אליהם ומחמת זה בעצמו מגיע לישראל כל מיני טובות במשפט ובשורת הדין כי מאחר שישראל יכולין מתוך ההסתר והגלות להתיצב בקול פשוט נוכח השי"ת ואומרים מלכיות זכרונות שופרות מוכח מפורש שהם עיקר המכוון מכל הבריאה להשפיע להם כל הטובות ולדחות מהם כל המסטינים וכל המקטריגים כמאמרם ז"ל במדרש תוקע ומריע ומפיל חומה היינו שכל אותן המקטריגים שנראה על הגוון שיש להם כח למשול על ישראל יפלו ויתבטלו ויהיו נדחים מפניהם כי ע"י שישראל תוקעין ומריעין נתברר שהם עיקר המכוון מרצונו ית': בזוה"ק (וירא קטו.) ותנינן פקד את שרה פקידה לנוקבא זכירה לדכורא וכו' ויעש ה' לשרה וגו' כיון דאמר וה' פקד את שרה מהו ויעש ה' לשרה וכו' עשיה איהו לעילא מהאי דרגא כמה דאתמר דהא במזלא תליא ועל דא כאן פקידה וכאן עשיה וכו'. הנה תכלית המכוון מכל הבריאה הוא נעשה אדם והגמר מנעשה אדם הוא לידת יצחק ולהיות שבחינת אאע"ה היה כמאמר אם רץ לבך שוב לאחד וכמו שנאמר עליו כי אחד קראתיו וגו' שהאיר אצלו אור אחדותו ית' בבהירות עצום עד שלא היה יתכן לפי הסדר ממערכת הבריאה בשום אופן שיהיה ממנו התרבות ולזה לא מצינו השארה מהנפש אשר עשו בחרן כי כל מה שרכש וקנה חזר והקנה להשי"ת כ"ד במדרש (בהר) הקניתי לו כל העולם חזר והקנה אותה לי והיה מאיר אצלו כ"כ בבהירות לה' הארץ ומלואה עד שמסר גם את יצחק יחידו לאחדותו ית' אמנם כל רצונו ית' הוא שיהיה התרבות בעולם לזה כתיב וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק היינו כי ע"י הגדרים והגבולים שהעמיד יצחק אבינו על ידם דוקא יתכן שיהיה הוספה וריבויים בישראל ועליו רומז בשני יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים וכמבואר בזוה"ק (בראשית) שזהו מחלוקת לשם שמים שסופה להתקיים היינו כי על ידי התחלקות הגבולים נתוספו הפרטים וממילא נתרבו הנפשות עד דאתפשטותא דישראל הוא ששים רבוא וכל פרט נעשה כלל ושוב נתחלק הכלל לכמה פרטים ומחמת זה נמשך כל ההתרבות עד אין סוף וכך הוא נמי בד"ת אשר בכל זמן וזמן מאירים בו הד"ת מיוחד בכל זמן כפי הארה מקדושת זמנו והבדלת הארת אלו הזמנים נמשכים ג"כ משני יהי רקיע כי בלתי זאת ההתחלקות לא היה שום הבדל וחילוק כלל כי הכל היה נכלל באחד אך ממדת יצחק אבינו הנקרא בשני יהי רקיע נתוספו כל מיני ריבויים ונולדו כמה נפשות נמצא שכל תכלית המכוון מנעשה אדם נגמר רק בלידת יצחק אבינו וזהו זכירה לדכורא היינו מה שמגביה השי"ת את כח האדם ונותן לו מקום להתרבות, ופקידה לנוקבא היינו כי פקידה הוא בליטה מלשון ויפקד מקום דוד כלומר מה שמאיר השי"ת להאדם למלאות ולהשלים את פגם חסרונו ועשיה איהו לעילא מהאי דרגא וכו' היינו כי אחר שמשלים השי"ת וממלא גבי האדם פגימת חסרונו וזה נקרא פקידה ובחינת עשיה רומז על זאת ההארה שמנהיר השי"ת אח"כ להאדם הכרה מפורשת אשר בלתי ההסתר והחסרון שהיה אצלו מלפנים לא היה לו שום אופן להגיע לאור יקר כזה שהגיע עכשיו נמצא שע"י דרגא דעשיה מנהיר למפרע גבי האדם שורש הויית החסרון שהיה אצלו מקודם ג"כ וזאת התקיפות הניח השי"ת תמיד בעומק לבבם של ישראל שידעו ברור אשר כל ההסתרות שהעמיד השי"ת בזה העולם המה רק יען שחפץ השי"ת להנחיל לישראל קדושה כזו שיהיה בכחה לבקוע כל ההסתרות וכמו שמבואר בזוה"ק (שם ע"ב) בגין דמשכונין שביק בהאי עלמא ובגיניהון יזכי בההוא עלמא וכו' היינו שע"י הקדושה השוכן בלב ישראל יש בכחם להסתכל ולהביט דרך כל ההסתרות באור רצונו ית' ובלעדי ההסתר שמקודם לא היה מנחיל אותם השי"ת קדושה עצומה כזו וכמבואר בזוה"ק (פנחס רמ) והאלהים עשה מאי עשה אלא עשה אילנא אחרא לתתא מיניה וכו' היינו שזאת העשיה הוא מעומק רצון העליון ית' ועל זה איתא כאן עשיה איהו לעילא מהאי דרגא: ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקניו וגו'. היינו כי זאת לא היה פלא כלל על מה שנולד בן לאברהם כי מי לא ידע שיש בכחו ית' להושיע ולבראות נפשות אלא שעיקר הפלא היה שלא הבינו העולם איך יתכן שיולד מאברהם מדה כזו שהוא לגמרי ההיפך ממדתו כי כל נפש מוליד הדומה למדתו ולא ההיפך ממדתו לכן נאמר ותלד שרה לאברהם בן לזקניו וזקוניה היינו לקו הסתכלותו ממש כלומר לקיום מדתו שכל השארה לאור מדתו של אאע"ה היה נשאר רק מחמת הכלי קיבול מיצחק אבינו כי כל מדת אאע"ה היה כמו שביארנו לעיל לה' הארץ ומלואה וכל מה שהאיר לו השי"ת להקנות לו עוד חסד אל כל היום היה מקנה גם החסד הזה בחזרה להשי"ת וכדאיתא במדרש (בהר) הקניתי לאברהם כל העולם כולו חזר והקנה אותה לי כי מדתו היה אור בהיר באחדותו ית' עד שלא היה שום מקום בזה העולם שיהיה נשאר מאורו של אברהם מאחר שהחזיר בכל פעם לאחד אמנם כל חפצו ית' היה שיהיה נשאר אורו של אברהם גם בזה העולם לזה נאמר וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק שכל מדתו היה להעמיד כלי קיבול במדת גבורתו ולהגביל את התפשטות אור החסד ולהגדיר את אורו של אאע"ה למען שיהיה נשאר גם בזה העולם כענין דאיתא בזוה"ק (ויקרא ה) גדול ה' ומהולל מאד ובמה הוא גדול הדר ואמר בעיר אלהינו בהר קדשו ובגין כך תושבחתא דא בשני וכו' היינו שעיקר הכרה ממדת החסד של יום ראשון הוא רק ע"י מדת הגבורה של יום שני הרי שכל האור של אאע"ה היה באמת יצחק אבינו בעצמו אלא שיצחק הוא הכלי המחזיק אצלו זה האור של א"א לבלתי יכלל בחזרה לשורש האחדות כי אם שישאר גם בזה העולם נמצא שזה האור בעצמו של א"א כאשר נשאר בזה העולם נקרא זאת אורו של יצחק אבינו כענין דאיתא בזוה"ק (תרומה קמד) ואנן מותבינן שמור מזכור תורה שבע"פ מתורה שבכתב היינו שזה האור בעצמו שנקרא זכור ותורה שבכתב כאשר בא בכלי קיבול נקרא זאת שמור ותורה שבע"פ כך הוא יצחק אבינו כלי קיבול המגביל את אורו של אאע"ה וזהו ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקניו כלומר לא שהוליד ההיפך ממדתו אלא אדרבה שהוליד כלי קיבול להחזיק את מדתו: וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקניו וגו'. כתיב אני ה' הובשתי עץ לח הפרחתי עץ יבש וגו' ומבואר במדרש רבה הובשתי עץ לח זה אבימלך הפרחתי עץ יבש זה אברהם באברהם כתיב אחד היה אברהם היינו כדאיתא בגמ' (שבת קנו:) מה דעתך דקיימא צדק במערב וכו' כי אאע"ה מצדו לא היה אצלו שום לחלוחית להולדה כי אור מדתו היה כדכתיב אחד קראתיו אף שישראל עלו במחשבה תחלה הרי שכל התפשטות נפשות של ישראל היוצאים ממנו כבר עלו במחשבה ומה הוא דכתיב גבי אברהם אבינו אחד קראתיו אכן הפירוש מאחד קראתיו הוא שכל התפשטות קדושה עם כל הכבוד שמים שעתיד לצאת אח"כ ע"י עבודת ישראל זה הכל היה יתכן שיתגלה ע"י עבודת א"א בעצמו גם בלתי הזרע שנולדים ממנו רק כל ענין התפשטות זרע ישראל שהיה צריך לצאת ממנו זה הוא על דרך הכתוב ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר: אכן כל זמן שהקליפה קודמת לפרי יש עדיין כעס אויב כדכתיב לולי כעס אויב אגור היינו שנמצא בעולם אנשים כאלו שעושין הכל רק על הגוון כדמיון הקדושה כמו כאן שאבימלך היה מתפאר בעצמו שיש בכחו ג"כ להתפשט הכבוד שמים כמו אברהם אבינו ולא עוד אלא שהיה נראה לו שעיקר הכלי מהתפשטות כבוד שמים שייך דוקא אליו שבו בחר השי"ת ולזה ביקש ליקח את שרה משום שידע שהיא היתה עיקר הכלי להתפשטות כבוד שמים ואברהם היה באמת רק טפל לשרה כדאיתא במדרש (שם) אברהם היה טפל לשרה בנביאות וכו' וכענין דאיתא נמי בזוה"ק (שלח) ושרי עקרה אין לה ולד ולד לא הוה לה אבל נשמתין לגיורין היתה מולדת הרי שהיא היתה עיקר הכלי לכן היה סובר אבימלך כאשר תהיה אצלו זאת הכלי יתפשט על ידו כל הכבוד שמים גם בלעדי אברהם אבינו ונגד קליפה קשה כזו מוכרח הישועה להתקרב כדכתיב לולי כעס אויב אגור וגו' והתחיל השי"ת להופיע בעולם נפש יצחק אבינו שמדתו הוא אית דין ואית דיין שאינו מסתכל רק על הגוון אלא שבוחן עומק נקודת הלב ויודע שאין בעומק לבבו של אבימלך שום קדושה וכל העבודות שלו המה רק על הגוון וכל הכבוד שמים לא יתכן שיתפשט בעולם כי אם ע"י ישראל משום שכל עבודתם הוא באמת מעומק נקודת לבבם הטוב וכשהאיר זאת ההארה אזי נתבטל קליפת אבימלך ולכן קודם התגברות קליפת אבימלך לא נפקדה שרה עדיין כי השי"ת אינו משפיע שום דבר על דרך מותרות כי אם מה שנצרך לשורש החיים וזה נקרא די מחסורו אשר יחסר לו ואפילו עבד לרוץ לפניו וסוס לרכוב עליו ואף ההתנשאות שמשפיע השי"ת להאדם לפעמים זה הכל אינו שופע השי"ת להאדם ע"ד מותרות ח"ו אלא שיודע השי"ת שזה חסר לאותו האדם לשורש חיותו אזי משפיע לו השי"ת זאת וכן כאן כל עוד שלא היה חסר לשורש החיים של א"א לידת יצחק לא נפקדה שרה רק כאשר נתגבר נגד א"א כ"כ קליפת אבימלך אזי היה נצרך לו לידת יצחק לשורש החיים וממילא נתבטל קליפת אבימלך: ותלד שרה לאברהם בן לזקניו וגו'. לזקוניו ביאר אאזמו"ר הגה"ק זצללה"ה לעצמות קו הסתכלותו כלומר לאותו הציפוי שהיה בו תמיד מלפנים כי זקן הוא זה שקנה חכמה וזהו לזקניו שקנה הכרה בעת הישועה אשר מעולם לא אתמנע מיניה תקותו כי תמיד היה מיחל ומצפה לזאת הישועה. ועל זה הענין רמזו ז"ל בגמ' (שבת קנו) מה דעתך דקיימא צדק במערב וכו' וענין מערב רומז על גמר העבודה כמו שמצינו בגמ' (ב"ב כה) וצבא השמים לך משתחוים שאחר גמר עבודתם חוזרים למערב להשתחוות. וזהו מאי דעתך דקאי צדק במערב מהדרנא ומוקימנא ליה במזרח וכו' היינו מאי דעתך שכבר גמרת בשלימות כל עבודתך כי זאת היה אברהם יודע שצריך להיות השארה מזאת ההארה שנתגלה על ידו בעולם מי הוא בעל הבירה אך היה סבור שכבר פעל השארה בעולם ע"י הנפש אשר עשו בחרן וגם ע"י שהוליד נשמתין לגיורין ואין מהצורך עוד לו להולדה אחרת לזה אמר לו השי"ת מאי דעתך שכבר גמרת פעולת עבודתך בשלימות ואינך צריך עוד להולדה הלא כל כמה שלא פעלת בעבודתך שיהיה נשאר אחריך השארה מעצמותך בקביעות עדי עד לא גמרת עדיין כלום. וזהו מהדרנא ומוקימנא ליה במזרח היינו כי אאע"ה התחיל להרעיש א"כ מאחר שאני משולל מזאת ההשארה א"כ לא התחלתי עדיין כלל והראה לו השי"ת אשר זאת הצעקה היא כל תכלית המכוון מרצונו ית' ועל זאת הצעקה נאמר מי האיר ממזרח צדק ולזה אח"כ כשנפקדה שרה ונולד יצחק אז הבין שמעולם היה מיחל ומצפה עליו כי על זה היה מקוה תמיד שיהיה ממנו השארה אלא שהיה סבור מקודם שכבר פעל השארה בעולם ע"י הנפש אשר עשה בחרן והוא כל זמן שיתן לו השי"ת חיים בעולם יהיה מוסיף מצדו עוד כבוד שמים בעולם אבל בענין עסק השארה היה נראה לו שכבר נגמר עבודתו אמנם כשהראה לו השי"ת שעיקר השארה מזאת ההתגלות מי הוא בעל הבירה הוא רק יצחק אבינו אזי נתוודע לו למפרע שעליו היה עיקר הציפוי שלו גם מלפנים וכל קו הסתכלותו היה גם מלפנים על לידת יצחק וזהו לזקוניו לקו הסתכלותו כי מישועה כזו הבאה לו לאדם בלתי הציפוי שלו רק פתאום בלא דעתו אין לב האדם בנייחא כ"כ משא"כ כשמשיג מה שלבו היה מקוה ומצפה תמיד אזי לב האדם הוא בנייחא מאד וזה היה בזאת הישועה אף שבאמת היה א"א מקודם ג"כ יודע שהשי"ת הוא כל יכול לפקוד עקרות וכמאמרם ז"ל (סנהדרין) מאי דלא הוה הוה מה דהוה לא כל שכן אלא שהיה סובר שאין מהצורך לו שוב שום הולדה כיון שכבר קבע בעולם כ"ש על הנפש אשר עשו בחרן אכן אח"כ כשנתוודע לו שהם אינם נחשבים להשארה כי הם אינם רק לפי שעה ועיקר השארה הוא רק ע"י הולדה שלו וזאת יהיה נשאר עדי עד א"כ היה למפרע נמי כל הציפוי שלו רק ללידת יצחק. וזהו ותאמר שרה צחוק עשה לי אלהים היינו כי ע"י מדת יצחק נמשך כל השמחה כי דוקא ע"י מדתו לא יפול שום לבוש מישראל כי יצחק אבינו מאיר בעומק כל לבושי ישראל שהם מלאים כ"ש ומזה נמשך כל הצחוק לעתיד לבוא כדאיתא בזוה"ק (במדרש הנעלם פ' וירא) אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה הה"ד ותאמר שרה צחוק עשה לי אלהים וכו', היינו כי אז יהיה עיקר השמחה מזה שיראה השי"ת שאין נמצא בישראל אפילו הלבוש הנמוך ביותר שיהיה ח"ו משולל כבוד שמים וזהו צחוק עשה לי אלהים משא"כ הצחוק של האומות נקרא צחוק הכסיל כדכתיב בן הגר המצרית מצחק שכל הצחוק הנמצא בהם הוא רק תאוה אבל הצחוק של ישראל הוא מלא קדושה וזה הבירור הוא דוקא ע"י הארת יצחק אבינו כדאיתא בגמ' (שבת) ומחוי להו יצחק קב"ה בעינייהו וכו' היינו שהוא יראה מפורש בעולם איך ששוכן השי"ת בכל לבושי ישראל. ויאמר אבימלך אל אברהם אלהים עמך בכל אשר אתה עושה וגו'. היינו כי אחר לידת יצחק אז בא אבימלך ג"כ על אותו הכרה שעיקר הכבוד שמים לעולמי עד נמצא רק בא"א והוא משולל לגמרי מהקדושה לכן ביקש מאאע"ה אם תשקור לי ולניני ולנכדי עד כאן רחמי האב על הבן היינו שביקש מאאע"ה שיכניסו עכ"פ להיות איזה לבוש להקדושה למען שלא יתבטל לגמרי כי הנה גבי א"א התחיל התיקון של אדם וחוה כדאיתא בהאר"י הק' ז"ל אדם וחוה נתגלגלו באברהם ושרה כי איתא בזוה"ק (אמור קז:) בשעתא דאדם קאים על רגלוי חמו ליה בריין כלהו ודחלי מקמיה והוו נטלין בתריה כעבדין קמא מלכא והוא אמר לון אנא ואתון בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו וגו' וכלהו אתיין בתריה וכו' ומסבת זה היה סבור שהוא הפנימיות מכל הבריאה והכל נחשבים רק לבושים אליו ע"ד דאיתא בתזוה"ק (הקדמה א) לבושין תקינת להון דמנייהו פרחין נשמתין לבני נשא וכו' והזוה"ק מסיים שם כיון דחמו דסגיד להאי אתר ואתדבק ביה וכו' היינו שאחר החטא נתוודע לו שהוא בעצמו הוא ג"כ רק לבוש ועל זה כתיב ויהיו שניהם ערומים וגו' היינו שהכירו שהם אינם הפנימיות מכל הבריאה רק שהם לבושים להנקודה הפנימית אף שהיה יציר כפיו של הקב"ה מ"מ לא היו רק לבושים לעיקר המכוון של השי"ת שהוא אברהם ושרה לכן מצינו גבי אדם הראשון בחטאו אשר שמעת בקול אשתך וגבי אברהם אבינו שהיה התיקון שלהם נאמר כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה וזהו דאיתא שם בהאר"י הק' ז"ל שאדם וחוה נתגלגלו באברהם ושרה ולהיות שהעמיד השי"ת את הרצון שיהיה בהתלבשות עד שכל אחד הוא לבוש לזולתו וכפי שכל לבוש מכיר איך שהוא מלביש את רצונו ית' כך מקיף אותו באמת ברצונו ג"כ ונסתעפו כ"כ ריבוי התלבשות בעולם עד שחשוכא אלביש נהורא כדאיתא בזוה"ק (תצוה) לית פולחנא דקב"ה אלא מגו חשוכא. היינו כי יש טוב בעולם ויש מה שנקרא רע ויש נמי קליפת נוגה שהוא מעורב טוב ורע ובהעלם גדול יכולין להכניס מזה להקדושה כענין שמצינו בגמ' מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, והנה אפילו הלבוש הרע ביותר הוא נמי לבוש לאור כענין דאיתא שם דלית נהורא אלא דנפיק מגו חשוכא ולית פולחנא דקב"ה אלא מגו חשוכא ולית טובא אלא מגו בישא וכו', היינו שכל ההכרה במעלת האור הוא רק ע"י החושך וכענין מאמרם ז"ל בגמ' אלמלא יצר הרע חדוותא דשמעתתא לא הוי הרי שהרע בעצמו הוא ג"כ לבוש אכן עצם הרע יתבטל בתפיסתו לגמרי וכדאיתא בתזוה"ק (תיקון ז) והנחש היה ערום מכל ערום בלא לבוש היינו שזה הלבוש הרע לגמרי נקרא נחש וזה יתבטל לגמרי שאיננו מכיר בתפיסתו כלל איך שהוא רק לבוש לאור. וזהו שביקש אבימלך מא"א אם תשקור לי ולניני ולנכדי עד כאן רחמי האב על הבן היינו לבלתי יתבטל תפיסתו לגמרי רק שיכניס אותו עכ"פ להיות איזה לבוש להקדושה כענין אלמלא יצרא חדוותא דשמעתתא לא הוי הרי שהיצר הרע הוא לבוש להקדושה שיהיה על ידו חדוותא דשמעתתא והשיב לו אברהם אנכי אשבע היינו שמצדי אני מוכן להלביש אותך להקדושה ולא יהיה מצדי שום מניעה רק בזה המקום שלא יסכים רצונו ית' שתלבש את הקדושה שם יהיה ממילא כל המניעה מצדך שאתה בעצמך תעבור על השבועה ולא אני וזהו שאמר אברהם אבינו בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת היינו שאני ביגיעת עבודתי חפרתי זאת ההתגלות שעיקר הפנימיות מהקדושה הוא רק בישראל ועל זה רומז הבאר כדאיתא בזוה"ק (תולדות קמא.) אמר ר' אלעזר יאות עבד יצחק דהא בגין דידע רזא דחכמתא אשתדל וחפר בירא דמיא בגין לחתתקפא במהימנותא כדקא יאות וכן אשתדל אברהם וחפר בירא דמיא וכן יצחק וכן יעקב אשכח ליה מתתקן ויתיב עליה וכו' ובזוה"ק (ויצא קנב) והכי אקרי באר שבע וכו' במשה כתיב וישב על הבאר ביעקב וירא והנה באר בשדה וכו' ותוקפו דהאי באר הוא יצחק וכו' היינו שעיקר עולם התיקון נגמר על ידו ולזה קורין בר"ה מלידת יצחק כי בכל ר"ה נתעורר מעולם התיקון ועל זה נמי איתא בזוה"ק (ויחי רכו:) מאן הוא ראש השנה דא יצחק דאקרי ראש וכו' היינו שממנו התחיל לבנות עולם התיקון לזה מצינו אשר קודם אברהם ויצחק היה השי"ת נקרא אל עליון וזה מורה שלא היה יתכן כלל אז להכיר אורו ית' באלו הלבושים של העולם הזה משא"כ גבי אאע"ה נאמר ויקרא שם בשם ה' אל עולם ועולם הוא כמבואר בזוה"ק (אמור) האי נהר דאקרי עולם היינו שכבר יש הכרה באורו ית' אף בהלבושים הנמוכים של עולם הזה: בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת. להיות שהעמיד השי"ת שהקליפה היא תמיד קודמת לפרי ויש קליפה שהיא שומר לפרי ולזאת טען אבימלך שהוא המתחיל שעל ידו באה התגלות אור לאברהם אבינו שהקליפה קדמה לפרי ולכן אמר אאע"ה בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת ואין לאבימלך שום חלק בזה אף שהקליפה קדמה לפרי והפרי תעבור דרך הקליפה אכן אין שום חלק להקליפה בהפרי כדאיתא בזוה"ק (לך) וימנע מרשעים דא תרח אורם דא אברהם היינו אף שאברהם עבר דרך תרח ונולד ממנו עכ"ז אין לתרח שום חלק באורו של אברהם כלל ואף התשובה שעשה אח"כ לא היתה כלל מצדו רק שקיבלה מאאע"ה אבל מצדו לא היה לו שום חלק גם בהתשובה וזה שאמר בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת היינו אף התחלת התגלות אורו ית' הוא ג"כ רק מצד עבודתו ולהם אין שום חלק בזה שיהיה נקרא אבימלך המתחיל משום שקליפה קודמת לפרי כי אחר שנתגלה הנקודה אזי ניכר מפורש שמעולם לא היה להנקודה שום סיוע מהקליפה כלל ולכן קורין בר"ה זאת הפרשה כי בר"ה מתחיל השי"ת לבנות סדר חדש לקבל עבודה מישראל ומחמת זאת הפרשה נבדלו ישראל מן העכו"ם שיהיה לישראל סדר מיוחד בפני עצמם לבלתי יהיה להעכו"ם שום חלק בזה ההקף מסדר עבודת ישראל: וה' פקד את שרה וגו'. בגמ' (ר"ה) בתשרי נולדו אבות וכו', הנה כמו שהיה הסדר בהתחלת הבריאה שהיה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן ואמר יתהון לא הניין לי דין הניין לי כן מנהיג השי"ת בזה הסדר עם כל הדורות שכל דור הבא נחשב נגד דור שלפניו דין הניין לי יתהון לא הניין לי וכן כל הדורות מאדם עד נח לא היו נחשבים עיקר המכוון מהבריאה וכן נח נגד האבות. וזהו דאיתא במדרש תהו היה העולם עד שנולדו האבות כי מהם התחיל עולם התיקון ולזה נקרא זה החדש ירח האיתנים ירח שנולדו בו איתני עולם כי לידת יצחק נאמר מפורש בתורה ולידת אברהם מתחיל מיום שהכיר את בוראו ולזה קוראין בהחג של זה החודש לידת אבות להורות שיש לנו חלק בזו הנקודה שאמר עליה השי"ת דין הניין לי שהוא עולם התיקון וזה התיקון התחיל מאברהם אבינו שהוא היה הראשון שביקש שיתגלה לו החיבור עם ישועת השי"ת בתפיסתו אשר הישועה לא תהיה אצלו כמו דבר חדש שהוא למעלה מתפיסתו אלא שתהיה ישועת השי"ת מפורש בתפיסתו שהשיג אותה ע"י הקווי והתשוקה שהיה אצלו מקודם. וזהו שאמר הן לי לא נתתה זרע היינו שאמר אף אמנם שבידו ית' להושיע תמיד ולברוא חדשות כי מה דלא הוה הוה מה דהוה לא כל שכן אכן איזה חלק יהיה לי בישועה כזו מאחר שלא בא מחמת הקווי והציפוי שלי וזהו הן לי לא נתתה זרע היינו בתפיסתי אינני רואה איך שיש לי חלק בזאת הישועה ובאמת הוא כך עיקר המכוון מרצונו ית' שישתוקק האדם ויבקש תמיד שיהיה לו חיבור בתפיסתו עם ישועת השי"ת ולא יסתפק עצמו עם ישועה בלתי חיבור בתפיסתו כי ישועה שהיא למעלה מתפיסת האדם אינה הולכת עם האדם לדורי דורות כמו שמצינו גבי נח שהסתפק עצמו בזה שהאיר לו השי"ת שיזכה לעולם הבא אבל לא הועיל כלום לבני דורו ולבאים אחריו כי לא היה לו שום חיבור עמהם וישועה כזו אינה נחשבת תיקון, אולם עיקר עולם התיקון התחיל מאאע"ה שהוא לא הסתפק עצמו בישועתו ית' עד שהאיר לו השי"ת בתפיסתו החיבור של זאת הישועה עד סוף כל הדורות ועל זה נאמר ותלד שרה לאברהם בן לזקניו וגו' ומלת לזקוניו ביאר אאזמו"ר הגה"ק זצללה"ה שמורה על עצם הסתכלותו כלומר שלא נפסק מאתו הקווי והתשוקה אף רגע אחת שהכיר שפיר בלידת יצחק אשר כל ימיו היה מצפה ומבקש זאת הישועה ולא נפסק מעולם הימנו זאת התקוה מתפיסתו וכן מנהיג השי"ת בכל ישועה האמיתית שמנהיר לאדם הכרה מפורשת אשר על זאת היה תמיד כל מבוקשו ותשוקתו ועל זה נמי רומז מצות תקיעת שופר בזה החג כדכתיב תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו היינו לבקוע עם קול שופר כל ההסתרות והמסכים למען שיתגלה מפורש ישועתו ית' בגבול תפיסתנו: