סביב הארץ בשמונים יום/פרק ו
ומסואיץ עד עדן אלף ושלש מאות ועשרה מיל בצמצום, ולפי תקנות החברה על האניה לעבור את המרחק הזה במאה ושמנה ושלשים שעה. אך המפקד על מכונת הקטור חזק את האש, ותמהר האניה לכתה למען הקדים בואה לפני הזמן הקצוב בהתקנות.
כמעט לרוב הנוסעים שירדו בברינדיזי היתה הודו מחוז חפצם. יש שהלכו בומבי, ויש לכלכתה, דרך בומבי. בתוך הנוסעים היו רבים מפקידי הממשלה, ואנגלים צעירים לימים, שכיסיהם מלאים זהב, שהלכו לכונן בתי מסחר במרחקי ארץ. ויחיו הנוסעים חיי נחת על האניה, שלחנם היה מלא דשן. בשעת פת שחרית, בסעודת הצהרים ובסעודת הערב והלילה, קרסו השלחנות תחת משא מאכלי הבשר הטרי ויתר המאכלים מבית המטבחים לפקידות האניה. והנוסעות, (היה היה גם מהן אחדות), החליפו שמלותיהן שלש מונים ביום. גם נגנו, גם רקדו, בעת שנתן להם הים לעשות ככה.
אך ים הסוף רגזן גדול, ורגיל הוא להיות זועף מאד, כרוב זרועות הים הצרים הארוכים. ובנשב רוח מעבר אסיה או מעבר אפריקה והיתה האניה משחק לו, ומוט התמוטטה באופן נורא. אז תעלמנה הנשים הפיאנו ישקט, רנות ורקודים חדל יחדלו. המו מים ויתגעשו מפני הסופה. והאניה בכח מכונתה החזקה רצה בלי עכוב לעומת זרוע הים בבאלמנדב.
ומה עשה פיליאס פוג בעת הזאת? אולי תחשוב כי היה ברגזה ובדאגה מפני הרוחות המתחלפים שיעצרו אולי את מהלך האניה, מפני געש המשברים, אשר יגרמו אולי להמכונה, מפני כל הקלקולים והמקרים הרעים שיקרו אולי להאניה, שיהיה עליה לעמוד באחד הנמלים, וכל נסיעתו תהיה בסכנה?
כלל ועקר, או לפחות, אם חשב חשב הג'נתלמן הזה במקרים האלה, הנה לא נתן להכיר בפניו מאומה מכל זה, היה היה תמיד את אשר היה בהריפורם קלוב: לא יתרגש, לא יבהל, ומפני כל מקרה ואסון לא ידהם. כפי הנראה לא התרגש מכל הרוחות והגעש יתר מתכן העת שהיה על האניה. ראה ראוהו על צהר האניה רק מעט. תשוקתו לא גדלה להתבונן לים הסוף הזה, רב הזכרונות, מקום המעשה לדברי ימי האדם הראשונים. בוא לא בא לסקור בסקירה אחת את הערים היושבות על שפת הים, אשר דמותן היפה נראתה לפעמים על האפק. אף חשב לא חשב בסכנת מפרץ ערב להאניות, אשר הסופרים הקדמונים, סטרבון, אריאן, ארתימודור ואדריזי, הזכירו תמיד במורא ופחד, ויורד הים לא העיזו ללכת שמה בלתי אם הקריבו בראשונה עולות וזבחים לכפר את פני שר הים הזה הזועף.
ומה איפוא עשה האיש הזר הזה, אשר ישב כמו בכלא על המונגליה? ראשית כל, עסק בארבעת הסעודות ליום, ואם מוט התמוטטה האניה מקדם לאחור או מצד אל צד, פיליאס פוג לא התפעל, ומכונת חייו הנפלאה לא התקלקלה אף כמלא השערה. ואחר הסעודה היה משחק בקלפים.
כי מצא מצא חברים למשחקו, זרים ונפלאים כמוהו. מוכס אחד, ששב למשרתו בהודו, כמר שהלך לבומבי, ואחד משרי הצבא. שלשה אלה היו להוטים אחרי משחק הקלפים כפיליאס פוג. ויהיו משחקים שעות וימים, בדומיה, חרש, כפיליאס פוג.
ופספרטו, גם הוא לא חלה ולא הרגיש את מחלת הים. גם הוא היה מקים מצות ארבע סעודות לכל דקדוקיה ופרטיה. ועלינו להגיד, כי סוף סוף, הנסיעה הזאת לא היתה למרת רוח לפספרטו. וקבל קבל את יסוריה באהבה. במאכלו ובמשכנו לא היה חסר דבר, ראה ראה ארצות רבות, ומלבד זה, ברור היה בעיניו, כי לכל השגעון הזה יבא קץ בבומבי.
למחרת היום אשר הפליגו מסואיץ, ופספרטו עלה על צהר האניה והנה לפניו האיש החביב, אשר פנה אליו פספרטו בעלותו על היבשה במצרים. ויגש פספרטו אליו, ועל פניו היה גחוך ידידות, ויאמר:
– אח, זה כבוד אדוני, אשר גמלני כל טוב ויהי לי למורה דרך בסואיץ?
ויען השוטר: אמנם כן, וכבודו הוא משרת האנגלי הזר...
– אמת וצדק, אדוני...
– פיקס.
– אדוני פיקס. שמחתי מאד, כי מצאתי את כבודו על האניה. ואנה ילך כבודו?
– אבל, כמוני כמוהו, לבומבי אלכה.
– מה טוב ומה נעים! ההלך הלך כבודו פעם אחת בדרך הזה?
– פעמים מספר. אחד מפקידי חברת האניות האלה אנכי.
– אם כן, כבודו יודע היטב את הודו?
– אמנם כן... ופיקס עצר בדבריו, פן ימלטו מפיו דברים יתר מדי.
– וזאת הודו הארץ, נפלאה היא?
– נפלאה מאד. מסגדים, מנָרות, היכלים, פקירים[1], פגודים[2], נמרים, נחשים, בַיַדרות[3] הלא יהיה לו זמן להתבונן אל הארץ הזאת.
– אקוה, אדוני פיקס. הלא יבין כבודו, כי אדם שלא נטרפה דעתו עליו, לא יבלה כל ימיו לדלג מאניה לעגלות מסלות הברזל ומעגלות מסלת הברזל לאניה, כמו למען הקיף הארץ בשמנים יום! לא, אדוני. כל העמל הזה יחדל בבומבי, אל יספוק כבודו.
ופיקס שאל, כמסיח לפי תומו:
– והאדון פוג, השלום לו?
– שלום, אדוני פיקס. וגם לי, אדוני. אכל אכל כלודי שישב בתענית. אויר הים הוא הפועל עלי.
– ואדוניו, בוא לא יבא כלל על הצהר?
– כלל. הוא לא משתוקק לראות דבר. איננו חשיר[4]
– היודע, אדוני פספרטו, כי הנסיעה הזאת, שהוא אומר כי כונתו להקיף הארץ בשמנים יום, מסתרת בקרבה אולי איזו מלאכות נסתרה. בעניני המדיעות אולי!
– העבודה, אדוני פיקס, לא ידעתי מאומה. ובאמת, לא אתן אפילו פרוטה קטנה למען דעת את הענין לנכון.
ולמן הפגישה הזאת, היו פספרטו ופיקס שכיחים לספר יחד. השוטר חפץ להתקרב למשרת פיליאס פוג, אולי יוכל להשתמש בו לתכליתו. ועל כן היה שכיח לקדם לפניו בבית המשתה להאניה כוס יין או שכר, והנער הטוב לא סרב באותה שעה ויקבל ברצון, אף היה מקדם גם הוא לחברו כוס תשלומים, כי ראה ראה פספרטו את פיקס לג'נתלמן נכבד וישר.
והאניה התקדמה בדרכה. ביום י"ג נראתה מרחוק העיר מוקה, מוקפת חומה חרכה, וממעל להחומה תמרים מספר רעננים. מרחוק, בין ההרים, שדות רחבי ידים זרועים קהוה, ופספרטו שמח מאד על מראה העיר המהוללה הזאת.
ובלילה הבא עברה המונגוליה את לשון בב אלמנדיב, לאמר שער הדמעות, ולמחרתו, יום י"ד, עמדה בסטימר פואין, צפונה מערבה ממפרץ עדן. שם תקנה האניה פחמים כדי צרכה, ועל כן תעמוד במקום הזה ארבע שעות.
ויעל פוג ומשרתו היבשה, כי חפץ פוג לאַשר את כתב המסע אשר לו בבית פקודת הקונסול. וילך אחריהם פיקס, והם לא הרגישו בדבר. ויחתום הקונסול בכתב המסע, וישב פוג להאניה, וישב למשחקו אשר הפסיק לרגע אחד.
ופספרטו, כמנהגו, התהלך בין יושבי העיר עדן, הסימנלים, הבּניאַנים, פרסים, יהודים, ערבים בני ארפה, אשר מספרם יחד עולה לחמשה ועשרים אלף נפש. ויתבונן להמבצרים, אשר עשו את עדן לים הודו כגברלטר לים התכון, ולחבורות הנפלאים שחפרו מהנדסי האנגלים, אלפים שנה אחרי מהנדסי המלך שלמה.
ובשוב פספרטו אל האניה דבר אל לבו: הפלא ופלא, הפלא ופלא! רואה אנכי כי יש תועלת בנסיעה, אם חפץ אדם לראות חדשות!
בשמנה שעות בערב החלה האניה להכות בכנפי האופן את מי מבוא עדן, ובעוד זמן מה הפליגה ללכת במימי ים הודו. מעדן עד בומבי אלף ושש מאות פרסה, וזמן נתן להאניה, לפי תקנות החברה, לעבור את המרחק הזה, שמנה וששים שעה, אך האניה הקדימה לבוא לעדן, כי היה עליה לבוא שמה ביום החמשה עשר בבקר, והיא באה בארבעה עשר בערב. מלבד זה, ים הודו הראה לפוג פנים צוחקים, הרוח נשב צפונה מערבה, והמפרשים נוספו לעזור לכח הקטור.
ותלך האניה הלך ושוט על פני המים; הנוסעות, לבושות מכלול, נראו על צהר האניה, והרנה והמחולות החלו במקדם.
ותהי הנסיעה נעימה בכל, ופספרטו שמח בחברו אשר אנה לו המקרה, הוא ידידו פיקס.
ביום הראשון, בעשרים לחדש אקטברו, לעת הצהרים נראה חוף הודו, ובעוד שתי שעות, והפילוט עלה על גבי המונגוליה. בקצה השמים נראו ההרים המשתרעים ביפי תארם. עוד מעט, ושורות התמרים הממלאים את העיר נכרו היטב.
ותבא האניה אל המפרץ אשר איי סלמנט, כולבה, איליפנתה ובוכטשיר יקיפוהו, ובארבע שעות וחצי עמדה אצל החוף.
ופיליאס פוג וחברו כלו בעת הזאת את סדר משחקם.
ותבא האניה בומבי ביום עשרים לחדש אקטברו, ולפי התקנה היה עליה לבוא ביום כ"ב בחדש הזה. את שני הימים האלה אשר הרויח פיליאס פוג מיום צאתו מלונדון ועד היום, רשם כמשפט על הלוח, בעמוד אשר נקצב לרשום בו הריוח.
בארבע שעות וחצי בערב עלו נוסעי המונגוליה היבשה בבומבי. והקטור במסלת הברזל לכלכתה יוצא בשמנה שעות.
ויפטר מר פוג מחבריו במשחק הקלפים, וירד מהאניה, ויפקד למשרתו לקנות צרכי הדרך, ויצוהו בפרוש כי יבא לעת שמנה שעות לתחנת המסלה, ובצעדים מסדרים ומדיקים כתנונות האנך כשעה, הלך לבית הפקידות לאַשר את תזכרת מסעו.
ונפלאות בומבי וחמודותיה לא העירו בקרבו התשוקה לראותן ולהתבונן להן. בית פקודות העיר, בית הספרים הנפלא, המבצרים ושוק צמר הגפן, המסגדים ובתי הכנסיות, כניסיות הארמינים, והמסגד הנפלא והמפואר במליברהיל, ושני מגדליה רבי הזויות. גם כל שכיות החמדה באי איליפנתניה, אף על הכוכים והמערות הנפלאות, כמו מלאים מסתרי יה, הפלטה מתבנית בניני הבודים הנפלאה. כל אלה לא משכו אותו אליהם, ומאומה לא ראה מהם.
ויצא מבית פקודות התזכרות וישם להתחנה פניו, ויבוא ויצו כי יביאו לו סעודת הצהרים.
ובעל בית המאכל הלל לפניו אחד ממטעמיו: בשר מתֻבּל בארנבת הודו, ויספר עליו נפלאות. ויצו פוג כי יבואוהו לו. ויטעם פוג בכונה, ויהי טעמו רע מאד לחכו. אף כי המרק היה מתבל מאד. ויצלצל בפעמון, ויבוא בעל בית המאכל, ויתבונן אליו פוג ויאמר: הזה הוא בשר הארנבת אשר אמר?
ויעיז הפוחז פניו ויאמר:
– כן אדוני הלורד, ארנבת ברה ותמה.
– והארנבת הזאת בהטבחה, ענה לא ענתה כחתול?
– כחתול! אח, אדוני הלורד, ארנבת, בי נשבעתי...
ויאמר פוג: אל ישבע, אדוני, וזכר יזכר נא כי לפנים היו החתולים קדושים בהודו. הימים ההם היו ימים טובים.
– להחתולים, אדוני הלורד?
– ואולי גם להנוסעים!
ויכל פוג את דבריו, ויוסף לאכול במנוחה.
והשוטר פיקס ירד גם הוא מהמונגוליה רגעים אחדים אחרי רדת פוג ממנה, וירץ לראש השוטרים בבומבי ויתודע לו מה הוא, ויודיעהו מלאכותו אשר נשלח בה, ואשר קראו את האיש החשוד בעיניו. הבאה פקודה מלונדון? לא. עוד לא בא מאומה. ויבא פיקס במבוכה רבה. ויבקש מראש השוטרים פקודה לעצור את פוג במשמר, וימאן ראש השוטרים לעשות דבר בלי רשות משמרת השוטרים מלונדון. כן דרך האנגלים להעמיד דבריהם על הדין, ומה גם בעניני חרות האזרחים הקדושה בעיניהם.
ולא הוסיף פיקס לפגע בראש השוטרים, ויבין כי עליו לקבל ולחכות עד בוא הפקודה מלונדון. אך החלט החליט, לבלתי העלים עיניו מהפוחז הנפלא הזה כל הימים אשר ישב בבומבי. וברור היה הדבר בעיניו כי פוג יתעכב בעיר הזאת, וכן הלא היתה מחשבת פספרטו, ועד כה ועד כה והפקודה מלונדון בוא תבוא.
אך מהרגע אשר צוה פוג לפספרטו את מצותו האחרנה, ברדתו מהמונגוליה, הבין הצרפתי היטב, כי בומבי תהי להם כסואיץ וכפריז, כי המסע לא יגמר פה, כי הוסיף יוסיפו לנסוע לפחות עד כלכתה, ואולי עוד הלאה. ויחל גם לשאול לנפשו, אם אולי יש אמת בדבר ההמרה שאומר פוג, וחפץ יחפץ באמת להקיף הארץ בשמנים יום, וגזרה מן השמים היא, כי גם הוא, אשר חפץ לשבת בשלוה, ינוע יחד את אדוניו.
ועד כה וכה, אחרי קנותו כתנות וגרבים להדרך, התהלך פספרטו בחוצות בומבי ויתבונן לנפלאותיה. ההמון היה רב וצפוף בחוצות העיר, בני אירופה מכל העמים והלשונות, פרסים לבושים כובעים כעין צריף, כונהיאים, צונפי מצנפת, סינדים בכובעים מרבעים, ארמינים לבושים מעילים סרוחים, פרסיסים במגבעות שחורות. היום הזה היה יום חג הפרסיסים, הם הגיברים, זרע כתת זורואסתר, והם החרוצים, המשכילים, המנֻמסים, הנכבדים בהודים, ומהם הסוחרים העשירים ילידי הארץ בבומבי. היום הזה חגגו אחד מחגי דתם, בתפים ובמחולות, ובדירות לבושות ארג דק זך שקוף, תפוס זהב וכסף, חוללו לקול שאון התפים מחולות נפלאות, ובכל זאת בצניעות גמורה.
ואין צרך לאמר, כי פספרטו התבונן והסתכל בכל הנפלאות האלה, כי עיניו ואזניו היו פתוחות לרוחה לראות ולשמוע, כי כל פניו וכל גופו הפיק מראה אדם הרואה נפלאות ונצורות שלא ראה מעודו.
אך חשירותו[5] הגדולה גררתו יתר מדי, לרעתו ולרעת אדוניו, כי כמעט הביאה סכנה על כל הנסיעה הזאת.
כי אחרי השביעו את עיניו במראה חגגת הפרססים הזאת, שם פניו ללכת לתחנת המסלה, ויעבור על פני הפגוד הנפלא בתל מלבר, ויעלה רעיון בלבבו, לרעתו ולרעת אדוניו, לבא לתוך הפגוד ולהתבונן לחמודותיו.
ושני דברים נעלמו ממנו: כי הביאה לפגודים אחדים לההודים אסורה בפרוש להנוצרים, ועוד כי גם המאמינים לא יבאו אל תוך מקדשם בנעלים על רגליהם. וממשלת אנגליה, בהנהגתה את מדינות ממשלתה בחכמה ודעת, שומרת על דתות ארצות ממשלתה לכל פרטי מנהגיהם הקלים שבקלים, לבלתי יחללום, והמחלל ענש יענש.
ויבא פספרטו לתוך המקדש, לא בזדון חלילה, כי אם לתאבון, בלי לדעת האסור, ויתבונן לכל קשוטי הבית, הנוצצים ומזהירים, שעשו ידי הברהמים, ופתע פתאם מֻגר לרצפת המקדש, ושלשה כמרים, עיניהם מפיקות זעם נורא, הותתו עליו, ויחלצו נעליו ממנו, ויחלו לקפחהו במכות, ויבטאו קללות בקול נורא.
אך הצרפתי היה חזק ואמיץ וחרוץ, ויחלץ מידם, ויקם. ויך באגרפו הנה ויבעט ברגלו שמה, וימגר ארצה את שני אויביו, שהיו מסבכים במעיליהם הארוכים, ויחיש ויקפוץ מהפגוד בכל כח רגליו, ויעבור גם את ההודי השלישי, אשר מהר לרדוף אחריו ולהקים עליו את ההמון.
ובשמנה שעות פחות חמשה דקים, רק דקים אחדים לפני צאת הקטור, בא פספרטו להתחנה, יחף וראשו פרוע, ובמבוכה הגדולה אבד גם צרור החפצים שקנה בעיר.
פיקס היה שם, על החוף, אשר ירדו משם להאניה. כי הלך הלך אחרי פוג להתחנה, ויבן כי הפוחז הזה ילך מבומבי, ויחליט ללכת אחריו לכלכתה, והלאה, אם יצטרך לזה. ויעמד פיקס מהצד, ופספרטו לא ראהו, ויספר פספרטו לאדוניו בקצרה את אשר קרהו.
ויבא פיליאס פוג לתוך העגלה ויאמר לפספרטו רק דברים אחדים לאמר: אקוה כי עוד פעם לא יקרך כזאת.
והנער העלוב, יחף וגלוי ראש, הלך אחרי אדוניו, ויעל בעגלה ולא ענה מאומה.
ופיקס היה נכון לעלות גם הוא בעגלה לבדו, והנה פתאם רעיון בא לפניו, ויעצרהו. ויאמר פיקס: לא, פה אשאר. פריצת חוק על אדמת אנגליה... הפעם האיש בידי.