סוד ישרים (ליינר)/ראש השנה/ס
ונאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים וגו'. הנה השופר של עוה"ז נקרא שופר קטן כי אין בו כ"כ חלול שיהיה מכניס הכל בתוך חללו, היינו שיהיה מראה איך שנכלל הכל באור אחדותו ית' אלא כל נפש כפי מה שמברר עצמו ודורש ומבקש אחר רצונו ית', כן הוא מוצא בקרבו דביקות באור אחדותו ית', אבל בזה הדרך שהיה הולך בלי דעת שם הוא רואה שנפרד ממש משרשו וזה נקרא אובד שנאבד ונפרד מהשורש לזה מבטיח השי"ת והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו' כי השופר שיהיה לעתיד יהיה כ"כ גדול עד שיהיה מכניס הכל אל תוך חללו, היינו שיהיו רואים מפורש שכל הלבושים מישראל נכללים המה בשורש אחדותו ית' ולא יאבד ולא יפול לחוץ ח"ו שום לבוש מישראל וזהו ובאו האובדים בארץ אשור וגו', היינו כי קליפת אשור היא תקיפות יתירה כי זה לעומת זה עשה אלהים כנגד אאע"ה שנקרא איתן האזרחי כדאיתא בזוה"ק (ויחי רל) ואיקרי איתן בגין דאתתקף בתקיפו ביה בקב"ה וכו', היינו שהיה בו תקיפות עצום מאד מזה שהיה זורח לו השי"ת תמיד מאורו ית' ולעומת זה היה אשור בהקליפה והתקיפות מאשור היה נמשך אצלו מזה הברית שכרת הקב"ה עם נח ואמר לו את קשתי נתתי בענן וגו', היינו שהראה השי"ת לנח כמו שיש מצד הבריאה פגימותא דסיהרא שאין העיגול בשלימות להורות שאין שום שלימות להבריאה בלתי השפעתו ית', כך נמצא מצד השי"ת נמי כביכול הקשת בלתי שלימות עד שהבריאה יקבלו השלמה מהשי"ת וזה היה הכריתת ברית עם נח שרצונו ית' יהיה חפץ תמיד בקיום הוויית עולם וכשראו בני נח שרצונו ית' הוא תמיד בקיומם היו נוטלים מזה תקיפות יתירה ליקח זה הרצון בתקיפות ובחזקה שיהיה בידם זה הרצון בהכרח ובחוצפא כלפי שמיא והיה מסתעף מזאת התקיפות חוצפא יתירה כ"כ עד שעשו המגדל בבקעה בארץ שנער. וענין המגדל היה כמו שביאר אאזמו"ר הגה"ק זצללה"ה על זה שעשה הזוה"ק (נח עד.) פתיחה לפרשת המגדנ מהפסוק והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה וכו' הנאמר גבי בנין בית המקדש לרמז בזאת הפתיחה שכונתם בבנין המגדל היה ממש לעומת בנין המקדש כי כוונת בנין המקדש הוא כדי שיתאחדו שם כל ישראל ביחד כאיש אחד ובלב אחד וע"י זה יהיה שוכן אצלם רצונו ית' בהתגלות מפורש לעיני כל כך היה כוונת דור הפלגה נמי לעשות עיר ומגדל כדי שיתאספו שם יחד ויתאחדו כלם כאחד בלב אחד וע"י זה האחדות יהיה מוכרח רצונו ית' לשכון אצלם כי זה היו יודעים שפיר שכל מקום שיש אחדות בשלימות שם נמשך רצונו ית'. וזהו דאיתא (שם) בזוה"ק ת"ח בגין זעירי דחכמתא דאשכחו אלין מההיא חכמתא דקדמאי אתגרי ביה בקב"ה ובנו מגדל ועבדו כל מה דעבדו וכו' היינו משום שהיו יודעים שיהיה גבי ישראל מקום כזה שיתאחדו יחד בבית המקדש לכן היו המה רוצים להקדים א"ע ולחטוף את רצונו ית' ביד חזקה ולמשוך אותו שישכון אצלם בהכרח וכדאיתא בזוה"ק (שם) עיר ומגדל דא חכמתא עילאה דהא הוו ידעי דשמא קדישא לא אתתקף בארעא אלא בעיר ומגדל עיר דכתיב עיר דוד היא ציון וגו' מגדל דכתיב כמגדל דויד צוארך ובחכמתא עבדי למהוי שלטנא דסטרא אחרא בארעא ולדחי' אדון כל הארץ מאתריה וכו', היינו שהיו רוצים שזה הרצון שיהיה שוכן בבית המקדש יהיה שוכן אצלם בהכרח. אמנם החילוק הוא שגבי ישראל בבית המקדש היה מקום המקדש גבוה מכל העולם כדאיתא בגמ' (מנחות) וקמת ועלית וגו' מלמד שארץ ישראל גבוה מכל הארצות וכו' והר הבית גבוה מכל העולם וזה מורה שישראל מסתכלין תמיד רק לרצונו הפשוט ית' ואינם רוצים בשום הכרח ח"ו כלל, אבל העיר והמגדל היו בונים בבקעה במקום שהוא נמוך מכל העולם ובארץ שנער שהוא נמוך מכל הארצות וכדאי' בגמ' ארץ שנער שננערו שם מתי מבול כי כל כוונתם היה בזה הבנין כדי שלא יגיע להם כליון כמו במתי מבול לזה היו בונים במקום שננערו שם מתי מבול כי כל חפצם היה ליקח את רצונו ית' ביד חזקה שיהיה שוכן אצלם למען יהיה להם קיום הויה בהכרח בחוצפא כלפי שמיא ולכן הראה להם השי"ת הגם שאמת ויציב הדבר שבמקום שהבריאים מתאחדים ביחד בלב אחד שוכן ביניהם רצונו ית' אבל זאת האחדות והחיבור ביחד תלוי נמי ברצונו ית' במקום שחפץ השי"ת לשכון שם הוא מאחד את הלבבות ושוכן ביניהם אבל אין זאת ביד אדם לאחד את הלבבות מהבריאים כי ברצונו ית' אין שום הכרח ח"ו, לכן האחדות שהם היו עושים נגד רצונו ית' ובהכרח היו מתאספין ביחד אחדות כזאת הוא באמת פירוד גמור לכך נאמר ויפץ ה' אותם משם על פני כל הארץ היינו שהיה מראה להם בזה שהם בפירוד גמור, אבל בנין בית המקדש היה כדכתיב אבן שלמה מסע נבנה היינו שאף הדומם היה מסייע לאותו הבנין כי היה רצון גמור ולזה נאמר מן הארץ ההיא יצא אשור וגו', היינו שלא היה ישר בעיניו זאת הפעולה מהמגדל כי הבין שאין נכון להתעיף כ"כ ולעשות פעולה בחוצפא כלפי שמיא לחטוף את הרצון ביד חזקה אלא שהוא אמר שגם בלתי זאת הפעולה מוכרח נמי הרצון לשכון אצלם כי כבר כרת הקב"ה ברית עם נח שרוצה בקיומו של עולם ומאחר שבכל פרט יש נמי מהכלל א"כ אי אפשר שיאבד אפילו פרט קטן. ויען שעל מראית העין היה לאשור גוון נאה מדרך ארץ יותר מכל האומות לזה מצות כתיבת ספר תורה הוא בכתב אשורית וגם היה זוכה אשור לד' ערים כדכתיב ויבן את נינוה וגו'. אכן זאת הדעה של אשור הוא ג"כ תקיפות יתירה אף שאינו כ"כ בחוצפא עכ"ז נסתעף ממנה גודל התפשטות לעשות מה שלבו חפץ בלי שום צמצום וה' ישמרנו ויצילנו מזאת הדעה לסמוך ת"ו על תקיפות כזו כי זאת התקיפות מורה נמי שרצונו של השי"ת הוא ח"ו בהכרח מחמת הכריתת ברית שהיה עם נח לכן הוא בטוח בכל מעשיו שהשי"ת יסכים עמו ומי שנשתבש ח"ו בתקיפות כזה הוא באמת אובד ונפרד מהשורש וזאת התקיפות נקרא קליפת אשור ולזה נאמר בכתוב ובאו האובדים בארץ אשור כי קליפת אשור הוא באמת אובד כי אצל השי"ת אין שום הכרח ח"ו רק הכל ברצון הפשוט והנדחים בארץ מצרים. וענין מצרים מבואר במדרשכל אופיה של מצרים אינו אלא בים לזה מסיימים כל המשפחות ממצרים בים כדכתיב את לודי"ם וגו' ואת כפתורי"ם וגו' היינו שקליפת מצרים הוא שאומרים כי כל הנהגת השי"ת עם האדם הוא רק בדעתו של אדם היינו כשעומד האדם בדעה צלולה ובישוב הדעת אבל בהפעולה של האדם היינו כשהאדם הוא בטרדא בלי ישוב הדעת שם אינו משגיח כלל השי"ת לזה היו מכניסים את עצמם תמיד בכל מיני טרדות כדי שלא יהיו רואים את הנוכח ויהיו יכולים להתפשט בכל מיני תאות רעות, וזהו כוונת המדרש הנ"ל אופיה של מצרים אינו אלא בים כי ים מורה על טרדא ומצרים מטרידים א"ע במכוון כדי שלא יהיה להם דעה מיושבת לכן מצינו בפרעה מלך מצרים שאמר מי ה' היינו שאמר עזב ה' את הארץ ואינו משגיח על פעולות שלהם אבל באשור מצינו ששלח מלך אשור את רבשקה ואמר המבלעדי ה' וגו' היינו שמבלעדי ה' א"א לעשות שום דבר כי לא עזב ה' את הארץ ובכל זאת יש בו תקיפות עצום לומר שמוכרח השי"ת ח"ו להסכים על כל התפשטות תאות לבם מחמת שכבר כרת השי"ת ברית עם נח ולכן נקראת זאת הדעה אובד שנאבד ונפרד לגמרי מהשורש אבל הדעה הכוזבת של מצרים אינה נקראת אובד אלא נדח היינו שנדח ממקומו לזה נשכח ממנו האמת אבל כשיחזור וישוב למקומו אזי יכיר את האמת כי כשיעמוד בישוב הדעת וישמור א"ע מטרדות המשכחות את הדעה אזי יראה את הנוכח שמשגיח השי"ת גם על הפעולה לכן נאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים וגו' היינו כי בשופר הגדול יברר השי"ת אפילו הלבושים היותר רחוקים שנתלכלכו גבי ישראל מהחסרונות של אלו האומות קליפת אשור וקליפת מצרים ויהיו נכללים בזה השופר לבלתי ידח מהם לחוץ שום לבוש (ועיין לעיל אות ג' ד"ה והיה): ולזה קוראים בר"ה פרשת עקידה כי על אאע"ה נאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וגו' היינו שכל עסקו של אאע"ה היה רק שישאר ממנו השארה טובה לשמור את דרך ה' ההיפך מאשור שהיה חפץ לשחוט את בנו כדאי' בגמ' (סנהדרין צו:) אזיל אשכח דפא מתיבותא דנח אמר היינו אלהא רבא דשיזביה לנח מטופנא אמר אי אזיל ההוא גברא ומצלח מקריב להו לתרין בנוהי קמך וכו', היינו כי זאת הנקודה שכולל כל הכח מהאומה שתחת ממשלתו נכלל בהמלך שמושל על האומה לכן אמר המלך אשור אי אזיל ההוא גברא ומצלח מקריב להו לתרין בנוהי וכו' וזה היה כדי שיהיה נשאר רק אצלו בפרט זאת הנקודה הכוללת כל כח ההצלחה הנמצא בהאומה שתחת ממשלתו ולא היה לו טובת עין לזולתו ואפילו שלא יהיה נשאר אצל בניו זאת הנקודה לזה היה רוצה לשחוט את בניו כאשר יהיה רואה שיהיה מצליח כי הרע בעיניו מאד אפילו להוריש לבניו זאת ההצלחה וזה הוא ההיפך הגמור מאאע"ה שכל עסק עבודתו וכל מגמת נפשו היה תמיד רק על זה הקוטב שיהיה ממנו השארה טובה לבניו כדכתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' לזה קוראים בר"ה פ' העקידה להראות בזה שורש הווית ישראל שכל הווית ישראל והתקיפות שלהם הוא דבוק בשורש רצונו ית' ההיפך מתקיפות אשור שכל שורש הוויתו הוא רק מחמת הכריתת ברית שהיה עם נח ומחמת זה הכריתת ברית הוא כל החיים שלהם ולכן נקרא העבודה זרה של אשור בית נסרוך אלהיו כדאיתא בגמ' (שם) נסר מתיבותא של נח מצא היינו שכל כח קיום הוויתו הוא רק מהכריתת ברית שהיה עם נח אבל לא כאלה חלק יעקב כי חלק ה' עמו וכל החיים של ישראל הוא מעומק רצונו ית' כי אאע"ה היה מוסר בכל לבו ובכל נפשו כל החיים שלו להשי"ת וכאשר היה מאיר רצונו ית' לשחוט את יצחק הביא את יצחק על העקידה כדי לקיים רצונו ית' ולא חפץ לסמוך על הכריתת ברית של נח שיהיה לו חיים בהכרח כי לא היה אצלו מצדו שום רצון אחר זולת רצונו ית' לכן היה מסכים בזריזות בכל לבו ונפשו לעשות רצונו ית' רק אח"כ כשהשי"ת היה מנהיר לו שרצונו הוא בחיי יצחק אז היה אאע"ה ג"כ מסכים לרצונו ית', נמצא שכל החיים הנשאר גבי ישראל הוא מבי גזא דרחמנא היינו מזה הרצון ית' שאמר אל תשלח ידך אל הנער: