סביב הארץ בשמונים יום/פרק ז
והקטור יצא בשעה הקצובה, ובו נוסעים רבים: שרי הצבא, פקידי המלכות, סוחרים באפיום וניל, אשר עניני מסחרם קראו להם ללכת בקצה האי מזרחה.
ופספרטו ישב בעגלה אשר ישב בה גם אדוניו, ובזוית מנגד ישב עוד נוסע שלישי.
האיש הזה היה שר הצבא סיר פרנסיס כרומרתי, חבר המשחק בקלפים לפיליאס פוג על האניה, והלך לגדודו אשר חנה על יד בינריס.
וסיר פרנסיס כרומרתי היה גבה הקומה, שערותיו צהובות, כבן חמשים שנה. בעת מרד הסיפיים האחרון הצטין האיש בגבורתו ויהי ראוי להקרא בשם יליד הודו, כי למן ימי ילדותו היה בהודו, ורק פעמים מספר בא אל ארץ מולדתו. אף היה איש חכם ולו רק היה פיליאס פוג מהאנשים השואלים וחוקרים לכל דבר, כי אז היה סיר פראנסיס מודיעהו ברצון את מנהגי הארץ, ודברי ימיה, וסדריה. אך הג'נתלמן הזה לא שאל דבר. לא למסעו הלך פוג, כי אם שרטט שרטט קו סביב הארץ גוף כבד, הרץ בהקפו סביב הארץ, לפי חקי כבד הסבוב. ובעת הזאת עשה חשבון השעות שהוציא מרגע צאתו מלונדון, ולוא היה בטבעו לעשות תנועה אחת לא לצרך, כי אז היה משפשף ידיו לאות קרת רוח.
ומסיר פרנסיס כרומרתי לא נעלם כל זרות פוג, אף כי הכיר לא הכירו בלתי אם בעת משחק הקלפים. ועל כן היתה לו הצדקה לשאל לנפשו אם לב אנוש יפנם תחת הקלפה הקרה הזאת, אם יש לפיליאס פוג נפש מרגשת את יפי הטבע, את גדולות מפעל רוחני. מכל האנשים הזרים אשר פגש סיר פרנסיס כרומרתי בחייו, לא דמה איש מהם להיצור המדיק והמדקדק הזה.
פיליאס פוג לא הסתיר מפרנסיס כרומרתי את זממו אשר זמם להקיף הארץ, אף לא את תנאי המסע הזה. ושר הצבא לא ראה בזה כי אם עוד זרות אחת, בלי כל תכלית ותועלת.
שעה עברה למן צאת הקטור מבומבי, ויעבור על הגשרים מעל לנהרות, ויבא אל בין ההרים הרמים, המכסים למעלה ביער עצים.
מעת לעת החלו פיליאס פוג וסיר פרנסיס כרומרתי לשיח איש את רעהו, אך מהרה נפסקה שיחתם. ויחל שר הגדוד שנית ויאמר:
– לפני שנים מספר, לו חפץ אדוני פוג לעשות נסיעתו, כי אז פגז במקומות האלה מעצורים אשר היו מקלקלים את כל חשבוניו.
– ומדוע, אדוני פרנסיס?
– יען מסלת הברזל הגיעה רק עד רגלי ההרים האלה, ומפה והלאה היה על הנוסע לרכב על גב סוס עד התחנה השניה, בצלע ההר השנית.
ויען פיליאס פוג ויאמר:
– העכוב הזה לא היה מקלקל כלל חשבון מסעי. ראה ראיתי מבראשנה, כי יקרו עכובים ומעצורים בדרך.
ויאמר פקיד הצבא:
– היודע כבודו כי ענין רע היה על אדוני מקרה הנער הזה?
ופספרטו היה ישן נרדם, ורגליו חתולות במכסה הדרך, ולא חלם כי על אדותיו ידברו כעת.
וסיר פרנסיס כרומרתי הודיף:
– ממשלת אנגליה מדקדקת מאד עם עברינים ממין הזה, ובצדק. כי יתר מכל, חפץ תחפוץ ממשלת אנגליה, כי יכבדו את מנהגי הדת אשר להאינדוסים, ולו נתפס משרת אדוני...
– ומה, אדוני פרנסיס? לו נתפש, כי אז פסקו דינו, והוא היה נושא עונו, ואחר שב בשלום ארפה. אך ראה לא אראה במה כח הענין הזה גדול לעכב אותי.
ובזה נפסקה השיחה. ובמשך הלילה עבר הקטור דרך מישור גדול, שדות עבודות היטב, קריות קטנות וכפרים מפזרות על פניו לרוב, וממעל להן המנורות בהפגודים התנשאו באויר.
ויקיץ פספרטו משנתו, ולא האמין למראה עיניו כי עובר הוא את ארץ האינדים בעגלות מסלת הברזל. הדבר היה בעיניו מן הנמנעות. והקטור הגיח מאפו ענן עשן על פני מעטי צמר הגפן, קהוה, פלפל אדום, מוסקט וקרנפל. ותתאבכנה גאות העשן סביב לעצי התמרים, ומבעד להם נראו פה ושם בונגלוים נאים, ויהריסים אחדים, והם מקלטים לנזירים, עזובים, מין מקדשים נפלאים, מקשטים ברוב נויי בניני הודו. ואחר, ארץ רחבת ידים משתרעת למרחקים עד כי לא תשלוט בהם עוד העין, וחרשים רבים שלא יחסרו בהם גם נחשים גם נמרים אשר מפני כל נהמת הקטור נבהלו נחפזו. ואחר, יערים גדולים, שדרך שם תעבור המסלה, אשר הפילים יפקדום עוד לבקרים ובעין מפיקה מחשבות רבות יתבוננו ויביטו בעבור הקטור.
ובבקר עברו הנוסעים דרך הארץ הנוראה, אשר רבות היתה עקבה מדם בידי העובדים להאלילה קלי. לא רחוק משם היתה אילורה ופגודיה הנפלאים. ושם, לא רחוק, אורינגדר המפורסמת, עיר הבירה להאכזר הנורא אורנגזב. על הארץ הזאת משל גם פיריננגה, ראש התוגים, מלך על המחנקים. הרוצחים האלה היו לחברה אחת, שלא היתה כל יכלת לתפוש אותה והיו מחנקים כל איש שבא לידם, גדול וקטן טף ונשים, לכבוד אלילת המות, רק דם לא שפכו. בעת ההיא, בכל מקום אשר חפרו באדמה בארץ הזאת, מצאו גופת אדם. ממשלת אנגליה הצליחה להמעיט הרבה את מספר הרוגי הרוצחים האלה, אך עוד לא חדלה החבורה הזאת מהארץ ועוד תוסיף לעשות מעשיה.
ובצהרים עמד הקיטור בתחנת בודהמסור, ויצליח שם פספרטו למצא במחיר רב נעלים מקשטים במרגליות שקר, וינעלם פספרטו, ופניו הפיקו רגש גאות הבל שגרם לו התכשיט הנפלא הזה.
ודבר בעתו עתה להודי מחשבות פספרטו בעת הזאת ורעיוניו. עד בואו לבומבי חשב כי בעיר הזאת יגמר כל הענין. אך עתה, ברוצו בכל כח הקטור דרך הודו, נהפכו רעיוניו בקרבו. טבע רוחו שב אליו בכל תקפו. הילדות והזיותיה שבו באו אליו כתֻמם, ויחל להאמין באמתת המרת אדוניו ובזממו להקיף את הארץ בשמנים יום, ושאין לאחר אפילו רגע. וכבר היה לבו דואג מפני העכובים שיקרו אולי, מפני האסונים שיבאו עליהם אולי בדרכם. עתה חש חוש פספרטו כמו גם לו חלק בההמרה, וירגז כלו בחשבו כי תמול כמעט בלע את כל הנסיעה בחשירותו ובהיותו לא כל כך קר הרוח כמר פוג אדוניו דאג ופחד יתר ממנו. ויהי מונה וסופר כל היום את מספר הימים שכבר הלכו להם מעת צאתם מלונדון, ויאור ויקלל את זמני העמידה בכל תחנה, ויכעס על התנהגו לאט לאט, ויגנה כמעט בסתרי לבו את האדון פוג על אשר לא יעד פרס לבעל המכונה כי ימהר לכתו. כי ידע לא ידע הנער הטוב, כי אשר יתכן על אניית קטור לא יתכן על מסלת ברזל. ומהירת הקטור צריכה להיות לפי התקנה.
למחרת היום ההוא בבקר, כ"ב אקטברו, שאל שאל סיר פרנסיס כרומרתי את פספרטו השעה כמה היא, ויען הנער בתמימות שלש שעות. ובאמת השעון המפרסם אשר בידו, אשר היה מכֻון לפי זמן הצהרים בגרינויטש, בשבע ושבעים מעלה מערבה מפה, אחרה ארבע שעות.
ויתקן סיר פרנסיס את דברי פספרטו במספר השעות, וידבר לו כדברים אשר דבר לו על זה פיקס וינס להבינהו כי עליו לכון את שעונו לפי הצהרים בכל מקום ומקום, כי מכיון שהוא הולך תמיד מזרחה לאמר לקראת השמש, יקצרו הימים בכל מעלה ומעלה ארבעה דקים ליום. אך לשוא. אם הבין הנער קשה הערף את דברי פקיד הצבא או אין, אך עמד עמד על דעתו לבלתי געת בשעונו, וישאר בלי כל שנוי לפי שעות לונדון. כשעת תם, שאינה מביא רעה לאיש.
בשמנה שעות בבקר עמד הקטור בתוך קרחה אחת ביער, ומנהיג הקטור עבר לפני העגלות ויקרא: הנוסעים ירדו פה.
ויביט פיליאס פוג בפני סיר כרומרתי, אבל גם בפני כרומרתי נראה כי לא יבין כלל מה סבת העמידה בתוך יער העצים הזה.
ופספרטו נדהם גם הוא, ויקפוץ מעל העגלה, וישב חיש מהרה ויקרא:
– אדוני, פה קץ מסלת הברזל!
ויאמר פיליאס פוג: מה חפצך לאמר בזה?
ויען פספרטו: חפצתי לאמר כי המסלה לא תשתרע מפה והלאה.
וירד חיש פקיד הצבא מהעגלה, ופיליאס פוג הלך אחריו, אך לא אץ בדרכו, ויפנו שניהם אל המנהיג, ויען סיר כרומרתי ויאמר:
– איה אנחנו, כעת?
ויען המנהיג: בכפר קוהלי.
– ואנחנו נעמוד פה?
– ודאי, מסלת הברזל עוד לא נשלמה...
– כיצד! עוד לא נשלמה?
– לא, עוד חתיכה אחת, כחמשים מיל, בין המקום הזה ואלהבד, ששם תחל המסלה שנית.
– והעתונים הלא הודיעו כי המסלה כלה נפתחה להנוסעים?
– מה אעשה לכבודו, העתונים שגו.
– ונתן תתנו פתקאות מבמבי עד כלכתה! ופרנסיס כרומרתי אשר קרא את הדברים האלה החל להתרגש מעט. ויען מנהיג הקטור:
– ודאי, אבל הנוסעים יודעים היטב כי עליהם להנשא על בהמה מקלהי עד אלהבד.
ויחר לפרנסיס כרומרתי עד מאד, ופספרטו היה כמעט נכון להרג את המנהיג מכעס. ולא מלאו לבו להביט אל אדוניו.
ופיליאס פוג אמר בנחת:
– אדוני פרנסיס, אם יש את לבו, והלכנו יחד למצא אמצע לבא עד אלהבד.
– אבל, אדוני פוג, העכוב הזה יגרום נזק גדול לנסיעתו.
– לא, אדוני, ראה ראיתי הדבר מראש.
– כיצד, ידע ידע כבודו כי המסלה...
– בשום אופן, אדוני, אנכי לא ידעתי דבר. אפס, ידעתי כי איזה עכוב יקרני סוף סוף בדרכי. אבל, כל תקלה לא תצא מזה. שני ימים עוד לפני, כי האניה תצא מהונג קונג רק ביום כ"ה, והיום שנים ועשרים בחדש, והם שני הימים אשר הרוחתי במהירות האניה עד בומבי, ובוא נבוא לכלכתה בעוד מועד.
ולא היה לסיר פרנסיס לדבר דבר על המענה הזה אשר ענה פיליאס פוג בלב נכון.
כל הנוסעים הרבים אשר ירדו מעגלות מסלת הברזל מהרו לקחת איש איש אשר מצא נכון לפניו: עגלות רתומות לסוסים, ועגלות רתומות לזבו, והם מיני שורים בעלי חטטרת, ואפריונים ומטות נשואות על כתפי בני אדם ועל כתפות חמורים ופרדות, וילכו לדרכם לבא אלהבד. ופיליאס פוג וכרומרתי התמהמהו בשיחתם את המנהיג, ועד כה ועד כה וכל העגלות יצאו, ויבקשו פיליאס פוג וכרומרתי בכל הכפר ולא מצאו.
ויאמר פיליאס פוג: אנכי הלך אלך רגלי.
ופספרטו נגש לאדוניו ועל פניו נראתה תנועה, כמו דבר נכבד אתו, ועיניו הביטו על נעליו הנפלאים אשר קנה, ויגמגם ויאמר לאדוניו:
– חשב אחשב אדוני, כי מצאתי אמצע לבא לאלהבר.
– ומה הוא?
– פיל! ובעליו לא רחוק ממנו, רק כמאה פסיעה מפה.
– הבה, לכו ונלכה וראינו את הפיל.
וילכו פיליאס פוג וסיר פרנסיס כרומרתי ופספרטו ויבאו לסכה נשענת לחצר מוקפת חיץ עץ גבוה. ובסכה ישב איש הודי, ובחצר היה פיל. וישאלו פיליאס פוג וחבריו מההודי ויביאם החצרה.
והנה לפניהם פיל חציו בן תרבות ובעליו רבהו לא לשאת משאות כי אם לקרב על הזירה. ויחל לשנות את תכונת מזגו הנוחה מטבעה, להביאהו מעט מעט לרגזנות מחדדת ומפלגת, אשר יקראו לה בלשון ההודים "מוטש", ולמען הגיע לזה יזונו את הפיל שלשה חדשים בצוקר וחמאה. המזון הזה, איננו נראה עלול לסבב רגזנות כזאת, אך ככה יעשו מגדלי הפילים בהודו. אבל, למזלו של פיליאס פוג, הפיל הנזכר החל רק עתה להיות נזון במזון הדק הזה, והמוטש עוד לא באה אל תוך הפיל.
וקיאומי (כן היה שם הפיל הזה) יכול, ככל חבריו בני גילו, ללכת זמן רב במהירות, ובאין כל מרכב אחר החליט פיליאס פוג להשתמש בפיל.
אבל הפילים יקרים בהודו, יען החלו להתמעט בארץ הזאת. והזכרים אשר רק הם לבדם טובים להתגושש ולהאבק על הזירה, אינם מולידים בכדומה להם כי אם לפעמים רחוקות, בהיותם בני תרבות, ואין להשיג אותם בלתי אם יצודום במדבר. על כן מחירם רב, ושמור ישמרום שמירה מעולה מאד. ובשאול פוג את ההודי אם ירצה להשכיר לו את פילו, ענה ההודי מענה קצר: לא אדוני, בשום אופן.
ויפצר בו פוג ויאמר לתת שכר גדול מאד, עשר לירות לשעה. וימאן ההודי. עשרים לירה? וימאן ההודי עוד. ארבעים לירה? לא!
ופספרטו נתר ממקומו בשמעו בכל פעם בהרבות אדוניו על המחיר. אך ההודי לא נפתה אחרי כל זה.
והסכום היה מסוים, יפה. אם בחמש עשרה שעה יעבור הפיל המרחק עד אלהבד, והרויח ההודי שש מאות לי"ש.
פיליאס פוג לא התרגש ולא התרגז, ויציע לההודי למכור לו פילו, ויאמר לתת במחירו אלף לירה.
ולא אבה ההודי גם לשמוע. אולי הרגיש הפוחז כי פה מקום לעשות עסק טוב.
ויסב סיר פרנסיס כרומרתי את מר פוג הצדה, וייעץ לו לבלתי הוסיף עוד על המחיר טרם יחשב היטב בדבר. ויען פוג ויאמר: אנכי, אין דרכי לעשות דבר מה בלי ישוב הדעת, והלא המיר המרתי בעשרים אלף לירה ולא אוכל להתעכב פה, כי על כן אנכי צריך להפיל. וגם אם יהיה לי לשלם פי עשרה משויו, הפיל יהיה לי.
וישוב פוג לההודי. ועיני בעל הפיל, אשר אש התאוה להממון הדליקן, העידו בו, כי כל חפצו ררק להרבות במחיר בהמתו. ויאמר מר פוג לתת אלף ומאתים לירה! אלף וחמש מאות, אלף ושמנה מאות, ובאחרנה אלפים, ופני פספרטו, האדֻמים תמיד, חָוָרו.
אך אלפים הלירה הכניעו את ההודי.
ויקרא פספרטו: חי נעלי החדשים! הרבה ירבה האיש במחיר בשר פיל!
והעסק החלט. עתה היה עליהם רק למצא מנהיג, והדבר הזה לא היה דבר כבד. נער פרסי, שעל פניו היו רשמי תבונה וחריצות, בקש לשמשם בדרכם. וירצה בו מר פוג, וייעד לו שכר טוב, והדבר הזה עוד כמו הגדיל את תבונת הנער וחריצותו.
ויבא הפיל, ויחבש לדרך. והפרסי ידע ידע היטב את אומנות המהוט. ככה יקראו ההודים לאומנות מנהיג הפיל. וישם הפרסי מין מכסה על גב הפיל ומעבר מזה ומעבר מזה מין תיבה למרכב, לא מהדרת מאד.
וישלם פיליאס פוג במחיר הפיל שטרי הבנק שהוציא מהשק הידוע ויהי הדבר לפספרטו כמו לו חלצו השטרות האלה ממעיו. אז יציע מר פוג לסיר כרומרתי לקחתו אתו להביאו אלהבד. ויאות סיר פרנסיס לזה. ובאמת עוד אדם אחד לא ייגע את בהמת הענק הזאת.
ויקנו צידה לדרך, וישב סיר פרנסיס באחת התיבות, ופיליאס פוג בשנית, ופספרטו על גב הפיל בין אדונו וכרומרתי. והפרסי ישב על צואר הפיל, ובתשע שעות יצא נושא בני האדם האלה מאת פני הכפר, ויבא אל תוך החרשה.
ומר פור וסיר פרנסיס כרומרתי ישבו שפונים עד צואריהם בתבותיהם ויהיו מזעזעים כל היום בחזק מפני צעדי הפיל המהירים, כי דפק דפקו המנהיג, המהוט, למען ימהר לכתו. ויקבלו שניהם את היסורים האלה באהבה כיאות לבריטנים קרי הרוח, ולא הרבו שיחה אף כמעט לא ראו איש את רעהו.
ופספרטו, אשר ישב על גב הבהמה והזעזועים והנדנודים נגעו בעצמו ובבשרו, שמר פיו ולשונו כי מצות אדוניו חזקה עליו. ויקָלע הנער הטוב הנה והנה, פעם אל צוארי הפיל ופעם אל עכוזו. ויהי מקרטע כדג, ובכל זאת צחק צחק ויבדח דעתו, ומעת לעת הוציא חתיכת צוקר, וקיאומי הנבון לקחו בקצה חרטומו, ולא הפסיק אף רגע ממהלכו.
וילכו מהלך שתי שעות, ויעמיד המנהיג את הפיל, ויתן לו לנוח שעה. וישבור הפיל צמאו באחד האגמים, ויכרסם את ענפי החרשה. וסיר פרנסיס כרומרתי לא הצטער על המנוחה הזאת, כי נשברו כל עצמותיו.
אך מר פוג נראה שלם, בריא, כמו לו קם עתה ממטתו.
ויתבונן אליו סיר כרומרתי ויתפלא, ויקרא:
– אך ברזל הוא האיש הזה!
ויען פספרטו:
– ברזל מקשה! ויוסיף לעסוק בהכנת סעודה קלה.
ובצהרים נתן המנהיג אות לנסוע. ועד מהרה שנה מראה הארץ מסביב למראה מדבר שממה. תחת היערים הגדולים נראו עתה עבי תמרי הודו ודקלים שפלי קומה ועמקים רחבי ידים יבשים, מלאים סלעי שיש גדולים ומכסים עצים דקים. בכל המקום הזה, אשר קראו לו בונדלקונד, אשר לא ירבו הנוסעים לעבור דרך בו, יושב עם קנאי אשר כבר הסכין ויתרגל במנהגי דת הודו היתר נוראים! כי ממשלת אנגליה לא הצליחה להכניע כליל תחתיה את הגוים האלה הנשמעים לקול אדוני הארץ, הרג'ה, אשר יד האנגלים תשיגם לא על נקלה במפלטיהם בהרי וינדהיאס.
פעמים מספר נראה חבל הודים אכזרים, מעופפים ידיהם בשצף קצף על הפיל העובר לפניהם. אך הפרסי היה נזהר לשטות מפניהם, ככל אשר יכול, כי ידע כי פגישתם רעה. וחיתי שדה פגשו רק מעט, זעיר שם זעיר שם קופים מספר, שבראותם המסע היו נמלטים, נלפתים ונעקשים, ופספרטו מלא פיו צחוק על המראה הזה.
ובתוך המון מחשבות הנער הזה היתה אחת אשר לא נתנה לו מנוחה. מה יעשה פוג בפיל הזה בבואו לתחנת אלהבס? היקחהו אתו? אי אפשר! מחיר הובלתו יעלה הרבה מאד. הימכרהו? הישלחהו חפשי? הבהמה הנכבדה הזאת ראויה באמת להתנהג אתה בכבוד. ואם מר פוג יתננו לו, לפספרטו, מתנה, מה יעשה בו?
בשמנה שעות בערב עברו הנוסעים את הגדול ברכסי הרי וינדהיאס, ויעמדו ברגלי צלע ההר מצפון באחת החרבות.
והמרחק אשר עברו ביום הזה היה כחמשה ועשרים מיל, ועוד נשאר כמרחק הזה עד תחנת אלהבד.
הלילה היה ליל צנה. ויבער הפרסי מדורת אש מענפים יבשים, וינעם החם לכלם. ויאכלו סעודת הערב, כאשר יאכלו אנשים עיפים ויגעים, ויניחו מעט, דברים מקטעים, ומהרה חדלה השיחה וקול נחרם נשמע תחתם. והמנהיג שמר על קיאומי, וגם הוא, הפיל, נם שנתו, והוא עומד נשען על עץ עב.
ויעבור הלילה, וכל אסון ופגע רע לא קרם, רק נהמת נמר, קול צחוק צרוד מהקוף הפסיקו את הדומיה, אך חיתי הטרף הסתפקו בצעקתם ולא באו להרע במאומה להאורחים. וירדם סיר פרנסיס כרומרתי, כאיש צבא אחרי יגעו כל היום במלחמה. ופספרטו שבע נדודים כל הלילה, ובחלומו הרגיש עוד הזעזועים של כל היום. ואמנם פוג, הוא שכב במנוחה כמו לו היה במשכנו בלונדון.
וישכימו בשש שעות בבקר ויסעו לדרכם, ויקו המנהיג לבא אלהבד בערב הזה, ובאופן הזה לא יפסיד פיליאס פוג כי אם חלק משמנה וארבעים השעה אשר קמץ עד עתה.
ויהיו הם יורדים מהאחרונה במעלות וינדהיאס, וקיאומו שב להלך מהרה.
ויעמדו בצהרים בחרשת עצי מוז[1], ופריו, שיאמרו עליו: טוב ומבריא כלחם ומלא עסיס וערב לחך כחלב, מתק לחכם מאד.
ובשתי שעות באו בצל חרש מצל, והמנהיג אמר לעבור פרסאות אחדות דרך החרש, וכבר חשבו כי עוד מעט ומסעם עד אלהבד יגמר בטוב, והנה פתאם והפיל עשה אות חרדה, ויעמד.
אז היה ארבע שעות אחרי הצהרים.
וירם סיר פרנסיס את ראשו מעל לתיבתו, וישאל: מה שם?
ויען הפרסי: לא ידעתי, אדוני פקיד הצבא. ואזנו הקשיבה לקול דממה שנשמע מבין העפאים.
עוד רגעים מספר, והקול נכר יתר. קול כרנת אנשים ונגינת כלי נחשת.
פספרטו היה כלו עין, כלו אזן. ומר פוג חכה בארך רוח, ולא דבר דבר.
ויקפוץ הפרסי ארצה, ויאסור את הפיל בעץ, ויבא בעב החרש, וישב מהרה ויאמר:
– זיחת[2] ברהמינים הולכת הלך וקרב הנה. אם אפשר, נשט מלפניהם לבלתי יראונו.
ויתיר המנהיג את הפיל, וינהלהו לתוך עב החרש, ויצו להנוסעים לבלתי ירדו ארצה. ויעמוד הכן גם הוא לקפוץ על פילו, אם יהיה עליהם להמלט. אך חשב חשב כי עדת החוגגים יעברו ולא ירגישו בהם, כי עב העפאים היה סתר למו.
ושאון קולות בני אדם ונגינת כלי מנגנים הלך וקרב. הזמרה בת נעימה אחת היתה כלולה בקול תוף וצלצלים. ומהרה נראה ראש הזיחה מבין העצים, כחמשים צעד מהמקום אשר עמד שם מר פוג וחבריו. וכל עדת החוגגים נראו היטב מבין הענפים.
בראשונה הלכו הכהנים, תגים בראשיהם ולבושי כבוד מקשטים עליהם. ומסביב, אנשים, נשים וטף, מזמרים מין זמר כמו ללוית מת, ומעת לעת יפסיקו קול התוף. ואחריהם, מרכבה על אופנים גדולים, וגביהם וחשוקיהם כמקלעת נחשים ושרפים, ועליו פסל נורא, וצמד שורים בעדי עדיים מושך בו. ולהפסל ארבע ידים גופו מאדם, מעיניו תשקף אכזריות, שערותיו סבוכות, לשונו סרוח, שפתותיו מאדמות בפוך. על צוארו ענק מראשי בני אדם מתים, ועל חלציו אזור מידים קטועות.
ויכיר סיר פרנסיס את הפסל, ויאמר בקול דממה: האלילה קלי, אלילת האהבה והמות.
ויאמר פספרטו: אלילת המות, כן. אך האהבה, חלילה! התועבה הזאת!
וירמוז להם הפרסי כי ישקטו.
ומסביב לפסל היו מתנודדים ומזמרים ומפזזים להקת פקירים, בשרם משוח בצבע קוים קוים, ומלא שרטות ודמם מטפטף משם. הם הטפשים המהבילים, המתנפלים בימי חגי ההודים אל תחת אופני מרכבת האליל ביגרינט.
ואחריהם, כמרי ברהמה אחדים, לבושים כל בגדי תפארתם, סחבו אחריהם אשה אחת, אשר מאין כח כמעט לא יכלה לעמוד על רגליה.
והאשה היתה נערה, לבנה כבני ארפה. ראשה, צוארה, כתפיה אזניה, זרועותיה, ידיה, ובהנת רגליה היו עמוסים עדי עדים, רבידים, אצעדות, עגילים וטבעות. ובעד כתנת מצפה זהב וארג שש קל למעלה נראו רשמי גזרתה היפה.
ואחרי האשה הנערה הזאת נראתה תמונה אחרת, משנה תכלית שנוי מהקודמות. שומרים מזוינים בחרבות שלופות מתערם, תלויות באזוריהם, ובקני רובה ארוכים משבצים, מעשי דמשק, נשאו גופת מת על מטה.
הגופה הזאת היתה גופת זקן, אחד מהרג'ה המושלים בהודו, לבושה בגדי תפארה, כאשר ילבשו הרג'ה בחייהם: מצנפת מעשה רקמת מרגליות, שמלתו ארוגה משי וזהב, חגורתו ארג קשמיר ממלא אבני חפץ ויהלם, וכלי נשק יקרים, ככלי הנשק אשר למושלי הודו.
ואחר הלכו מנגנים והמון נלהבים, אשר מקול זעקתם לא נשמע לפעמים גם קול רעש כלי הנגינה המחרישים כל אזן.
סיר פרנסיס כרומרתי התבונן לכל הלויה הזאת, ועיניו הפיקו תוגה עמוקה, ויפן להרכב ויאמר:
– זה סוטי.
ויעש הפרסי אות, כי כן הדבר. וישם את אצבעו על שפתיו. והזיחה הארוכה הלכה לאט לאט תחת העצים, ומהרה נעלמו שורות האנשים האחרנות בעבי היער.
מעט מעט חדל קול הנגונות להשמע, רק קולות צורחים נשמע עוד מעט מרחוק. ובאחרנה חדל כל השאון ודומיה עמוקה קמה תחתיו.
פיליאס פוג שמע את המלה אשר הוציא סיר פרנסיס כרומרתי מפיו, ואך נעלמה הזיחה, שאל:
– מה זה סוטי?
ויען שר הצבא: סוטי הוא קרבן אדם, אך קרבן העולה לרצונו. האשה אשר ראה כבודו עתה תעלה על מוקדה מחר, כאור היום.
ולא יכל פספרטו לעצור בעד רגש קצפו, ויקרא:
– אך, פוחזים וריקים!
ומר פוג שאל: והגופה הזאת, מה היא?
ויען הרכב: זאת גופת המושל, בעלה, והוא רג'ה עומד ברשות עצמו, בבונדלקונד.
ויאמר פיליאס פוג: כיצד, המנהגים הפראים האלה עוד קימים בהודו, והאנגלים לא יכלו לבטל אותם? ומקול דברי פוג לא היתה יכלת להקשיב כל רגז.
ויען פרנסיס כרומרתי: בחלק גדול בהודו לא יקריבו עוד קרבנות האלה. אך אין לנו כל שלטון על ארצות הפראים, וביחוד על ארץ בונדלקונד. כל צלע הרי לינדהיאס מצפון מלאה רצח וחמס תמיד.
ופספרטו דבר בלחש: האמללה, חיה תשרף!
ויען שר הצבא: אמנם שרף תשרף. ולולא הסכימה לזה, כי אז היו חייה רעים ומרים, אין לשער, ותקוץ בחייה מפני קרובי בעלה אשר יציקו לה. גלח יגלח שער ראשה, זון יזונו אותה, רק במלא חפן ארז, דחה דחוה, והיתה בעיניהם כיצור נתעב, ומות תמות באחת הזיות ככלב מצורע. והחיים המרים האלה הנכונים לאשה שתחפץ להשאר בחיים אחרי מות בעלה, יניע לפעמים את האמללות האלה לעלות על מוקדה, יתר מהאהבה לבעלה או קנאת הדת.
אבל, יש שתרצה האשה באמת ברצונה הטוב למות במות בעלה, ורק הממשלה תוכל למנעה על כרחה מעשות זה. הנה לפני שנים מספר ואנכי יושב בבומבי, ותבא אלמנה צעירה לימים לבקש מהממשלה כי תרשה לה להשרף יחד את גופת בעלה. הלא יבין כבודו כי לא נתנה לה הממשלה בקשתה, ותברח האלמנה מבומבי ותמלט אל אחד הרג'ה העומד ברשות עצמו, ותבצע שם זממה.
הרכב הניע ראשו כל משך הספור, ובכלות שר הצבא דבריו אמר:
– העולה אשר תעלה על המוקד מחר לא לרצונה תעלה.
– ומאין ידעת?
ויען הרכב: הדבר הזה ידוע ומפרסם בבונדלקונד.
ויאמר על זה פרנסיס כרומרתי: והאמללה הזאת לא הראתה כל התנגדות למוליכיה?
– יען אשר שכרוה בעשן קנבוס ואפיום.
– ואנה יוליכוה?
– לפגודה פילג'י, שני מילים מזה. שם תלון הלילה, עד בוא שעת השרפה.
– ושעת השרפה תהיה?...
– מחר אך יאיר הבקר.
וככלות הרכב את תשובתו זאת, ויוציא את הפיל מעבי היער, ויקפוץ על צוארו. ויהי בחפצו להחיש את הפיל למהלכו בצפירה מיוחדת לזה, ויעצור אותו מר פוג, ויפן אל סיר פרנסיס ויאמר לו:
– אם נציל את האשה הזאת?
ויקרא שר הצבא: הצל את האשה הזאת, אדוני פוג!
– עוד לי שתים עשרה שעה, ואוכל להקדישן לזה.
– אמנם אדוני, כבודו בעל לב רגש!
– לפעמים בעת שיש לי פנאי.