סוד ישרים (ליינר)/ראש השנה/מה
אמרו לפני זכרונות וכו'. בזוה"ק (ויצא קנט:) ויזכור אלהים את רחל דהא במזלא תליא ובג"כ כתיב בה זכירה, וה' פקד את שרה לאו ממזלא הוא וכו' זכירה הות מקדמת דנא וכו' וכיון דאדכר ברזא דלעילא לבתר אתמר ברזא דנוקבא פקידה וכו' אבל הכא רחל דלא אדכרת מקדמת דנא לא אתמר בה פקידה אלא זכירה וכו'. הענין הוא כי הלשון זכירה הנאמר ראשונה בתורה הוא ויזכור אלהים את נח. ולהבין זאת איך שייך לעילא זכירה הלא הלשון זכירה אינו נופל כי אם על דבר שנשכח מרעיון מחשבתו וכשחוזר ונזכר אותו הדבר ברעיון מחשבתו שייך הלשון זכירה שזוכר מחדש הדבר שמלפנים נפל ממחשבתו אבל לעילא שאין שכחה לפני כסא כבודו איך שייך זכירה לעילא, ומה זה דאיתא בזוה"ק כאן ועוד בכמה דוכתי זכירה לעילא ופקידה לתתא. אינם הענין ויזכור אלהים הנאמר בתורה הוא באמת רק מצד האדם, היינו כפי מה שקובע אדם בלבו זכירה בהשי"ת כך מנהיר לו נמי השי"ת שזוכר בו תמיד ומשגיח עליו בכל פרט ופרט ואין שכחה לפני כסא כבודו, וזהו ויזכור אלהים וגו' כלומר שמכיר האדם איך שזוכר בו השי"ת וכל חייו תלוי בזאת הזכירה שזוכר בו השי"ת אכן שיהיה נקבע אותה ההכרה בלב האדם זה הוא רק ע"י גערה שמקודם כדאי' בגמ' (חגיגה) בעשרה דברים נברא העולם ואחד מהם הוא גערה וכמו שהגערה והסבלנות מכל פרט נפש פועל בלבבו קביעות לבל יתפשט עוד כמקודם כך היה פועל גערת המבול בכלל הבריאה קביעות לבלתי יתפשטו עוד כמקודם. וזהו שאמרו ז"ל במדרש על נח שראה את העולם בחרבנו וחזר וראהו בישובו, כי ע"י גערת המבול נקבע בעולם זכירה לבל יחפשטו עוד כמקדם ומזאת הזכירה שנקבע בהבריאה נבנה כל עולם התיקון ולכך נאמר אחר גערת המבול ויזכור אלהים את נח וזכירה לעילא כי יען שמסבת גערת המבול היה החיים מהבריאה מאד מצומצם לכן היו צריכין אז גבי נח לעורר המקור חיים מהשורש העליון של התחלת הבריאה. וזהו נמי הענין שמבאר כאן הזוה"ק ויזכור אלהים את רחל דהא במזלא תליא ובג"כ כתיב בה זכירה, היינו שהיו צריכין גבי רחל לעורר מהשורש העליון וכמבואר (שם דף קם.) רחל דלא אדכרת מקדמת דנא לא אתמר בה פקידה אלא זכירה וכלא בזכירה איהו ברזא דמזלא וכו', ומזלא היינו השורש העליון כלומר שהיו צריכין לעורר אצלה משורש העליון אבל גבי שרה נאמר וה' פקד את שרה ופקידה לתתא וכמבואר כאן זכירה הות מקדמת דנא ואתמסר מפתחא דא לתתא וכו', היינו ע"י שהיה גבי שרה זכירה מכבר שוב לא היו צריכין לעורר אצלה כ"כ לעילא משורש העליון והיה די בפקידה לתתא, אכן אף שפקידה לתתא וזכירה לעילא מ"מ כיון שיושע האדם בלבושו הנמוך יושע ממילא נמי בהלבושים העליונים ג"כ כמו שמצינו בגמ' (מגילה יז) ההוא לאו רפואה דתחלואים הוא אלא רפואה דסליחה וכו' ורפואה דשמונה עשרה הוא רפואה דתחלואים והוא יען שאין אדם עומד מחליו אלא א"כ מוחלין לו על כל עונותיו נמצא כאשר יהיה נענה ברפואה דתחלואים יהיה לו ממילא גם רפואה דסליחה, כי כשיושע האדם בלבוש הנמוך נכלל נמי בזאת הישועה גם הלבושים הקודמים ולזה אמרו ז"ל בגמ' (ר"ה שם) פקדונות הרי הם כזכרונות כי זכרונות שהם לעילא נכללו בפקדונות שהם לתתא, אמנם כל התפלה שלנו הוא זכרונות דוקא משום שעיקר הקווי מישראל הוא כמו שנאמר האר פניך ונושעה וכ"ש ז"ל אנו אין לנו אלא הארת פנים, היינו שכל עיקר המבוקש שלנו הוא רק להכיר הארת פנים מעצמות רצונו ית' בלי שום לבוש כלל: